טענת הגנה הנטענת באופן מכוסה, דהיינו מבלי לפרט כדבעי את המסכת העובדתית עליה היא מושתתת והמצויה בידיעתו של המבקש, לעתים מתוך ציפייה כי עצם אי הפרוט ייטע בלב בית המשפט ספקות ביחס למידת חוסנה של התביעה, אינה יכולה להצמיח רשות להיתגונן [ראו ע"א 170/60 חיים קופלזון נ' ארגון העצמאים נכי מלחמת השיחרור (1960), ע"א 18/66 אוריאל חפץ נ' אוצר הקבלנים בע"מ, ואח', כ(3) 265, ע"א 13/80 הסמינר למורות ובית ספר מקצועי בית רבקה נ' סולל בונה בע"מ, פ''ד לו(1) 267 , ע"א 11/87 מדינת ישראל נ' חירם לנדאו, עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ, פ''ד מג(4) 287, בש"א 216/89 אברהמי ובניו חברה לבנין בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ''ד מג(2) 172, ע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה (1973) בע"מ נ' Warner Home Video (Ltd) U.K., פ''ד מו(2) 273, ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ''ד מז(5) 133, ע"א 1907/06 קליברה החברה לקידום מכירות בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (2007), ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ ואח' נ' בנק לאומי לישראל פ"ד נט(3), 41, ע"א 5063/08 מ.ציג בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (2011)].
לפיכך אך למעלה מן הצורך אציין כי לא מצאתי בהן ממש וזאת לנוכח ההלכה כי טענות הגנה הנוגעות להיבט חשבונאי מצריכות רמת פירוט וביסוס גבוהה במיוחד [ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז (5) 133, בש"א 10619/05 יחזקאל קורן ובניו בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ (2007)], ומשלמעט הפנייה לכך שננקבו על ידי התובעת סכומי חוב שונים בשני מכתבי ההתראה שונים שנשלחו בחודשים פברואר ומאי 2017, וכן בכתב התביעה עצמו, לא טרח ב"כ הנתבעים לפרט איזו טעות נפלה בתחשיב שצירפה התובעת לכתב התביעה, ולא צורף כל תחשיב נוגד לעניין זה. כל זאת אל הסברי ב"כ התובעת כי התביעה ומכתבי ההתראה הוצאו בזמנים שונים, ולפיכך צוינו בהם סכומי חוב שונים התואמים את המועד בו הוצאו.
כאמור, הגדרת ריבית הפיגורים בצו הריבית אינה מוסיפה את התיבות "ונידרש פרעון החוב" או בדומה להן, והנתבעים אשר לא פרעו את ההלוואה במועדה והעדיפו להמשיך לשלם את הריבית, חסכו מילים בבקשת הרשות להיתגונן, מטעמים השמורים עימם, ונמנעו מלגולל את סיבת הדבר ולפרוש בפני בית המשפט את מלוא ירעת היחסים בין הצדדים מהמועד שנועד לפרעון ההלוואה, ועד להגשת התביעה.
...
סוף דבר - עסקיה של החברה לא צלחו, סבלנותם של נושיה פקעה, מונה לה כונס נכסים [פר"ק 56504-12-16 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' נ.ב.ע בע"מ ואח' – להלן – "תיק הכינוס"], והתובעת הגישה תביעה בסדר דין מקוצר כנגד החברה (שאינה יכולה להתברר עקב עיכוב ההליכים כנגדה במסגרת תיק הכינוס) וכנגד הנתבעים כערבים לחיוביה.
תכליתה האובייקטיבית של ההוראה, דהיינו בחינת מארג התכליות של חוק הריבית עצמו, מביאה למסקנה כי העובדה שמלכתחילה לא נקבעה ריבית המשולמת לאחר חלוף מועד הפירעון, כסנקציה בגין פיגור בפירעון ההלוואה, אינה שוללת את היכולת להשקיף על הריבית המשולמת בפועל לאחר חלוף מועד פירעון הקרן כריבית פיגורים למעשה, וזאת שעה שפרשנות נוגדת תפגע בתובעת, ובשים לב לכך שעניינם של הנתבעים, וכמבואר כבר בסעיף 10 לעיל, אינו נופל בגדר תכלית החוק, דהיינו במצב שקיים בו החשש כי נכרתה עסקה שכל כולה אינה אלא אמצעי לעקוף את הוראות החוק ולהביא לניצול הלווה החלש [ראו פרשת לוקרנו – סעיף 9 לפסק הדין].
סוף דבר
תוצאת הדברים - ניתנת לנתבעים הרשות להתגונן מפני התובענה, ברם היא מסויגת לטענות המפורטות ברישא של סעיף 17 להחלטה זו, ואין עוד מלבדן.
