בקשת צירוף כתבי אישום נפרדים לבית משפט מחוזי

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו מ"ת 14741-05-21 מדינת ישראל נ' כחיל ואח' לפני כבוד השופט שמואל מלמד המבקשת מדינת ישראל המשיבים 1. מוחמד כחיל "קיפי" 2. מוחמד דכה "אברש" 3. מוחמד אבו נאר 4. מוחמד עיסא 5. שעבן אבו נאר החלטה

כתב האישום תוקן לאחר שלתיק הפלילי בעיניינם של המשיבים 1-5 צורף כתב אישום שהוגש בנפרד נגד נאשם 6 במסגרת תפ"ח 26107-03-22 (ראו החלטה בתיק העקרי מיום 12.4.22).

...

שתיקה זו מחזקת את התשתית הראייתית הנסיבתית הלכאורית ואת המסקנה הראייתית העולה ממנה הקושרת, כאמור, את המשיבים 2, 3 ו-4, כל אחד, למיוחס לו בכתב האישום.

סוף דבר, לאור כל האמור, אני קובע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית הקושרת את משיבים 2, 3 ו-4 למיוחס להם בכתב האישום, אם כי בעוד שבנוגע למשיב 4 עוצמתן של הראיות המקימות סיכוי סביר להרשעה בעבירות של ניסיון לרצח ורצח גבוהה, הרי שבנוגע למשיבים 2 ו-3 עוצמתן של ראיות היא פחותה.

מסקנה ראייתית זהה מתקיימת בעניינם של משיבים 2 ו-3 באשר לעבירה המיוחסת להם באישום השני, קרי רמה פחותה וקיומו של כירסום ראייתי.

אמיר סאלם, המערער בע"פ 8424/21 (והמשיב 1 בע"פ 7814/21; להלן: אמיר), הורשע על-פי הודאתו בעבירת שוד בנסיבות מחמירות (בצוותא), והושת עליו עונש של ארבע שנות מאסר בפועל בצרוף ענישה נלווית; ואליאור אזמה, המערער בע"פ 7786/21 (והמשיב 2 בע"פ 7814/21; להלן: אזמה), הורשע לאחר הודאתו בעובדות מושא כתב האישום, בעבירת שוד בנסיבות מחמירות (בצוותא) ובנהיגה ללא רישיון נהיגה בתוקף, והושת עליו עונש של שלוש שנות מאסר בפועל בצרוף ענישה נלווית.

הערעורים על חומרת העונש טרם אעמוד על טיעוניהם של אזמה ואמיר המבקשים לשכנע את בית המשפט כי יש להקל בעונשם, ומפאת חשיבותם של הדברים – מצאתי לסקור בקצרה את קורותיו של התיק הנפרד בעיניינו של עאטף, אשר נטל גם הוא חלק בפרשה.

אם כן, הגם שטוב היה לו היה בית המשפט המחוזי נותן דעתו במעמד גזר הדין, בין היתר, לנפקות העונש שהוטל על עאטף במסגרת התיק הנפרד – הפער שבין העונשים, כשלעצמו, אינו עולה לטעמי כדי פגם מהותי המצדיק היתערבות מצד בית משפט זה. הערה לפני סיום טרם סיום, מצאתי לנכון ליתן התייחסותי לאופן בו נוהלו ההליכים המשפטיים בגין פרשה זו, ובכלל זאת להחלטת המדינה להגיש כתבי אישום נפרדים ביחס למשתתפים השונים בבצוע העבירה.

...

אולם, לגופם של דברים, בנסיבות העניין שלפנינו, בהינתן העובדה שפערים אלו נוגעים בעיקרם להכרעת הדין בעניינו של אזמה, שהערעור בגינה נמשך על-ידו בדיון שהתקיים לפנינו ביום 07.06.2022; ונוכח הודאתם של אמיר ואזמה בעובדות אלו במסגרת הסדר הטיעון – אזי גם לגופן של טענות, אינני סבור כי יש בפגם זה, כשלעצמו, כדי להצדיק התערבותו של בית משפט זה. בהקשר זה יצוין, כי לא נעלמה מעיניי טענת אזמה לפיה יש להקל בעונשו בשל התנהלות זו של המדינה מטעמים של הגנה מן הצדק – אולם, כשלעצמי לא שוכנעתי כי הפער שבין כתבי האישום השונים עולה כדי פגם כה עוצמתי, כל שכן כי יש בו כדי לגרוע מהגינות ההליך הפלילי (ע"פ 5124/08 ג'אבר נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (04.07.2011)).

מסקנה דומה מתבקשת גם בכל הנוגע לפערים בין גזר הדין כאן לגזר הדין בתיק הנפרד.

כפי שהיטיב לתאר זאת השופט (כתוארו אז) מ' לנדוי, גילוי הנימוקים, כמוהם כגילוי הלך מחשבתו של השופט לעיני כל – ומכוחם של אלה מוקנה להליך השיפוטי כוחו המשכנע (משה לנדוי "הלכה ושקול דעת בעשיית משפט" משפטים 292, 303 (1969)), וכך שם: "הנמקה מלאה מחנכת את השופט למחשבה ברורה ולהעלאת נמוקיו – כולל תחושתו האינטואיטיבית, עליה דבר פאונד – מעל לסף תודעתו אל אור היום, על מנת שיעמדו למבחן הבקורת של דרגות הערעור, של אנשי המקצוע ושל הצבור כלו". סוף דבר סיכומו של דבר, בהתחשב בנסיבות המקלות העומדות לימינם של אזמה ואמיר – ואלו המחמירות שלשמאלם, בשים לב לצורך בהרתעת הכלל, על יסוד כל השיקולים שנמנו לעיל – ולאור ההלכה לפיה אין זה מדרכה של ערכאת הערעור למצות את מלוא חומרת העונש, באיזון הכולל דומני כי עלינו להחמיר בעונשם של אזמה ואמיר במידה מסוימת.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"פ 30637-02-21 מדינת ישראל נ' בלבנוב לפני כבוד השופט בני שגיא, סגן נשיא המאשימה: מדינת ישראל באמצעות פרקליטות מחוז תל-אביב (פלילי) על-ידי ב"כ עו"ד קורל שריג- פאפו הנאשם: דיאנה בלבנוב ת.ז. 324407592 על-ידי ב"כ עו"ד שלומי הכהן גזר דין

על-פי עובדות כתב האישום המתוקן, בתקופה שבין חודש דצמבר 2018 ועד ליום 21.1.2021, קשרה הנאשמת קשר עם שגיא אברבך (להלן – שגיא, בעיניינו הוגש כתב אישום נפרד), ייבאה בצוותא סמים מסוכנים וסחרה בהם.

על פי עובדות כתב האישום בתיק הצירוף, הנאשמת נטלה במספר רב של הזדמנויות ולאורך תקופה של חצי שנה, מוצרים מחנות בה עבדה כקופאית בשווי כולל של 12,177.5 ₪ וכן כסף מזומן בשווי מוערך של 14,000 ₪.

הנאשמת בדברה האחרון ביקשה להגיש מכתב שכתבה לבית המשפט, וכן הוסיפה כי היא מצטערת על מה שעשתה, כי התחילה דרך חדשה וכי היא מבקשת היזדמנות.

בית המשפט קבע מיתחם כולל לשני האישומים הנע בין 30 ל-70 חודשי מאסר, וזאת תוך היתחשבות בעיקרון אחידות הענישה בפרשה, שאם לא כן, היה מקום לקבוע מיתחם ענישה הנע בין 40 חודשי מאסר ל-84 חודשי מאסר.

...

אף ששוכנעתי כי יש מקום לחריגה מהמתחם, אין בידי לקבל עתירת הסניגור ולהימנע מהטלת עונש מאסר בפועל.

אני ער לעמדת שירות המבחן הממליץ להימנע מחשיפת הנאשמת לגורמים שוליים בכלא ולמורכבויות שונות עמן תתקשה להתמודד, אך אין בידי לקבל את ההמלצה במלואה.

לאור האמור לעיל, אני גוזר על הנאשמת את העונשים הבאים: 4 שנות מאסר בפועל (בניכוי תקופת מעצרה שבין יום 21.2.21 ועד ליום 5.4.21).

בבית המשפט העליון רע"פ 2020/23 לפני: כבוד השופט י' אלרון המבקש: אורי סויסה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה ב-ע"פ 59122-11-22 מיום 9.2.2023 שניתן על-ידי הנשיא ר' שפירא, סג"נ ב' טאובר והשופט י' פרידמן; בקשה לעיכוב ביצוע בשם המבקש: עו"ד שגיא מלח ][]החלטה

נגד המבקש הוגשו שני כתבי אישום בהליכים פליליים נפרדים אשר יפורטו בתמצית להלן.

לבקשת המבקש, צורף להליך כתב האישום השני, והמבקש הודה גם בפרטיו.

המבקש ערער על הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט השלום, והתמקד בטענה כי יש להמנע מהרשעתו, בפרט בהנתן ש-י' לא הורשע ונגד ש' לא הוגש כתב אישום, וכן נוכח המלצת שירות המבחן בעיניינו.

...

דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית אפוא, ממילא מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע.

לפרשה לעיל, ביקש הנאשם לצרף כתב אישום נוסף, גם בו הודה (תיק שהתנהל כנגדו בבית המשפט באשדוד).

המדובר אם כן בשני אירועים נפרדים של נהיגה במצב של שיכרות כבדה מצד הנאשם, שכן בארוע הראשון (בו גרם הנאשם גם לתאונת דרכים עת היה שיכור), רף האלכוהול היה יותר מ-פי 3 מרף האלכוהול המכסימאלי המותר, ובארוע השני, רף האלכוהול בו נמצא הנאשם היה כפול מרף האלכוהול המכסימאלי.

ברע"פ 2829/13 מור מוריאל נ' מ"י, אמר כבוד הש' שהם: "לגופו של עניין, מן הראוי לחזור על דברים שנאמרו על-ידי לא אחת, כי נהיגה בשיכרות הנה אחת מן הסיבות המרכזיות לגרימתן של תאונות דרכים, דבר המסכן את שלום הציבור ופוגע בבטחונו. אשר על כן, מדיניות הענישה בעבירות אלה, מחייבת את בית-המשפט לנהוג ביד קשה בנהגים שיכורים - תהא רמת האלכוהול בדמם, אשר תהא (ראו, לעניין זה, רע"פ861/13 פנאדקה נ' מדינת ישראל (6.2.2013); רע"פ3343/04 נפתז'י נ' מדינת ישראל (16.5.2004)). אשר על כן, לא בכדי בחר המחוקק להגביל את שיקול דעתו של בית-המשפט, בקובעו בסעיף 39א לפקודת התעבורה עונש פסילה מינימאלי, בגין הרשעה בעבירה של נהיגה בשיכרות". בעפ"ת (מחוזי - תל אביב) 26819-02-18 סוזי אסרף נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] (27.3.18) הורשעה נאשמת לאחר ניהול הוכחות, בעבירה של נהיגה בשיכרות לאחר שנימצא בגופה רכוז אלכוהול של 590 מ"ג בליטר אויר נשוף.

...

הגעתי למסקנה ולפיה אין הצדקה לחריגה מגבולות המתחם, אך יש הצדקה לענישה קרובה לחלקו הנמוך של המתחם נוכח לקיחת האחריות, היעדר עבירה דומה בעברו של הנאשם, היעדר עונש מותנה להפעלה, ונסיבותיו האישיות החריגות של הנאשם.

לפיכך, הנני דן את הנאשם לעונשים הבאים: קנס בסך 1000 ₪ או 10 ימי מאסר תמורתו.

הנני גוזר על הנאשם 5 חודשי מאסר אשר ירוצו במידה והנאשם יבצע ויורשע בביצוע עבירה של נהיגה בשכרות או נהיגה תחת השפעת אלכוהול או סרוב לתת דגימה לבדיקת אלכוהול או נהיגה בזמן פסילה והכל תוך 3 שנים מהיום.