התביעה נגד הנתבעים מבוססת על עילות של גרם הפרת חוזה ועשיית עושר ולא במשפט, בגינם מבקשות התובעות לחייב את הנתבעים בסך של $50,000,000, המהוה לטענתן את הסכום שהיה ביכולתה של קמי לקבל עבור זכויות ההפצה; לחלופין פיצוי בסכום האמור בגין פגיעה במוניטין; לחלופין חיוב סך של 175,000,000 ₪ בגין נטילת זכות ההפצה מקמי שלא כדין מבלי להעניק לה זמן סביר; לחלופי חילופין חיוב בסך של 126,096,000 ₪ בגין נטילת התשתית הפיסית והאנושית שהוקמה לאורך שנים, אשר טלקאר ואונגר קיבלו לידיהם שלא כדין וללא תמורה.
הטענה היא להפרת 'נוהג ומנהג' המקובלים בענף הרכב בשני היבטים: הראשון – נוהג ומנהג להאריך הסכם הפצה למשך שנים ארוכות חרף המועדים הקבועים בהסכם ההפצה בהיותם פורמאליים בלבד, ועל כן, לטענת התובעות, אי-הארכת הסכם ההפצה ללא סיבה מוצדקת היא הפרה של החוזה (סע' 29 לתביעה, סע' 5 לתצהיר לוי, סע' 9 לתצהיר אנוך וסעיף 12 לתצהיר ודאי) (להלן: "נוהג ומנהג – הארכת זיכיון").
ובלשונן: "בגין הפרתה של KIA את הסכם התנאים [מיזכר ההבנות – צ.צ.] והסכם הארכה, ובגין שלילת זכותה לשמש מפיץ מטעמה של KIA, שלא כדין, חבים הנתבעים שכנגד לקמי סכום של $50,000,000, המהוה את הסכום שהיה ביכולתה של קמי לקבל עבור זכויות ההפצה אילו אפשרה KIA, כמקובל בענף, העברת הסוכנות בתנאים מסחריים, תוך תשלום לסוכן היוצא בגין זכויותיו והשקעותיו".
במילים אחרות – קיה הפרה את מיזכר ההבנות והסכם הארכה עם קמי ומנעה מקמי את האפשרות כמקובל בענף להעביר את הסוכנות בתנאים מסחריים, ועל כן יש לחייב את הנתבעים בסכום שהיה ביכולתה של קמי לקבל אילו קיה הייתה מאפשרת זאת.
לטענת הנתבעים, הנסיבות בתביעת דייהו היו שונות, וכי תנאי לקיומו של השתק השפוטי הוא הצלחה בהליך הקודם, ואילו תביעת דייהו לא התבררה, וגם הצוו הארעי שניתן בבקשה לצוו מניעה זמני פקע כעבור חודש ולא הגיע לכדי בירור והכרעה שיפוטית.
...
לאחר שבחנתי היטב את חומר הראיות אני סבורה כי על פי הצדק והיושר יש לחלק את האחריות בין אבירם ואחיעד באופן שווה.
אחרית דבר
תביעת לוי בת"א 2262/08 ות"א 8781-07-13 תביעה שכנגד (נוסח משולב מתוקן) – נדחית.
התביעה נגד נתבע 2 (מיכאל לוי) נדחית.
