בקשת צד לדיון בסכסוך קיבוצי: פנקס שכר ותלושי שכר

על רקע המחלוקת הנ"ל, ביום 8.2.12 הוגשה לבית הדין בקשת צד בסכסוך קבוצי על ידי נציגות העובדים (ההסתדרות והועד הכללי), בה התבקש בית הדין להורות למכון לקיים אחר הוראות חוק הגנת השכר במלואן ולמסור לכל עובד תלוש שכר בו מצוין במפורש מספר ימי המחלה שנוצלו בתקופת התשלום ויתרת תקופת המחלה הצבורה.

בפסק דין מיום 3.4.12 קיבל בית הדין את הבקשה והורה למכון לנהל פנקס שכר שיכלול את מספר ימי המחלה שנוצלו בתקופת התשלום ויתרת תקופת המחלה הצבורה של כל אחד מעובדי המכון, וכן למסור לכל עובד במכון תלוש שכר בו יצוינו במפורש מספר ימי המחלה שנוצלו בתקופת התשלום ויתרת המחלה הצבורה.

דיון והכרעה בסעיף 24(א) לחוק הגנת השכר נקבע כך – "מעסיק חייב לנהל פנקס בדבר שכר העבודה המגיע לעובדים ופרטי השכר ששולם להם." בסעיף 24(ב) נקבע כי "פרטי השכר בפנקס השכר ובתלוש השכר יכללו את הפרטים המנויים בתוספת". בפריט 4(6) לתוספת נקבע כך: "מספר ימי המחלה שנוצלו בתקופת התשלום ויתרת תקופת המחלה הצבורה; אם העובד מבוטח על ידי מעסיקו בביטוח דמי מחלה לפי סעיף 8 לחוק דמי מחלה, התשל"ו-1976, אין חובה לציין את יתרת תקופת המחלה הצבורה." הוראות אלה נקבעו בחוק הגנת השכר (תיקון 24), התשס"ח-2008 (להלן – החוק המתקן), פורסם בי"פ תשס"ח 2162 בעמ' 612, מיום 6.7.08.

...

על פי לשון סעיף 26א'(ב)(1) לחוק הגנת השכר, אם בית הדין מצא כי המעסיק פעל שלא כדין, הוא רשאי לפסוק לעובד פיצויים לדוגמה, שאינם תלויים בנזק.

בנסיבות אלה, איננו סבורות כי רק בשל מעמדה של המדינה כמעסיק יש לפסוק לחובתה פיצויים, במיוחד כאשר מדובר במקום עבודה המעסיק מאות עובדים ולהיעתרות לתביעות כאן יש השלכות רוחב, באופן בלתי מידתי להפרה הנטענת.

סוף דבר התובענות נדחות.

ביום 26.5.16 הוגשה בקשת צד בסכסוך קבוצי, לפיה התבקש בית הדין ליתן צו המורה למשיבה ליישם את תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשמ"ח-1958 (להלן: "חוק הגנת השכר") על תנאי העבודה של הרופאים (ניהול פנקס ימי חופשה ומחלה ורישום מדוייק של ניצול ויתרות בתלוש השכר); להצהיר כי המשיבה הפרה את חוק הגנת השכר, חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית"), חוק דמי מחלה, תשל"ו-1976 (להלן: "חוק דמי מחלה") וצו ההרחבה לתשלום דמי חגים מיום 1.7.00; ולשלם דמי חג באופן רטרואקטיבי בגין 7 השנים שקדמו למועד הגשת בקשת הצד ומעתה ואילך.

דיון והכרעה האם התמורה החוזית ששולמה לרופאים הנה בגדר עלות סופית למעסיק בגין עבודתם או שמא מהוה תמורה זו שכר כולל? שאלה זו הנה בבסיס המחלוקת שבין הצדדים בבקשת הצד שבפנינו.

...

שאלה זו הוכרעה בבית הדין ארצי לעבודה בעניין בן דוד, שם נקבע כי אין פסול בשיטת תגמול זו, תוך הסתייגות, כדלקמן: "תכלית שיטת חישוב שכרה של המערערת על ידי קביעת עלות העסקה הינה ברורה – כפי שצוין בפסק דינו של בית הדין האזורי, המעביד היה מעוניין לקבוע רף מסוים לעלות העסקתה של המערערת אשר לא יחרוג משיעור של 50% מהחשבוניות. זהו אינטרס לגיטימי מצדו של המעסיק, ולא שוכנענו מטענות המערערת כי שיטה זו מקפחת אותה, או שהינה פסולה או מנוגדת לחובת תום הלב המוטלת על מעסיק.

בבוחננו את הטעמים אליהם התייחסה הפסיקה, אף אנו לא מצאנו - בנסיבות המקרה שלפנינו - פגם בעצם קביעת שכר הרופאים כנגזרת של עלות העסקתם המוסכמת.

לעניין זה, אנו מקבלים את טענת ההסתדרות כי החברה יכולה הייתה להחיל את תיקון 24 על הרופאים מזה זמן רב. טענתה כי המתינה להחלתו במסגרת הסכם קיבוצי לא יכולה להתקבל מקום בו עם כניסתו של התיקון לתוקף הרופאים כלל לא היו מיוצגים ולא התנהל עימם משא ומתן קיבוצי.

לאחר החזרת הטיוטה ביום 12.5.15, אז הבינה ההסתדרות כי אין בכוונת החברה להגיע עימה להבנות ולחתום על הסכם קיבוצי, וכי כל מטרתה משיכת זמן - פנתה לבית הדין בבקשת צד זו. היות שהתנהל משא ומתן קיבוצי מזה זמן רב, לא נראה לנו כי מתקיים שינוי בהגשת בקשת הצד.

סיכום בקשת הצד מתקבלת בחלקה ואנו מורים לחברה: א) לרשום בתלושי השכר של הרופאים את מספר ימי החופשה והמחלה שנצברו על ידם החל ממועד תחילת עבודתם בחברה בהתאם להוראות חוק חופשה שנתית וחוק דמי מחלה.

בפניי בקשת הנתבעת 3 (להלן – המדינה) לצרוף הממונה על השכר כצד להליך ולפיצול הדיון ובקשות שונות לגילוי ועיון במסמכים.

הפעלת סמכויות הממונה על השכר, ככל שימצא לנכון להפעילה, אינה צריכה להיות במסגרת הליך קבוצי זה ויכולה להעשות לאחר מכן בהליך נפרד.

פיצול הדיון בהליך לשני שלבים יגרום להארכתו שלא לצורך ולסרבולו, בייחוד כאשר מדובר בסכסוך קבוצי.

הבקשה לגילוי מסמכים מטעם הערייה: הערייה עתרה לגלות את המסמכים הבאים: תיקים אישיים של 18 העובדים נשוא הבקשה בחברה לאוטומציה ובכלל זאת הסכמי עבודה, הודעות לעובד, עדכוני שכר, פנקס חופשה וכו'; תלושי שכר של 18 העובדים ותכתובת בין המבקשת לבין החברה לאוטומציה בכל הנוגע להעסקת עובדי החברה לאוטומציה בשירות עריית חולון ו/או ברשות מקומית אחרת.

...

כמו כן ועל מנת לייעל את ההליך ולמנוע הכבדה מיותרת הנני נעתר לבקשת החברה לאוטומציה להסתפק בגילוי מדגמי של סוגי המסמכים, דבר שיאפשר דיון יעיל.

לנוכח החלטתי לפיה נדחתה הבקשה לצירוף הממונה על השכר כצד להליך, ממילא אין צורך בגילוי המסמכים מטעם זה. מעבר לאמור, בשלב זה טרם נקבע כי התקיימו יחסי עבודה בין העובדים לעירייה.

סוף דבר: הצדדים ישלימו את הליכי הגילוי והעיון במסמכים כמפורט בהחלטה זו עד ליום 14.3.21.

ביום 24.3.21 הגיש התובע תביעה למתן צו לנתבעת, המורה לה להמציא לו תלושי שכר חלקיים, פנקס חופשה שנתית, פנקס ימי מחלה, מסמכים שהוגשו למוסד לביטוח לאומי אודות תאונת/תאונות עבודה, מכתב הזמנה לשימוע ופרוטוקול שימוע וכן מכתב סיום העסקה – הכל כמפורט בסעיף 6 לכתב התביעה.

שאלת פסיקת הוצאות משפט ושיעורן נתונה לשיקול דעת בית הדין וכך קובעת תקנה 113 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991: "בכפוף להוראות כל חיקוק, יהיה עניין ההוצאות בכל תובענה, ערעור או הליך אחר, מסור לשיקול דעתו של בית הדין או של הרשם, ואם בבקשה פלונית או בדיון פלוני ניתן צו להוצאות לא ייפגע צו זה על ידי כל צו אחר להוצאות שיינתן לאחר מכן שלא בדרך ערעור על הצוו הראשון." בית הדין הארצי לעבודה עמד על השיקולים הרלוואנטיים שעל בית הדין לשקול בעת פסיקת הוצאות, וכלשונו (ע"ע (ארצי) 753 מרכנתיל ניהול קופות גמל בע"מ – מעון הורים בית אורה בע"מ, מיום 2.11.06): "... פסיקת הוצאות אינה עניין של שרירות ואינה יכולה להיות מנותקת ממציאות ההליך שהתקיים בבית הדין. בבוא בית הדין לפסוק הוצאות, עליו לתת את הדעת למיגוון של שיקולים הרלבאנטיים לעניין ובהם: גובה הסכום שנפסק; במקרה של דחיית התביעה – הסכום שנתבע; התעריף המומלץ על ידי לישכת עורכי הדין, סוג ההליך (דיון מהיר, ביטוח לאומי, סיכסוך קבוצי וכו'); מורכבות ההליך והתמשכות הדיון; פעולות הצדדים לקידום ההליך; שאלת ייצוג הצדדים על ידי עורכי דין וכיוצאים באלה שיקולים. בפסיקת גובה ההוצאות ישקלל בית הדין את השיקולים השונים, תוך שהוא מביא בחשבון את שיקול העל שעניין לנו בהליכים בבית דין לעבודה והצורך בנגישות קלה וזולה (יחסית) להליכים אלה.". לאחר שעיינתי בכל החומר שבתיק ונתתי דעתי לטענות הצדדים ולשיקולים שהותוו בפסיקה ובכלל זה להעדר הצגת פניות בכתב לנתבעת, עובר להגשת התביעה, בדרישה להמצאת המסמכים המבוקשים – פנייה שהיה בה כדי לייתר את ההליך דנן – וכן לעובדה, כי מדובר בעובד זר אשר לא נסתרה טענתו בדבר פניות בעל פה, בזמן אמת, לגורמים שונים בנתבעת ובכלל זה "לנציגי הנתבעת אשר התחלפו לעיתים קרובות לטענתו ובפרט פנה ליורי, סלביק, איליה ויוליה, בבקשה לקבלת תלושי השכר החסרים, מדי חודש ועת אלה לא הומצאו לו. אולם נציגי הנתבעת היתעלמו מפניותיו. כאילו היו "אויר"." (סע' 5 להודעת התובע מיום 13.5.21)" ומאידך גיסא לעובדה, כי הנתבעת העבירה לתובע את מלוא המסמכים המבוקשים שהיו ברשותה, בטרם היתקיים כל דיון בתיק, מצאתי, כי בנסיבות העניין כל צד יישא בהוצאותיו.

...

הכרעה בשים לב להסכמת הצדדים, כי עילת התביעה מוצתה עם העברת מלוא המסמכים המבוקשים המצויים בידי הנתבעת לידי התובע – אני מורה על מחיקת התביעה.

שאלת פסיקת הוצאות משפט ושיעורן נתונה לשיקול דעת בית הדין וכך קובעת תקנה 113 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991: "בכפוף להוראות כל חיקוק, יהיה עניין ההוצאות בכל תובענה, ערעור או הליך אחר, מסור לשיקול דעתו של בית הדין או של הרשם, ואם בבקשה פלונית או בדיון פלוני ניתן צו להוצאות לא ייפגע צו זה על ידי כל צו אחר להוצאות שיינתן לאחר מכן שלא בדרך ערעור על הצו הראשון." בית הדין הארצי לעבודה עמד על השיקולים הרלוונטיים שעל בית הדין לשקול בעת פסיקת הוצאות, וכלשונו (ע"ע (ארצי) 753 מרכנתיל ניהול קופות גמל בע"מ – מעון הורים בית אורה בע"מ, מיום 2.11.06): "... פסיקת הוצאות אינה עניין של שרירות ואינה יכולה להיות מנותקת ממציאות ההליך שהתקיים בבית הדין. בבוא בית הדין לפסוק הוצאות, עליו לתת את הדעת למיגוון של שיקולים הרלבנטיים לעניין ובהם: גובה הסכום שנפסק; במקרה של דחיית התביעה – הסכום שנתבע; התעריף המומלץ על ידי לשכת עורכי הדין, סוג ההליך (דיון מהיר, ביטוח לאומי, סכסוך קיבוצי וכו'); מורכבות ההליך והתמשכות הדיון; פעולות הצדדים לקידום ההליך; שאלת ייצוג הצדדים על ידי עורכי דין וכיוצאים באלה שיקולים. בפסיקת גובה ההוצאות ישקלל בית הדין את השיקולים השונים, תוך שהוא מביא בחשבון את שיקול העל שעניין לנו בהליכים בבית דין לעבודה והצורך בנגישות קלה וזולה (יחסית) להליכים אלה.". לאחר שעיינתי בכל החומר שבתיק ונתתי דעתי לטענות הצדדים ולשיקולים שהותוו בפסיקה ובכלל זה להעדר הצגת פניות בכתב לנתבעת, עובר להגשת התביעה, בדרישה להמצאת המסמכים המבוקשים – פנייה שהיה בה כדי לייתר את ההליך דנן – וכן לעובדה, כי מדובר בעובד זר אשר לא נסתרה טענתו בדבר פניות בעל פה, בזמן אמת, לגורמים שונים בנתבעת ובכלל זה "לנציגי הנתבעת אשר התחלפו לעיתים קרובות לטענתו ובפרט פנה ליורי, סלביק, איליה ויוליה, בבקשה לקבלת תלושי השכר החסרים, מדי חודש ועת אלה לא הומצאו לו. אולם נציגי הנתבעת התעלמו מפניותיו. כאילו היו "אוויר"." (סע' 5 להודעת התובע מיום 13.5.21)" ומאידך גיסא לעובדה, כי הנתבעת העבירה לתובע את מלוא המסמכים המבוקשים שהיו ברשותה, בטרם התקיים כל דיון בתיק, מצאתי, כי בנסיבות העניין כל צד יישא בהוצאותיו.

הנידון: השלמה לתוספת היוקר, התשמ"ט-1989 בבדיקה שנעשתה במנהלת נמצא כי נפלה טעות בתשלום קצבתך וכי רכיב השלמה לתוספת היוקר, שולם בקצבתך מעל המגיע לך לפי דין (התוספת מופיעה בתלוש הקצבה בסמל כרטיס 220 ונקראת "מקדמת יוקר").

הוראת סעיף 1 – יחולו על משכורת קובעת עד לתקרה הקבועה בהסכם הקבוצי הכללי בדבר תוספת יוקר מיום 20 בפברואר 1989 בין לישכת התאום של הארגונים הכלכלייים לבין ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, האגף לאיגוד מקצועי, שמספרו בפנקס ההסכים הקבוציים 7018/89".

דיון והכרעה סמכות עניינית: אשר לטענת המשיבה לפיה לא היה מקום להגיש בקשות צד בסכסוך קבוצי מאחר שהממונה על הגימלאות אינו יכול להיות צד להסכם קבוצי מיוחד, וכי מקור הזכות הנדונה הנו חוק ולא הסכם קבוצי - בית הדין אינו מקבל עמדה זו. סעיף 24(א)(2) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 מסמיך את בית הדין האיזורי לידון "בתובענה בין מי שיכולים להיות צדדים להסכם קבוצי מיוחד כמשמעותו בחוק הסכמים קבוציים, התשי"ז-1957. בענין קיומו, תחולתו, פרושו , ביצועו או הפרתו של הסכם קבוצי, או הסדר קבוצי אחר, או בכל עניין אחר הנובע מהם או בעיניין תחולתו, פרושו, ביצועו או הפרתו של כל דין". הצדדים להליכים הם המבקשות והמדינה שהנם צדדים ליחסי עבודה קבוציים מימים ימימה.

...

עמדת המדינה נעוצה בטענה שהוראת סעיף 2(1) לחוק השלמת תוספת היוקר קובעת, באופן שאינו משתמע לשני פנים, שהתקרה שנקבעה בהסכם הבסיסי, מגבילה את "המשכורת הקובעת", וכי למונח "המשכורת הקובעת" נודעת פרשנות אחת ויחידה – זו שבסעיף 8 לחוק הגמלאות, קרי: המשכורת בצירוף "התוספות הקבועות". לדעת בית הדין, מסקנה זו מתיישבת עם לשון סעיף 2(1) לחוק השלמת תוספת היוקר, אך היא אינה המסקנה היחידה האפשרית.

מסקנת בית הדין הינה, אם כן, שאין לקבל את עמדת המדינה לפיה ההפחתה שביקשה לבצע בגמלאות הפורשים והשאירים על פי ההודעה, הינה מסקנה הכרחית.

בית הדין סבור שסעיף 4 להסכם הבסיסי מ-1990, אף הוא תומך במסקנה שהמדינה אינה רשאית לשנות באופן חד צדדי את האופן שבו יישמה את תשלום השלמת תוספת היוקר, לרבות האופן שבו פירשה ויישמה את "התקרה". התוצאה הבקשות מתקבלת ובית הדין מצהיר כלהלן: לא הוכחה על ידי המדינה טעות או תקלה בחישוב ובאופן תשלום השלמת תוספת יוקר לזכאים לקצבאות (פורשים ושאירים) לפי חוק השלמת תוספת היוקר.