בקשת פתיחת ראיות על בסיס הודאה והדחה

טענת "הודאה והדחה" מעוגנת בתקנה 159 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, והיא מהוה חריג לכלל הקבוע בתקנה 158, ולפיה: סדר הטיעון כשיש הודיה בעובדות [160] "159. הודה הנתבע בעובדות שטען להן התובע וטוען כי על פי דין, או מחמת עובדות שטען להן הנתבע, אין התובע זכאי לסעד המבוקש - יהיה הנתבע הפותח, וסדר הטיעון יהיה בהיפוך לסדר האמור בתקנה 158" כפי שטענו הנתבעים, ובצדק, די בכך שהנתבע מכחיש את אחת מהעובדות המרכיבות את עילת התביעה, כדי לשמוט את הקרקע אשר בבסיס טענת הודאה והדחה.

" [שם, שם; ההדגשות שלי –נ.ע.] אף ברע"א 296/11 נג'אר נ' עליאן (23.2.2012) (להלן: "עניין נג'אר"), אליו הפנה המבקש, קבע בית המשפט דברים דומים, ואף באותו מקרה דחה את טענת "ההודאה וההדחה" מסיבה זו בדיוק: "כמובן, אף שיישומה הקלסי של הדוקטרינה של "הודאה והדחה" במשפט הישראלי הוא המקרה של טענת "פרעתי", אין היא מוגבלת למקרה זה, וחלה היא על כל מקרה שבו הודה הנתבע או שהוכחו במלואם הרכיבים הנדרשים להקמת עילת החיוב והנתבע מעלה טענה אחרת שבגינה הוא פטור מלשלם; ראו י' קדמי על הראיות (מהדורה שלישית, תשס"ד-2003) 1530 ואילך.

...

בנסיבות אלה, איני סבור כי ניתן לראות בטענות המשיבים, הודאה בכל מרכיבי עילת התביעה, כפי שנדרש, ומכאן שאין עסקינן ב"הודאה והדחה" ודין הבקשה להידחות, באופן שיש להורות על הגשת תצהירים כסדרם הרגיל.

אשר לטענת המבקש בעניין מידת ההוכחה של "עובדות שליליות" (סעיף 12 בבקשה וסעיף 17 לתגובה לתשובה), סבורני בכל הכבוד כי מקומה של הטענה בשלב הסיכומים, ככל שיעמוד עליה התובע.

לנוכח כל האמור לעיל, ראיתי לדחות את הבקשה, ולקבוע כי עדויות הצדדים יוגשו בתצהירים, כדלהלן: תצהירי התובע עד ליום 15.3.2020; תצהירי הנתבעים והתובעת שכנגד עד ליום 22.4.2020; תצהירי תשובה מטעם הנתבע שכנגד עד ליום 6.5.2020.

המדינה מיתנגדת לבקשה שכן לשיטתה הגנתה אינה בגדר "הודאה והדחה"; כלל "הדבר מעיד על עצמו" אינו מאפשר היפוך סדר הבאת הראיות, אין מקום להכריע בו בשלב זה וממילא תנאיו אינם מתקיימים; אף באשר לסוגיות האשם התורם והקטנת הנזק, הרי שדיון בשאלת נטל השיכנוע - על כתפי מי, אינו מצריך הכרעה כעת וממילא אין בו כדי להביא לשינוי סדר הבאת הראיות.

טענת "הודאה והדחה" מעוגנת בתקנה 159 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, והיא מהוה חריג לכלל הקבוע בתקנה 158, ולפיה: סדר הטיעון כשיש הודיה בעובדות [160] "159. הודה הנתבע בעובדות שטען להן התובע וטוען כי על פי דין, או מחמת עובדות שטען להן הנתבע, אין התובע זכאי לסעד המבוקש - יהיה הנתבע הפותח, וסדר הטיעון יהיה בהיפוך לסדר האמור בתקנה 158" כפי שטענה המדינה, על הודאת הנתבע להתייחס לכל רכיביה העובדתיים של עילת התביעה ודי בכך שהנתבע מכחיש את אחת מהעובדות המרכיבות את עילת התביעה, כדי לשמוט את הקרקע אשר בבסיס טענת הודאה והדחה.

אף לשון הסעיף תומכת באמור: "41. בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שארוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה." לשון הסעיף מלמדת כי עניין חלותו מצריך בירור עובדתי ולא ניתן לקבוע חלותו כבר עתה, בודאי שלא על בסיס הטענות הכלליות בבקשה.

...

סבורני כי די באמור כדי לדחות את הבקשה.

אף לשון הסעיף תומכת באמור: "41. בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה." לשון הסעיף מלמדת כי עניין חלותו מצריך בירור עובדתי ולא ניתן לקבוע חלותו כבר עתה, בוודאי שלא על בסיס הטענות הכלליות בבקשה.

לנוכח כל האמור לעיל, ראיתי לדחות את הבקשה.

בכתב התשובה שהוגש ביום 20.9.2015 טען התובע כי הנתבעים מנועים מלבסס טיעוניהם על זכויות לפי הסכם הפשרה, וזאת לאור האמור בפיסקה 20 להחלטתי מיום 21.6.2015, בה דחיתי את בקשתם לסילוק על הסף של התביעה עקב העידר עילת תביעה, ובה נקבע: "על בסיס התשתית העובדתית שפורטה בכתב התביעה, ובהנחה שיעלה בידי המשיב להוכיחה, הרי שאין מקום למחוק את התביעה על הסף בהעדר עילה. אולם המבקשים ביקשו להסתמך על מיסמך שנוצר לאחר שהוגשה התביעה - טיוטת הסכם הפשרה הנושא תאריך 30.10.2013, ובו ויתור טענות של המשיב ושל המפרק כלפי חברת גפילטע ובן-נתן.

תקנה 159 מהוה סטייה מכלל זה. בפסיקה נקבע כי הטלת החובה לפתוח בהבאת ראיות על התובע (בהעדר הודאה מצד הנתבע בכל הטענות שבכתב התביעה), נובעת מחובתו של התובע לעמוד בנטל להוכחת העובדות השנויות במחלוקת, כמי ש"מוציא מחברו".

אולם יש לשים לב: מצב בו נתבע מודה בעובדות מסוימות יביא לצימצום המחלוקת בין הצדדים ועשוי להקל על הראיות שעל התובע להציג, ואף עשוי להעביר אל הנתבע את נטל הבאת הראיות, אך אינו מצב של "הודאה והדחה". המקרה בו חלה הדוקטרינה של "הודאה והדחה" הנו כאשר נתבע הודה או שהוכחו במלואם הרכיבים הנדרשים להקמת עילת החיוב והנתבע מעלה טענה אחרת שבגינה הוא פטור.

אולם אין בכך משום הודאה של הנתבעים בכל העובדות שטען להן התובע בכתב התביעה (כמתחייב לפי תקנה 159), או מצב של "הודאה והדחה". לאור האמור לעיל, נדחית בקשת התובע להיפוך סדר הבאת הראיות.

...

אולם אין בכך משום הודאה של הנתבעים בכל העובדות שטען להן התובע בכתב התביעה (כמתחייב לפי תקנה 159), או מצב של "הודאה והדחה". לאור האמור לעיל, נדחית בקשת התובע להיפוך סדר הבאת הראיות.

התובע ישלם לנתבעים מס' 5-4, באמצעות בא-כוחם, הוצאות הבקשה בסך 2,000 ₪.

ברם, לא ביקש זאת כודדה מעולם, ואף אילו ביקש, היתה טענה זו נדחית על אתר, באשר אין לה כל אחיזה: בעל דין הטוען לקיומה של שותפות, עליו נטלי הראיה, ומה לכך ולהודאה והדחה, לא אבין כלל, והטענה – נדחית.

מעט קודם לדברים הנ"ל נישאל מר כודדה האם דיווח על המיזוג הנטען לרשויות מע"מ. וכך השיב: "בעלי דגל שופינג היו דני כודדה וליאור שלום. ניפתחה חברה חדשה על שם ליאור שלום. כל דגל שופינג הועברה לדלישס מרכולים שרשומה על שם ליאור שלום. נכון אם החברה של דגל שופינג רשומה כולה על שמי אז דיווחתי לא אמת לרשויות מע"מ אבל היה לי שותף וכל החברה עברה לחברה החדשה שניפתחה בשותפות מלאה אז גם לא דיווחו לא אמת" [עמ' 69, שורות 13 – 16 לפרוטוקול].

וכך בין היתר נכתב בנימוקי מע"מ להחלטתו: "בביקורת חשבונות שנערכה במערכת ספרי החשבונות של החברה לשנים 2006-2003 נמצא כי: אחוז הרווח המדווח בעסק שלילי ואינו סביר לענף, בדיון שנערך עם מר דני כודדה נימסר לנו כי אחוזי הרווח בעסק היום גבוהים יותר וכי אחוזי הרווח הנמוכים שהתקבלו מתנועת המלאי נובעים מגניבות ופריצות בעסק, שלא הוכחו עד היום לפיכך נערכה שומה על בסיס אחוז רווח גולמי מהעלות של 0% לשנים 2003 – 2005..." ניחא, שאין רשויות המע"מ נכונות להאמין לחברת דגל או למר כודדה.

לא בכדי ניסה כודדה לנסות לייצר בסיס לטענת הודאה והדחה, שיש בה, בהנתן שמוצדק הדבר, להביא להיפוך נטלים.

...

ולמרות כל האמור לעיל, ניחא, הטענה למיזוג: שותפות היתה? הגם שעל פני הדברים, בעל דין ככודדה, שנעדר כל מהימנות, ושלא היה בידיו להוכיח דבר מטענותיו, דין תביעתו שתידחה, סברתי לנכון לשקף במעט את שבפני אשר לתמונה הכללית, לאחר שהונחו על שולחני סיכומי הצדדים, ובתוכם גם הטענה העיקרית עליה שם ב"כ כודדה את יהבו (כדלהלן).

לפיכך, ללא כל קשר להסכמי מכר החנויות, על הבעיות שבאופן הגשתן וכמפורט, בהיעדר כל ראיות לשותפות, על רקע הקריסה הכללית במהימנות כודדה, תוך שאזכיר את התפרצותו לחנות, ולפני שהזכרתי גם את מאמציו לתאם גרסאות עם עדיו, שממילא לא יודעים כלום, המסקנה הסופית – מתבקשת, ותביעתו – נדחית.

ובפשטות הדברים, מכאן לנו חיזוקים נוספים למסקנה, שבמשך שנים לאחר מתן ההלוואה ופרעונה, אף טל לא סבר שמגיעים לו כספים מכודדה.

לשאלת ההוצאות במרבית המקרים מקום בו על הפרק טענות נגדיות שנדחות בשני הכיוונים, נכון להימנע מפסיקת הוצאות.

בנוסף, הפניתה התובעת לכך שהנתבע 1 לא הביא את בנו לעדות למרות שזה העד שיכול היה להפריך את גרסת הנתבע 2 כי ההסכם היה מולו והלא מדובר בבנו שיכול היה לבקש אותו להתייצב לעדות ולחזקה לפיה המנעות בעל דין מהבאת עד או ראיה שבשליטתו מקימה חזקה כי לו היו העד או הראיה מובאים בפני בית המשפט לא היה בהם כדי לתמוך בטעתו של מי שנימנע מהבאתם.

הנתבע 2 טוען כי לקיומו של יסוד שלילי, העידר החזקה בפועל ובמצב דברים שכזה הנטל המוטל עליו הוא מצומצם (ואוסיף כי למסקנה זו אני מגיעה, גם אם יש לראות בטענתו משום טענת הודאה והדחה, מה שלא נטען על ידי הנתבע 1) .

בעניינינו, כפי שנראה להלן כשל הנתבע 1 ולא הביא עדים וראיות שלכאורה מצויים תחת ידו/ זמינים לו. ואולם, כאשר נידרש אדם להוכיח כי דבר מה לא קרה, כי ארוע מסוים לא היתרחש וכד' הרי שמדובר בעובדה בעלת יסוד שלילי שמטבע הדברים קשה יותר להוכיחה, ולכן נקבע בפסיקה, כי כאשר טוען אדם לאי קיומו של דבר מסוים או לאי התרחשותו של ארוע מסוים יש לדבר השפעה על הקף ורמת הראיות שהוא נידרש להציג, ונקבע כי די בתשתית ראייתית בסיסית על מנת להעביר את הנטל ההוכחה למי שיכול להוכיח כי הארוע כן היתרחש, כי הדבר כן היתקיים וכן הלאה: "לעובדה בעלת אופי שלילי יש השפעה על הרמת הנטל המישני - הוא נטל הבאת הראיות. מי שנושא בנטל השיכנוע הוא שצריך לפתוח בהבאת הראיות, אולם כשהמדובר ביסוד עובדתי שלילי, יסתפק בית המשפט, בדרך כלל, בכמות פחותה של ראיות להרמת נטל הבאת הראיות והעברתו אל הצד שכנגד. כמות זו יכול שתהיה אף זעירה למדי. (ע"א 296/82 ד"ר ישעיהו נבנצאל נ' ג'רסי ניוקליאר – אבקו איזוטופוס אינק, פ"ד מ(3) 281)

...

בנסיבות אלו, אני מקבלת את גרסתו של הנתבע 2 (קזאם) וקובעת כי לא היה מחזיק בנכס והתביעה נגדו נדחית.

משהתנהל הליך מלא אני קובעת כי התובעת תישא בהוצאות הנתבע 2 בסך 3,000 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך כולל 7,500 ₪.

מקום שהנתבע 1 (חמדאן) לא הוכיח כי הנכס הוחזק על ידי אחר ובהיותו הבעלים הרשום של הנכס, אני מורה כי חיוב הארנונה בגין כל תקופת החוב לרבות כל ההצמדות והריביות החוקיות, יחולו על הנתבע 1.