יתר על כן, עתוי העלאתה של טענת הפסלות אינו עולה בקנה אחד עם הוראות תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שהיו בתוקף במועד הגשת הערר, וכן עומד בנגוד לתקנה 173 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 ולתקנה 12 לתקנות מסוי מקרקעין (סדרי הדין בפני ועדות הערר), התשכ"ה-1965, אשר קובעות כי בקשה לפסלות שופט יש להגיש מיד לאחר שנודע לבעל הדין על עילת הפסלות, ולפני כל טענה אחרת.
...
המשיב טען כי סבור כי אין מקום להיעתר לבקשת הפסלות מאחר וזו הוגשה בשיהוי ניכר ומשמעותי, שכן המלצה למבקש לשקול עמדתו בערר נאמרה כבר בשלב קדם המשפט.
ראו ע"א 1615/08 תמיר כהן נ' רס.אא.יזמות והשקעות בע"מ (פורסם בנבו, 24.7.2008), בפסקה 10:
"... הלכה היא כי התבטאות שופט, בעל פה או בהחלטה, אפילו אינה מוצלחת, כשלעצמה, אינה מהווה עילה לפסילת שופט.... אין באמירה ביקורתית כשלעצמה, ואפילו נאמרה בחריפות, כדי לפסול את השופט הדן בתיק מלדון בו, והמבחן הוא מבחן החשש הממשי למשוא פנים... האחריות לניהולו של המשפט מוטלת על בית המשפט, ובמסגרת זו רשאי בית המשפט להעיר הערות הקשורות בניהולו התקין והיעיל של המשפט שלפניו... הזכות לביקורת כלפי בעל דין גם היא חלק מהותי מן היכולת לנהל את המשפט ולנווטו. לא כל אימת ששופט מעיר לבעל דין על אופן ניהול התיק על ידו, צריך השופט לפסול את עצמו. הבחינה תהא, בכל מקרה לגופו, אם יש בדברי הביקורת משום עמדה סופית היוצרת חשש ממשי למשוא פנים."
יוצא אפוא, כי לא נפל כל פגם בהבהרות המותב, הן בישיבת קדם המשפט והן בדיון ההוכחות, באשר לסיכונים והסיכויים של הערר דנן.
סיכומו של דבר הוא, כי המבקש העלה את טענת הפסלות בשיהוי ניכר ובלתי מוסבר, ובכל מקרה לא העמיד תשתית עובדתית מהותית לביסוס קיומה של אפשרות ממשית למשוא פנים מצידו של המותב דנן.
אשר על כן, טענת הפסלות נדחית.
