בקשת פסילת פסק דין בגין טעות משפטית

המערערת הפניתה לפסק הדין עצמו וטענה כי הוא רצוף ב"טעויות משפטיות" אשר "מעבר לכך שאיפשרו למותב בדין להגיע למסקנות מגמתיות ושגויות (ועניין זה ייוחד לערעור), מהוות משוא פנים, ומעידות כי אובייקטיבית, אין המותב מסוגל לנהל הליכים אלה". המערערת הפניתה לטעויות הנטענות, והוסיפה כי צרופן יחד מקימה "תמונה חד משמעית של משוא פנים". למחרת, ביום 11.4.2022, דחה המותב את בקשת הפסלות וקבע כי לאחר שההליכים בין הצדדים הסתיימו בפסק דין אין עוד מקום להגשת בקשת פסלות, הצופה פני עתיד, ולאחר שהסתיים ההליך "אין עוד טעם בבחינה מלאכותית של המשך יכולתו של השופט לשבת בדין". המותב הוסיף כי בחינת נימוקי הבקשה לגופם מעלה שהסעד שאותו מבקשת המערערת למעשה הוא ביטול פסק הדין לגופו, ומשכך כי המקום לבחינת טענת הפסלות שהועלתה לאחר סיום ההליך הוא בעירעור על פסק הדין לגופו.

...

נקבע, בין היתר, כי המערערת יצרה ניכור בין הקטינים והמשיב, אך שלו אשם תורם מסוים בכך שלא ניסה לחדש את הקשר עם הקטינים; כי יתקיים טיפול משפחתי אצל פסיכולוגית קלינית וכי ביחס להודעה שהגישה נקבע כי על הצדדים להגיש התייחסות לדבריה לאחר מתן פסק הדין; כי תביעות הדדיות – להגדלת מזונות מזה ולהקטנת מזונות מזה – נדחות שתיהן; וכי תביעת לשון הרע שהגישה המערערת נגד המשיב נדחית.

עיינתי בערעור על נספחיו, ובאתי לידי מסקנה כי דינו להידחות.

אשר על כן, הערעור נדחה.

בסעיפים האחרונים של בקשתו המבקש הוסיף כך: "19. בשולי הדברים אך לא בשולי חשיבותם יובהר כי לצורך הדיון כאן לא הבאנו את קביעותיו של ביהמ"ש המחוזי כמו גם עניינים נוספים המקימים לטעמנו עילות פסלות נוספות המוכרות בדין לפיהן, בכל הכבוד, מנועה כב' השופטת קרן גיל, בין היתר משום שגיבשה דעתה בקשר עם תביעותיו של המבקש וכי דעתה "ננעלה", ועל כן קיים "חשש ממשי למשוא פנים" בניהול המשפט בשתי התביעות האחרות, המצדיק את פסילתה מלדון בהם.

כשבוע לאחר שבקשת דוד על פי פקודת ביזיון בית המשפט נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, הוא הגיש את העירעור מושא פסק הדין, על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל מיום 8.3.2022, שדחתה את בקשתו לעיכוב הליך הכנוס, וזו לשונה: "ביום 1.3.2022 פנה החייב בבקשה לעכב את הליך הכנוס, בטענה כי צו המניעה הזמני, שניתן ביום 162.2021 הפך קבוע "עד להכרעה בתביעה" וזאת לאחר שהפקיד סך של 150,000 ש"ח. החייב ציין כי התביעה לא נדחתה, אלא נמחקה.

תקנה 94 לתקנות סדר הדין האזרחי תשע"ט-2018, מסדירה מטרת הסעד הזמני וקובעת: "מטרת הסעד הזמני היא להבטיח זכות לכאורה במהלך ההליך המשפטי ואת קיומו התקין והיעיל של ההליך או את ביצועו הראוי של פסק הדין". תקנה 100 לתקסד"א קובעת, אימתי יפקע הסעד הזמני: "סעד זמני יפקע –

35.2 פרשנות פלוני, לפיה, על פי פסק הדין מיום 4.3.2021 הסעד הזמני לעיכוב הליכי הכנוס יעמוד בתוקפו כל עוד תביעתו לביטול פסקי הדין לא נדחתה, ואפילו אם אין תביעה תלויה ועומדת משום שהיא נמחקה כתוצאה ממחדלו הוא – שגויה.

...

באשר לסיכויי ההליך – אחת מהטענות המרכזיות של המבקש בתביעתו היא כי המשיבה הפרה הפרה יסודית את ההסכם משלא קיימה את הוראת סעיף 25.2 להסכם שאסר עליה להציג את ההסכם ו/או לגלות אודות קיומו: "הצדדים מתחייבים שלא למסור כל פרט המופיע בהסכם זה לכל גורם שהוא, כמו"כ מתחייבים הצדדים שלא לספר אודות קיומו של הסכם זה". ביהמ"ש קמא הביע בהחלטתו את התרשמותו כי מהמסמכים שצורפו לבקשה "לא ניתן לקבל את טענת המבקש שהמסקנה המתחייבת מהם היא שהמשיבה הפרה את החיסיון" ונימק זאת בכך ש"המסמכים אליהם הפנה המבקש אינם מלמדים שהמשיבה הפרה את חובת הסודיות עוד בטרם אישור ההסכם, אלא שהמשיבה אישרה שפנתה לעו"ד נטר והודיעה אותו שהגיע להסכם עם המבקש (אך לא מעבר לכך), זאת על מנת שעו"ד נטר לא יגיע לשני הדיונים שהיו קבועים כאמור למחרת היום.

בפתח פרק "דיון והכרעה" נפסק כך: "אני סבור כי יש מקום לקבל את הערעור באופן חלקי בלבד, כך שהצו הזמני שניתן על-ידי ביום 16.2.21 להשהיית הליך כינוס הנכסים בקשר לנכס המסחרי בבעלות המבקש יהפוך להיות קבוע עד להכרעה בתביעה המתנהלת בביהמ"ש קמא (ובהתאם לתוצאתה) וזאת בכפוף לכך שהמבקש יעמיד בטוחה חלופית: הפקדה כספית על סך 150,000 ש"ח בין במזומן בין בערבות בנקאית שתופקד בקופת בית המשפט קמא בתוך 60 ימים ממועד המצאת החלטתי זו". בפרק "סוף דבר", נכתב כך: "הצו הזמני שניתן על-ידי ביום 16.2.21 להשהיית הליך כינוס הנכסים בקשר לנכס המסחרי בבעלות המבקש יהפוך להיות קבוע עד להכרעה בתביעה המתנהלת בביהמ"ש קמא (ובהתאם לתוצאתה) וזאת בכפוף לכך שהמבקש יעמיד בטוחה חלופית: הפקדה כספית על סך 150,000 ש"ח בין במזומן בין בערבות בנקאית שתופקד בקופת בית המשפט קמא בתוך 60 ימים ממועד המצאת החלטתי זו. ככל שתביעת המבקש בביהמ"ש קמא תידחה ובמועד מתן פסה"ד חובו בתיקי ההוצל"פ שפתחה נגדו המשיבה ושהוא עותר לביטולם יעמוד על מעל סכום זה (150,000 ש"ח) הסכום יועבר לידי המשיבה על חשבון חוב המבקש כלפיה (ותבוצע הפחתת חוב בהתאם בלשכת ההוצל"פ). ככל שסכום החוב בתיקי ההוצל"פ יהיה פחות מסכום זה (150,000 ש"ח) תוחזר יתרת הסכום (שמעבר לחוב בהוצל"פ) לידי המבקש". 34.4 ביום 18.10.2021 התביעה לביטול פסקי הדין נמחקה משום שדוד לא הפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה של שרי על אף שהמועד להפקדתה הוארך ארבע פעמים.

המסקנה מהנימוקים המפורטים להלן היא שדין הערעור על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל מיום 8.3.2022 להידחות אף ללא צורך בתשובה, בהתאם להוראות תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018: 35.1 הלכה למעשה ערעורו של דוד מכוון ביחס להחלטת כב' הרשמת מיום 19.10.2021 לחדש את הליכי הכינוס נוכח מחיקת התביעה לביטול פסקי הדין.

התוצאה היא שהערעור נדחה.

המערערת טענה כי המותב מיתעלם "לכל אורך ההליך" מטענתה כי לא קיבלה את יומה בבית המשפט, "וכעת מסתמן שגם אין בכוונתו לתת [למערערת] את יומה". המערערת הסבירה כי סברה עד כה שהשגיאות בהחלטות שנתן המותב "הן שגיאות משפטיות 'רגילות'" שניתן ליפתור באמצעות הליכי ערעור – אך ההחלטה מיום 3.8.2022 מדגישה את "השיטתיות" שבה נימנע המותב מלנמק את קביעותיו השגויות, ומעידה על "מגמתו הברורה למנוע היתחשבנות נכונה בין הצדדים". בתוך כך הפניתה המערערת להחלטות מיום 13.2.2019 ומיום 29.6.2020, וטענה כי מסקנות שונות שנקבעו בהן נעדרות נימוק וביסוס.

ביום 16.9.2022 הגיש המשיב תגובה ובה היתנגד לבקשת הפסילה, וביום 28.9.2022 דחה המותב את בקשת המערערת תוך חיובה בהוצאות המשיב בסך 4,000 ש"ח בתוספת מע"מ. נקבע כי אין בהשגות המערערת על החלטות דיוניות כדי להקים עילת פסלות, ומכל מקום כי ההחלטות שאליהן הפניתה אינן "לוקות באי-הנמקה". באופן ספציפי ציין המותב כי מסקנתו בעיניין השתק הפלוגתא אמנם "מקרינה" על מתכונת בירור ההליך, אך היא "אינה נובעת מדעה קדומה או נחרצת נגד [המערערת], חלילה, אלא מפרשנותו של פסק הדין של בית המשפט העליון". מכאן העירעור דנן.

...

המערערת מציינת כי המשיב מתנגד לבקשתה להגשת תשובה, אך כי נימוקי התנגדותו לא צורפו "נוכח סד הזמנים הקצר". עיינתי בטענות הצדדים ובאתי לידי מסקנה כי דין הערעור להידחות.

בענייננו, לא שוכנעתי כי ההחלטות וההתבטאויות שאליהן מפנה המערערת מקימות חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב, אף לא בקירוב.

מכל הטעמים שפורטו לעיל, הערעור נדחה.

כמו כן, הגיש בשמו ובשם מרים ויסולי ערעור לבית המשפט העליון נגד ההחלטה בעיניין הבקשה לפסילת המותב בבית משפט קמא, ע"פ 2330/23, אשר נדחה על ידי ביהמ"ש העליון ונקבע בו כי משעה שניתן פסק דין בהליך נושא העירעור דנן, "דרך המלך" היא העלאת טענת הפסלות במסגרת העירעור על פסק הדין עצמו, ככל שיוגש.

לא ניתן להוציא את פסק הדין לפועל בשל הטעות שנפלה בכותרת ובעמודים הראשונים למסמך, שכן פרוטוקול הדיון לכאורה נוהל נגד "הנאשמת: עו"ד ויסולי אביעד" כאשר אין זה המצב המשפטי הנכון.

...

למרבה הצער אין מנוס אלא לקבוע כי בית המשפט לא מילא את חובתו להשלים ולתקן את פסק הדין.

עם זאת, בסופו של דבר מסמך הפרוטוקול הכולל את הכרעת הדין וגזר הדין כולל בתוכו טעות שאינה טעות טכנית גרידא מכיוון שלא ניתן ליישם גזר דין כאשר בכותרת המסמך מצוין "הנאשמת: עו"ד ויסולי אביעד". אף לאחר שהתגלתה הטעות המשיבה לא פעלה להגיש בקשה לתיקון הפרוטוקול וכותרתו ובימ"ש קמא לא פעל לתיקון הטעות, זאת כאשר ידוע שהדוח יצא נגד גב' מרים ויסולי ולא מדובר בדוח נגד עו"ד ויסולי אשר הוא לא הנאשם או ה"נאשמת" בתיק שבנדון.

לכן מדובר בפרוטוקול שנפלו בו טעויות שאינן מאפשרות את אכיפתו של גזר הדין שעניינו באדם שאינו "הנאשמת". על כן, לאור האמור לעיל, באיזון בין כל השיקולים, נראה כי אין מנוס בהליך לא שגרתי זה מלהורות על ביטול הכרעת הדין וגזר הדין הכלולים במסמך פרוטוקול שנפלו בו טעויות באופן שלא ניתן להוציא לפועל את גזר הדין.

בקשר לכך, שמע בית המשפט את עדותה של עורכת הדין אשר ייצגה את המנוח בהליך המשפטי, אשר מסרה כי באותו יום נערך דיון בהליך העקרי.

ביום 22.1.23 ניתנה החלטת בית משפט קמא בבקשת המשיבים לתיקון טעות סופר בפסק הדין בשל טעות חישובית, עת ביקש בית המשפט לערוך חישוב ניזקי העזבון ובפועל החישוב נעשה על יסוד ניזקי התלויים ולא ניזקי העזבון.

מפסק הדין עולה כי בית משפט קמא לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות, אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, הכריע במהימנות העדויות שהובאו בפניו, עד אשר קבע שלא הוכחה ידיעת המנוח על פסילת רישיון הנהיגה באופן המצדיק שלילת הזכאות לפיצויים.

...

בהתחשב במכלול הנתונים ותוך מתן משקל לנסיבות עליהן עמדנו לעיל, אנו סבורים כי תחת ההכנסה שנקבעה כאמור לצרכי חישוב גובה הפיצוי ראוי להעמיד את בסיס השכר הכולל, לאחר ניכוי מס ובתוספת פנסיה בשיעור 12.5%, על סך של 9,000 ₪.

סיכום סיכומו של דבר, הערעור בשאלת החבות נדחה.

המשיבים ישלמו למערערת הוצאות המשפט בערעור בסך של 15,000 ₪.