בקשת פיצויים על הוצאות הגנה לאחר זיכוי מחמת הספק בעבירת מהירות

לפני בקשת הנאשם לפסיקת פיצויים על הוצאות הגנה בעקבות זיכויו מחמת הספק מהעבירה המיוחסת לו – נהיגת רכב במהירות העולה על המהירות המותרת בנגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה.

בהכרעת דין מיום 1.6.20 (לאחר שמועד מתן הכרעת הדין נדחה בשל מצב החרום המיוחד (נגיף הקורונה)), סברתי, כי המאשימה הוכיחה שמהירותו של רכב המטרה הנמדד נמדדה באמצעות מכשיר ממל"ז שהיה תקין, והופעל על ידי שוטר מוסמך, שביצע את כל הבדיקות הנדרשות באשר לתקינות המכשיר, וכן הפעילו באופן תקין בזמן מדידת המהירות.

המשיבה היתנגדה לבקשה, וטענה כי היה מקום להעמיד את הנאשם לדין; והעובדות שנטענו באישום ניתן היה על בסיסן להרשיע את הנאשם בהתבסס על חומר הראיות שהיה בידי התביעה; ולא ניתן היה לצפות מראש את מסקנת בית המשפט כי חוסרים מסוימים ביחס לאופן עצירת הרכב הובילו אולי לטעות בתום לב של השוטר המפעיל, בודאי כאשר המפעיל רשם בנסיבות הדוח כי שמר על קשר עין רצוף; וכי הזיכוי הנו מחמת הספק, כאשר בית המשפט נתן כימעט אמון מלא בראיות התביעה ורק בנקודה מסוימת נוצר הספק שבעטיו זוכה המבקש מחמת הספק; והגשת כתב האישום נעשתה באופן סביר וללא משוא פנים והתבססה על חומר הראיות המצוי בתיק; וקיים אינטרס צבורי בהעמדה לדין של נהגים המבצעים עבירות מהירות; וחיוב המדינה בהוצאות הגנתו של נאשם בעבירות מהסוג הזה יכול שתביא לרפיון ידיהם של הגורמים המופקדים על העמדה לדין.

...

ישנם גם מקרים שבהם עשוי בית המשפט להגיע למסקנה שונה מזו של התביעה באשר למסקנה המתבקשת ממכלול הראיות.

בענייננו, אני סבורה, כי עמדה בפני המאשימה תשתית ראייתית לכאורית שדי היה בה על מנת להגיש את כתב האישום ואף כדי לנהל את ההליך עצמו; ואני סבורה, כי לא ניתן לומר כי עסקינן במקרה שבו נתגלתה רשלנות חמורה או חוסר תום לב או זדון בהתנהלות התביעה בעת שהגישה את כתב האישום; ולפיכך, העילה הראשונה אינה מתקיימת.

לפיכך, הבקשה לפיצויים על הוצאות הגנה נדחית.

דיון סעיף 80 (א) לחוק העונשין (להלן: "סעיף 80") קובע: "משפט שניפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור". מנוסח סעיף 80 נמצאנו למדים כי העילה האחת המצדיקה מתן פיצוי לנאשם שזוכה, עניינה כי לא היה יסוד להאשמת הנאשם, ואילו השנייה עניינה בכך שנתקיימו "נסיבות אחרות המצדיקות זאת".  עם זאת, גם מי שעבר את אחת המשוכות הללו אינו זכאי לפצוי אוטומאטי, שכן "מתן הפצוי נתון איפוא לשיקול דעתו של בית המשפט, הגם שזה ייטה שלא למנוע פיצוי מנאשם שנימצא כי הוא מקיים את יתר התנאים הקבועים בסעיף" (ע"פ 5923/07 שתיאווי נ' מדינת ישראל (6.4.09) (להלן: "פס"ד שתיאווי")).

בע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל (22.1.02) (להלן: "עניין דבש") נקבע:   "נדע כי לא היה יסוד להאשמה מקום 'ששום משפטן בר דעת לא היה חושב שיש מקום להביא האשמה נגדו [נגד הנאשם]'...כך הוא כאשר 'לא היה לאל ידי התביעה הכללית, מלכתחילה, להוכיח בודאות סבירה' פרטים מרכזיים באישום... עוד נאמר, כי יש מקום לבחון, לאחר מעשה, אם הזיכוי היה צפוי מראש..."   בעניינינו, לאחר שמיעת ראיות, אשר כללו עדויותיהם של הבוחן מטעם המשיבה והמומחה מטעם המבקש, החלטתי לזכות את המבקש מחמת הספק, לאחר שקבעתי כי האופן בו נהג בכך שסטה מנתיב נסיעתו תוך האטת מהירות הנסיעה היה סביר בנסיבות העניין.

בע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל (8.5.97) (להלן: "עניין רייש") נקבע: "לא בכדי בחר המחוקק, בעיניין הנידון, ביטוי עמום, שאין לו צורה ואין לו מידה, כמו 'נסיבות אחרות'. הביטוי נולד עמום על-מנת שיישאר עמום. הוא נימנה על מישפחה של ביטויים עמומים, כמו צדק, מוסר, תקנת הציבור, סבירות, משמעת, קלון ועוד. יש הקוראים להם בשם מושגי שסתום. העמימות של ביטויים אלה היא טעם החיים שלהם. הם אמורים לרחף, בלתי מוגדרים, מעל הכללים. אסור לקצץ את כנפיהם ולכלוא אותם בכלוב של כלל נוקשה. כלל כזה עלול להרוג אותם". בעיניין רייש עמד בית המשפט על השיקולים השונים בהם ניתן להיתחשב בעת בחינת קיומן של נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי:   "האם החקירה ניפתחה והאישום הוגש בתום לב, או שמא הנאשם נפל קרבן לעלילת שוא או לשיקולים זרים; האם החקירה נוהלה באופן ראוי, כגון, האם טענת אליבי של הנאשם נבדקה כנדרש והאם נערכה חקירה לעדים שנידרש לחקור אותם; האם התביעה נוהלה באופן שהכביד על הנאשם ללא הצדקה, וכתוצאה נגרמו לו הוצאות יתירות או מעצרו התמשך מעבר לנדרש; האם המשפט התארך יתר על המידה, ללא הצדקה, בעוד הנאשם נתון במעצר, ובלי שניתן לייחס את התארכות המשפט לנאשם עצמו; האם הנאשם ניסה לשבש את מהלך החקירה או המשפט; האם התברר בדיעבד, ואף שמלכתחילה היה יסוד להאשמה, כי לא היה מקום להגיש את כתב האישום, בשל שיקולים מיוחדים הנוגעים לנאשם, לעניין הצבורי או לנסיבות אחרות; האם בית המשפט זיכה את הנאשם מחמת הספק, בשל העידר ראיות מספיקות או בשל פגם דיוני בניהול המשפט, או שבית המשפט קבע בצורה פסקנית כי הנאשם לא ביצע עבירה."   בפסיקה נהוג לחלק את עילת ה"נסיבות האחרות" לשלושה סוגים של נסיבות: הראשון - נסיבות שעניינן בהליכי המשפט בכללם - בבחינתן יבואו היתנהלות בזדון או ברשלנות ברורה מצד התביעה, בהגשת כתב-אישום בהעדר אינטרס צבורי לכך או כשעצם ההעמדה לדין נבעה מרדיפת המערער או מניסיונות להיתנכל לו; השני - אופי זיכויו של הנאשם (או "טיב הזיכוי") - עניינו בשאלה אם הנאשם זוכה זכוי מוחלט או מטעמים טכניים או מחמת הספק בלבד.

...

על כן, אני סבורה כי המבקש אינו זכאי לפיצוי במסגרת העילה של "חוסר יסוד לאשמה". באשר לעילת הפיצוי מכוח "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" – לשונה עמומה, והיא פורשה בפסיקתו של בית המשפט העליון כהוראה המקנה שיקול דעת נרחב לבית המשפט, לפסוק פיצוי על פי שיקולי צדק.

התביעה הגישה את כתב האישום בהתבסס על התשתית הראייתית אשר עמדה לנגד עיניה ואין מדובר במעשה רשלני; ההליך לא התארך יתר על המידה ללא הצדקה וטענה כזו אף לא נשמעה; לא שוכנעתי כי נגרם לנאשם סבל או עינוי דין חמור, לבד מהפגיעה האינהרנטית בניהול ההליך הפלילי.

לאור כל שפורט, הבקשה נדחית.

המערערת זוכתה מחמת הספק, מעבירות של סטייה מקוו הנסיעה-עבירה לפי סע' 41 לתקנות התעבורה תשכ"א-1961 (להלן "תקנות התעבורה"); נהיגה בקלות ראש-עבירה לפי סע' 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 (להלן "פקודת התעבורה"); היתנהגות הגורמת נזק-עבירה לפי סע' 21(ב)(2) לתקנות התעבורה; גרימת חבלה של ממש-עבירה לפי סעיף 38(3) לפקודת התעבורה, שיוחסו לה בת"ד 6987-08-14.

לאחר זיכויה הגישה המערערת בקשה להחזר הוצאות ההגנה לפי סעיף 80 (א) לחוק הקובע: "משפט שניפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב – 1982, בסכום שיראה לבית המשפט...." בבקשה נטען כי ביום שבו היה התיק קבוע להוכחות הצהיר ב"כ המשיבה כי בכוונתו להמליץ על סגירת התיק כיוון ש"קיימת בעייה ראייתית קשה".

ב"כ המערערת מפנה לאמור בהכרעת הדין בה קבע ביהמ"ש כי "השאלה העומדת להכרעה בתיק זה, סובבת על השאלה, האם הנאשמת (המערערת לפני – ז.ב.) האטה את מהירות נסיעתה שלא כדין וללא הצדקה ובכך גרמה להתרחשות התאונה". לצורך הכרעה בשאלה זו בחן ביהמ"ש את העדויות שהובאו בפניו: בוחן התנועה קבע בחוות דעתו, ואף בעדותו בבית המשפט (עמ' 25 ש' 13), כי המערערת עצרה את רכבה ובכך גרמה לתאונה.

...

לטענת ב"כ המערערת, יש לפסוק למערערת את הוצאות הגנתה הן על יסוד העילה ש"לא היה יסוד לאשמה" כיוון שבחינת מצב הראיות בתיק היה מביא תובע סביר למסקנה כי אין אפשרות סבירה שביהמ"ש ירשיע את המערערת.

ביהמ"ש קמא קבע כי על עדותו של נהג המונית כלל לא ניתן להסתמך, ומשקלול הראיות שעמדו לפניו - עדותו היחידה של נהג המשאית שהעיד כי המערערת עצרה את רכבה עובר לתאונה אל מול עדות המערערת ואמה אשר הכחישה טענה זו – המסקנה היא כי המשיבה לא הוכיחה מעבר לספק סביר את העבירות המיוחסות למערערת בכתב האישום.

לאור האמור אני מקבלת את הערעור ומחייבת את המשיבה בהוצאות הגנתה של המערערת בסך של 8,000 ₪, כשסכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

עירעורו לבית המשפט העליון נתקבל, הרשעתו בוטלה והוא זוכה מחמת הספק.

בעקבות הזיכוי, הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה לתשלום הוצאות הגנתו ופיצויים על מעצרו מאוצר המדינה.

על הליך זה להתנהל במהירות וביעילות ולהעניק לנאשם שזוכה פיצויים המגיעים לו, אם מגיעים, כפועל יוצא מזיכויו.

לדוגמא, בקשה לעיכוב ביצוע העונש (סעיף 87 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977); חיוב נאשם בהוצאות משפט (סעיף 79 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977); בקשות לפצוי קורבן העבירה (סעיף 77 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977); צוי חילוט (סעיפים 39-42 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), התשכ"ט - 1969); פסיקת הוצאות לחשוד ששוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום (סעיף 38 לחוק סדר הדין הפליל (סמכויות אכיפה- מעצרים), תשנ"ו- 1996), צו לפצוי נאשם במשפט חוזר (סעיף 31(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984) ; המשך דיון בתיקים שונים לאחר שבית המשפט לערעורים מחזיר את המשפט עם הוראות לערכאה הקודמת (סעיף 213(1) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982) ועוד.

...

הטענה לפיה קיים חשש שהמותב שהרשיע את הנאשם לא יעשה איתו צדק או שתפגע מראית פני הצדק, אינה מקובלת עלי.

זאת ועוד, דין הטענה להידחות לא רק עקב התפיסה הבלתי מקובלת עלי שבתשתיתה, אלא גם בשל רוחו ותכליתו של החוק, כאשר לשונו אינה חד משמעית ואינה מחייבת פרשנות אחרת.

סוף דבר, דעתי היא כי שאלת קביעת המותב שידון בבקשה לפיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין, איננה שאלה של סמכות אלא שאלה של מדיניות.

בפני בקשת הנאשם לפסיקת הוצאות בסך של 10,000 ש"ח, בעקבות זיכויו - מחמת הספק - מהעבירה שיוחסה לו – אי מתן זכות קדימה להולכת רגל אשר עמדה בסמוך למעבר חצייה וניכר היה כי בכוונתה לחצות את הכביש, בנגוד לתקנה 67 (א1) לתקנות התעבורה.

וזו לשון הסעיף: "(א)  משפט שניפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; " המחוקק לא הורה על מתן פיצוי כל אימת שהליך פלילי הסתיים בזיכוי, וסעיף 80(א) לחוק העונשין אינו קובע הסדר אוטומאטי של פסיקת פיצוי ושיפוי לכל נאשם שזוּכה בדין או שהאשום בעיניינו בוטל, ופצוי זה שמור לנסיבות מיוחדות.

כפי שנקבע, "הדברים האמורים נכונים במיוחד בנוגע לעבירות תעבורה מסוג של בררת משפט. מדובר בעבירות קלות שעונשן קנס, והן אינן נושאות עמן סטיגמה פלילית. בהיתחשב בכך, ונוכח השאיפה להקל את המאבק בעבירות התנועה הכוללות פוטנציאל לפגיעה בגוף וברכוש, קבע המחוקק סדרי דין מיוחדים של בררת משפט, שתכליתם לעודד תשלום קנס ללא היתדיינות, לפיכך תשלום הקנס נחשב להודאה באשמה, להרשעה ולנשיאה בעונש. לעומת זאת אם בחר המקבל הודעת תשלום קנס להשפט, הנטל על התביעה לשכנע כי ביצע את העבירה. במקרים שנעשה בהם שימוש במכשיר טכני (כגון מצלמה בכביש או ממל"ז למדידת מהירות נסיעה) על התביעה להוכיח את תקינותו ואת אופן הפעלתו של המכשיר. זכותו של אדם לבחור במשפט ולהילחם על חפותו גם בעבירת תעבורה, ואולם הבוחר להשפט נוטל על עצמו סיכוי לזיכוי אל מול סיכון שיהיה עליו לשאת בהוצאות משפטו: אם יזוכה תוך קביעה שלא עבר עבירה, כגון אם יתברר כי המעשה לא היוה עבירה, או שהנאשם לא היה מי שביצע את העבירה, והוא הועמד לדין ברשלנות או בשל טעות טכנית או ביראוקראטית, כי אז ניתן להניח שככלל, ובכפוף לנסיבותיו של כל מקרה, יזכה הוא בשיפוי בגין הוצאות הגנתו. לעומת זאת במקרים שבהם זוכה הנאשם זכוי "טכני" מחמת העדר הוכחה, כגון כאשר לא הצליחה התביעה להביא עד מרכזי, או כאשר לא נמצאה הראיה הטובה ביותר להוכחה בלא קביעה פוזיטיבית כי הנאשם לא ביצע את העבירה, הרי ככלל ובהעדר נסיבות חריגות, כגון התרשלות של ממש מצד התביעה, לא ישופה הנאשם בגין הוצאותיו.

בהקשר זה יצוין, כי מדובר בזיכוי מחמת הספק, לאחר שהתרשמתי לחיוב מעדותם של השוטרים בפני, ושוכנעתי כי היא משקפת את העובדות כפי שראו אותן השוטרים בעת ביצוע האכיפה; והגם שלא מצאתי כל דופי בעדות השוטרים, סברתי כי העבירה לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר מהראיות שהובאו בפני, ולכן הוריתי על זיכויו של הנאשם מחמת הספק.

...

בהקשר זה יצוין, כי מדובר בזיכוי מחמת הספק, לאחר שהתרשמתי לחיוב מעדותם של השוטרים בפני, ושוכנעתי כי היא משקפת את העובדות כפי שראו אותן השוטרים בעת ביצוע האכיפה; והגם שלא מצאתי כל דופי בעדות השוטרים, סברתי כי העבירה לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר מהראיות שהובאו בפני, ולכן הוריתי על זיכויו של הנאשם מחמת הספק.

שלישית, בעניין נסיבותיו האישיות של הנאשם - אינני סבורה כי מתקיימות נסיבות כאלה המצדיקות להיעתר לבקשה; וגם הטענות לעוגמת הנפש ושהמבקש הגיע מהמרכז, אין בהן כדי להצדיק פסיקת פיצוי לנאשם.

בכלל נסיבות אלה, הבקשה נדחית.