בקשת פטור מהפקדת ערבון בערעור שני על פסק דין בעניין אחריות המדינה לנזקי ירי

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6982/12 רע"א 6968/12 לפני: כבוד הנשיאה מ' נאור כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט צ' זילברטל המערערים בע"א 6982/12 1. עיזבון המנוחה Rachel Aliene Corrie ז"ל והמבקשים ברע"א 6968/12: 2. Craig R. Corrie 3. Cynthia A. Corrie 4. Christopher R. Corrie 5. Sarah E. Simpson נ ג ד המשיבה בע"א 6982/12: מדינת ישראל, משרד הבטחון המשיבים ברע"א 6968/12: 1. פרופיסור יהודה היס 2. מדינת ישראל – משרד הבריאות 3. בית משפט השלום בראשון לציון ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 28.8.2012 בת"א 371/05 שניתן על ידי כב' השופט ע' גרשון ובקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 4.7.2012 ברע"א 42765-03-12 שניתן על ידי כב' סגן הנשיא א' אברהם תאריך הישיבה: כ"א באייר התשע"ד (21.05.14) בשם המערערים בע"א 6982/12 והמבקשים ברע"א 6968/12: עו"ד חוסיין אבו חוסיין; עו"ד ג'מיל דקואר; עו"ד מוחמד לביב; עו"ד רים מסארוה; עו"ד אנס אבו חוסיין בשם המשיבה בע"א 6982/12 והמשיבים ברע"א 6968/12: עו"ד אירית קלמן-ברום; עו"ד ניר גנצ'רסקי פסק-דין

בע"א 6982/12 עולה השאלה האם, כקביעת בית המשפט המחוזי בחיפה, פטורה מדינת ישראל מאחריות נזיקית למותה של רייצ'ל משום שמדובר בפעולה מלחמתית.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת.א. 371-05) בית המשפט המחוזי בחיפה דחה את התביעה וקבע כי הפעולה הצבאית שבמסגרתה נהרגה רייצ'ל היא "פעולה מלחמתית" כהגדרתה בחוק הנזיקים האזרחיים, ומשכך ומכוח הוראת סעיף 5 לחוק זה, המדינה אינה נושאת באחריות לנזקים שנגרמו למערערים בעקבות הפעולה.

לגישתם, אף אם תיתקבל טענת המדינה כי מדובר בגיזרה עם היסטוריה של הנחת מטענים, למשימה הספציפית של חישוף הקרקע לא קדמו דיווחים מודיעיניים אודות סיכונים מיוחדים והעובדה כי הציר מסוכן ומתקיים בו ירי לעתים, אינה הופכת את פעולת החישוף לפעולה מלחמתית.

דיון והכרעה בע"א 6982/12 כפי שציינו בפתח פסק הדין השאלה המרכזית העולה בעירעור זה היא - האם פעולת החישוף אשר במהלכה מצאה רייצ'ל את מותה הייתה פעולה מלחמתית ועל כן מוקנית למדינה בקשר אליה חסינות מפני אחריות בנזיקין? פקודת הנזיקין [נוסח חדש] בנוסחה המקורי (פקודת הנזיקים האזרחיים, 1944) העניקה למדינה חסינות מלאה מפני תביעות בנזיקין בהשראת הכלל הנוהג במשפט המקובל ולפיו The King can do no wrong (ראו: ע"א 5964/92 בני עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 1, 5 (2002) (להלן: עניין בני עודה)).

בעקבות פסק הדין בעיניין בני עודה חוקקה הכנסת את חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) (תיקון מס' 4), התשס"ב-2002 (להלן: תיקון מס' 4).

על כן, גם אם נניח לצורך הדיון - ויודגש כי איננו מקבלים טענה זו - שחוקרי המישטרה לא העמיקו חקר ולא מיצו את כל שניתן למצות בחקירת הארוע, לא נגרם למערערים נזק ראייתי כלשהוא בעקבות כך. בהקשר זה לא למותר להזכיר כי הצבא ערך שיחזור של הארוע שעליו הופקד ראש מחלקת תורת הלחימה, האמל"ח והכשירויות בצה"ל, והשתתפו בו הלוחמים המעורבים.

בנסיבות אלו, שגה בית המשפט המחוזי בנצרת בקובעו כי ההליך העקרי שהתנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה עסק ב"אותו סיפור מעשה, אותה פרשה, שבמסגרתה נשמעו עדויות לרוב" וכי המערערים "קיבלו את יומם בבית המשפט המחוזי [ו]מיצו את עילתם". למען הסר ספק, אדגיש עם זאת כי המסקנה שאליה הגעתי בדבר חוסר זהות בעילות הנתבעות בשני ההליכים, אינה שוללת את האפשרות להעלאת טענות בדבר "השתק פלוגתה", ככל שסוגיות מסוימות נדונו והוכרעו בתביעה העיקרית שפסק הדין בה הפך חלוט עם דחיית העירעור עליו.

...

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, אני סבורה כי יש לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, וכן אני סבורה כי יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינו של בית משפט המחוזי בנצרת בדבר דחייתה על הסף של התביעה שהגישו המערערים בבית משפט השלום בנצרת, להחזיר על-כנה את החלטתו של בית משפט השלום מיום 16.2.2011 לפיה מדובר בעילות שונות (בכפוף למחיקת התביעה נגד בית משפט השלום בראשון לציון, כאמור באותה החלטה), ולהחזיר את הדיון בה אל בית משפט השלום.

בחינת המקרה דנן על-פי אמות מידה אלה מוליך על-פי גישתי אל המסקנה כי שגה בית המשפט המחוזי בנצרת בקובעו כי העילה הנטענת בתביעה שהוגשה בבית משפט השלום בנצרת זהה לאחת העילות שנתבעו בבית המשפט המחוזי בחיפה בתביעה העיקרית.

בנסיבות אלו, שגה בית המשפט המחוזי בנצרת בקובעו כי ההליך העיקרי שהתנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה עסק ב"אותו סיפור מעשה, אותה פרשה, שבמסגרתה נשמעו עדויות לרוב" וכי המערערים "קיבלו את יומם בבית המשפט המחוזי [ו]מיצו את עילתם". למען הסר ספק, אדגיש עם זאת כי המסקנה שאליה הגעתי בדבר חוסר זהות בעילות הנתבעות בשני ההליכים, אינה שוללת את האפשרות להעלאת טענות בדבר "השתק פלוגתה", ככל שסוגיות מסוימות נדונו והוכרעו בתביעה העיקרית שפסק הדין בה הפך חלוט עם דחיית הערעור עליו.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים ע"א 48823-10-14 פרידמן נ' מדינת ישראל 16.10.16 בפני: כבוד השופט גדעון גינת, שופט עמית המערער: דב פרידמן המשיבה: מדינת ישראל, משטרת ישראל ערעור מיום 29.10.14 (וערעור מתוקן מיום 7.7.15) על פסק-דין מיום 10.07.14 של בית-משפט השלום בתל-אביב – יפו (כבוד השופט אבי פורג) ב-ת.א. 56378-08

בשם המערער: עו"ד אלון לוריה (מטעם הסיוע המשפטי) בשם המשיבה: עו"ד קובי דוידוביץ, פרקליטות מח' ת"א (אזרחי) פסק-דין ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב - יפו, לפיו נדחתה תביעת המשיב לקבלת פיצוי בגין נזקים שנגרמו לו בעטיו של מעצר שוא.

המשיבה מאידך, גורסת כי המערער נתבקש על-ידיה שוב ושוב, לסור לחקירה, אך בחר בשלב ראשון להיתעלם, ובשלב שני לסרב לכל פניותיה.

דיון והכרעה הכללים באשר להתערבות ערכאת העירעור במימצאי הערכאה הדיונית (ר' ע"פ 4629/09 פלוני נ' מדינת ישראל (18.11.2009): "כידוע, לערכאה הדיונית, אשר בידה הופקדה מלאכת ההתרשמות מהעדים, משפת גופם, מהתנהגותם ומאופן מסירת עדותם, יתרון ברור על ערכאת העירעור, אשר הכלים העומדים לרשותה מוגבלים הם ... נוכח דברים אלו חזר בית משפט זה פעמים רבות על ההלכה שלפיה ברגיל לא נוהגת ערכאת העירעור להתערב במימצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. הלכה זו תקפה ביתר שאת במקרים בהם העובדות נקבעו על יסוד היתרשמות ישירה מן העדים ... ברי כי במקרים אלו המשקל הרב שיש להתרשמותה הבלתי-אמצעית של הערכאה הדיונית מהעדים וליכולתה לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויותיהם משפיע על היקפה המצומצם של היתערבות ערכאת העירעור בממצאיה של הערכאה הדיונית, היתערבות שתיעשה אך במקרים חריגים ונדירים כאשר נפלה טעות של ממש במסקנותיה ובקביעותיה של הערכאה הדיונית". לאחר עיון החלטתי להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא.

נתבע שגרם לנזק באשמו, אלא שהתנהגותו של התובע היא שהביאה לידי האשם, רשאי בית-המשפט לפטור אותו מחבותו לפצות את התובע או להקטין את הפיצויים ככל שבית-המשפט יראה לצודק" [הדגשה הוספה].

סעיף 68(א) לפקודה הנ"ל, משלים את הוראת סעיף 65, ודן בהפחתת פיצויים עקב אשם תורם: "סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית-המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך היתחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק;" ב-רע"א 6572/14 פלוני נ' מדינת ישראל /משטרת ישראל (14.01.2015) ציינה כב' השופטת ד' ברק-ארז כי "הפעלה לא ראויה של סמכויות מעצר...עשויות להניח בסיס לאחריות בנזיקין" (שם, סעיף 17) מכוח עוולת הרשלנות.

בעניינינו ברור, כי היתנהגותו הסרבנית והעיקשת של המערער לא 'שרתה' אותו ויש בה משום אשם תורם להתרחשות הדברים, כפי שארעה.

הערבון בעירעור יוחזר למערער באמצעות בא-כוחו.

...

סעד אני מקבל את הערעור וּמבטל את פסק-דינו של בית-משפט השלום.

אני קובע את הפיצוי למערער בסך 5000 (חמשת אלפים) ₪, להיום, ואני מחייב את המשיבה לשלם סכום זה למערער.

אני מחייב את המשיבה לשלם למערער את הוצאות המשפט בשתי הדרגות (בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הוצאתו בפועל של כל פריט), וכן, בנוסף, שכ"ט עו"ד בסך 7000 (שבעת אלפים) ₪, להיום.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 8027/14 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט מ' מזוז המערערים: 1. ג'ין אלין שורוש 2. אמין שורוש 3. עזבון המנוח איליא שורוש ז"ל נ ג ד המשיבים: 1. סוהיל בן כמאל שליאן 2. איהאב שליאן 3. כמאל שליאן 4. מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה בתיק א 001034-12-09 שניתן ביום 01.10.2014 על ידי כבוד השופט ע' גרשון תאריך הישיבה: ד' בכסלו התשע"ו (16.11.2015) בשם המערערים: עו"ד סאמי אבו ורדה ועו"ד אבנר אמוראי בשם המשיב 1: עו"ד ויסאם לידאוי בשם המשיבים 3-2: עו"ד ליבנה קציר בשם המשיבה 4: עו"ד מלי אומיד-ברגר; עו"ד אפרת ברנר פסק דין

לטענתם, אחיו של סוהיל, שהוא קצין בדרגת רס"ן, הורה לו והנחה אותו להיות ערוך ומוכן להגן עם נשקו על מתנות החתונה, ובכך תרם לגרימת הארוע והנזק; אביו של סוהיל נושא באחריות לנזק כמחזיק במקרקעין בהם היתרחש הארוע; והמדינה אחראית לנזק הן באחריות שילוחית כמעבידה, והן בגין התרשלותה הישירה באשר לא העניקה לסוהיל את ההכשרה הנדרשת לשימוש בטוח בנשק.

לסיכום נושא הנזק, יש לתקן את פסק דינו של בית משפט קמא, כך שסכום הנזק הכולל יעמוד על 1,510,000 ₪ (במעוגל) בצרוף שכ"ט בשיעור של 17.5% בצרוף מע"מ. אחריות אחיו ואביו של סוהיל: איני רואה מקום להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא שדחה התביעה נגד השניים.

המערערים, הטוענים לאחריות המדינה למעשיו של סוהיל מכוח סעיף זה, סומכים יתדותיהם בפסקי הדין הבאים: רע"א 1389/98 מזאוי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(3) 207 (1999) (להלן: עניין מזאוי) וע"א 8199/01 עיזבון המנוח עופר מירו ז"ל נ' מירו (10.3.2003) (להלן: עניין מירו).

לשיטתו, החייל החזיק בנשק במסגרת מילוי תפקידו, הגם שנשא אותו עמו כאשר היה בטיול, "משום שהצבא הפקיד את הנשק בידיו בידיעה שיימצא בידיו גם כאשר הוא מבצע במהלך חופשתו פעולות שנועדו לצורך אינטרס אישי שלו". בהמשך, מסייג השופט י' טירקל את דבריו, בציינו כי לא בכל מקרה שבו נגרם נזק על-ידי נשק שהחזיק חייל בחופשה תהיה המדינה אחראית מכוח אחריותה השילוחית.

כדוגמה לפטור של המדינה מאחריות שילוחית בגין שימוש בלתי מורשה בנשק למטרות אחרות, אשר זרות לעניינו של המעביד, אפנה לפסק הדין בע"א 418/68 שאש נ' דלה, פ"ד כב(2) 841, 843 (1968).

בפסק דין קצר דחה השופט זוסמן את התביעה כנגד המדינה, באומרו כי "השמוש שנעשה ברובה על-ירי המשיב הראשון, לצורך גירוש התנים, חרג לחלוטין מגדר התפקיד אשר למענו נימסר לו הרובה. לא היה זה מקרה של עובד או שלוח הממלא בצורה לא נאותה תפקיד שהוטל עליו על-ידי מעבידו או שולחו, כי אם השמוש נעשה על-ידי המשיב הראשון לצרכיו הוא, וללא כל קשר לענין מעבידו או שולחו". בדומה, נדחתה בבית המשפט המחוזי תביעה נגד המדינה, במקרה בו חייל בחופשה עשה שימוש בנשקו האישי למטרת ציד וכתוצאה מכך נהרג אדם ת"א (מחוזי חיפה) 1113/07 עיזבון המנוח מסעוד נ' עקאב (10.4.2011) (להלן: עניין עקאב)).

על דרך ההקש, אפנה לדברים שאמרתי במקרה בו ביקשו להטיל אחריות על המדינה בגין נזק שניגרם מרימוני יד שנגנבו מצה"ל: "הטלת אחריות על המדינה במקרה כמו המקרה דכאן, משמעה קביעה של בית-המשפט כי על המדינה להציב שומרים, פקחים ובלשים על חייליה – אם בסדיר, קבע או במילואים, אם בתקופת רגיעה או בתקופת לחימה או מילחמה – מחשש שמא מי מהם ימעל באמון שניתן בו ויטול במשיכה נשק ואמצעי לחימה, שלא למטרה לשמה נימסרו לו" (ת"א (עכו) 3055/97 עיזבון המנוח סואעד נ' משרד הבטחון, בפס' 16 (1.2.2001)).

...

הטענה להתרשלות ישירה של המדינה, מן הטעם שלא הדריכה כראוי את המשיב בשימוש בנשק, דינה להידחות.

בהתייחסה לאחריות המדינה, אומרת השופטת ד' דורנר את הדברים הבאים: "מהות השירות המשטרתי – בגדרה שוטר הוא בשירות המשטרה בכל שעות היממה ואף כאשר נמצא הוא בחופשה – מובילה למסקנה, כי הנשק המשטרתי, שמפקדיו הרשו לו לטול עמו בחופשתו, נמסר לו לצרכי תפקידו. השוטר, בהניחו את האקדח הטעון על הספה, הפר את הוראות הבטיחות המשטרתיות, ובכך יש לראות, כלשון סעיף 13(ב) לפקודת הנזיקין, ביצוע לא נאות של מעשה שהרשה המעביד, המטיל אחריות על הלה. 'אין בכך משום חריגה מוחלטת שיש בה כדי לגרוע מאחריותה השילוחית של המדינה', כדברי השופט יעקב טירקל, בהתייחסו לנזק שנגרם על-ידי נשק שהחזיק חייל בחופשה" ((עניין מזאוי, עמ' 229).

שאם לא כן, נמצאת מטיל על המדינה אחריות מוחלטת, עניין למחוקק לענות בו. סוף דבר, שאנו דוחים את הערעור כנגד האח והאב (משיבים 2-3) וכנגד המדינה (המשיבה 4).