הסעדים שנתבקשו בעתירה היו: חיוב עריית ירושלים והועדה המקומית ליזום תכנית חדשה, לתיקון "טעות הסופר" הנטענת שבתכנית, באופן שהוראת ההקניה של החלקה לבעלים של חלקה שבבעלות המבקש תבוטל, ובמקומה יצוין שהחלקה תרשם על-שם הבעלים של החלקות שבבעלות הערייה; וככל שאלו לא תבצענה את האמור – לחייב את הועדה המחוזית ליטול את סמכויותיה של הועדה המקומית וליזום במקומה תכנית תיקון כאמור; ובנוסף ולחלופין לקבוע – כי טבלת האיחוד והחלוקה של התכנית, ככל שהיא כוללת את הוראת ההקניה ביחס למגרש הנידון, נעשתה בחוסר סמכות, ובטלה – הן בשל הפגמים בהליך התיכנוני של האיחוד והחלוקה, והן מחמת הקניה שלא כדין של חלקה שבבעלות הערייה, בנגוד להוראות סעיף 188 לפקודת העיריות.
העותרים מוסיפים וטוענים, כי הואיל ותוכנית היא חיקוק, חלה חובה על עורכו לתקנו מקום שהוכח כי נפלה בו טעות וכי הוא אינו עולה בקנה אחד עם כוונתו של בעל הסמכות לתִתו; וכי מוסדות התיכנון פעלו בעבר לתיקון תכניות גם בחלוף שנים רבות ממועד אישורן, ובתיק זה "קיימת היתעקשות בלתי ברורה" שלא לעשות כן.
בנוסף מציינים העותרים, כי בדיונים במסגרת ההליך האזרחי בבית-משפט השלום, לא ידעו נציגי הערייה, וכן מי ששמש כממונה על נכסי הערייה בתקופה הרלבנטית מר לוירר, להסביר כיצד נשתרבבה לטבלת האיחוד והחלוקה "הוראת ההקניה" שבמחלוקת; וכי רק במסגרת כתב-התשובה מטעם משיבים 5 ו-6 נתוודעו לראשונה לקיומו של מכתב מיום 28.5.2000 שבו הודיע מר לוירר לאדריכל שהכין את התכנית כדלהלן: "לבקשתו של מר שאול כהן [משיב 5] הריני מתכבד לאשר כי אין לנו היתנגדות לרישום מיגרש חדש 4 על-שם הבעלים של חלקה 97 בגוש 30036" (נספח ב' לכתב-התשובה מטעם משיבים 5 ו-6).
באשר לטענת העותרים, שלפיה הוראת ההקניה בטלה משום שלא קדמו לה הליכים חוקיים כנדרש לפי פקודת העיריות, טוענות הועדה המחוזית והעירייה, כי מדובר בטענה כבושה, שהועלתה לראשונה על-ידי העותרים במסגרת העתירה דנן; וכי הדיון בטענה זו אינו בסמכותו של בית-משפט לעניינים מנהליים, כי אם בסמכותו העניינית של בית-המשפט העליון בשבתו כבג"ץ (בג"ץ 10907/04 סולודוך נ' עריית רחובות (1.8.10); עת"מ (י-ם) 32111-07-15 עמותת בית המדרש בית הכנסת תורת שלמה נ' עריית ירושלים (25.10.15)).
חלוף הזמן מקשה על שיחזור האירועים, ובפרט למשיב 5 שלא היה צד להליך האזרחי שנמשך מספר שנים.
...
סבורני, כי, יש להידרש לטענות העותרים לגופן בשל הפגיעה בעקרון שלטון החוק, אף אם לוקה העתירה בשיהוי סובייקטיבי או בשיהוי אובייקטיבי; וזאת לנוכח העובדה שבמקרה הנדון נפל פגם חמור בהליך התכנוני, כאשר הוועדה המקומית הבינה בצורה שגויה את החלטת הוועדה המחוזית, וכתוצאה מכך קרקע ציבורית (במרכז העיר ירושלים בשכונת נחלת שבעה) הוקנתה לגורם פרטי במסגרת תכנית של איחוד וחלוקה, מבלי שהתקיימו – גם לשיטתם של מוסדות התכנון – ההליכים הנדרשים על-פי חוק להקניה שכזו.
סבורני, כי הותרת הפגם האמור כאשר מדובר בהקנית קרקע ציבורית לגורם פרטי, ובפרט במיקומה הקונקרטי, רק בשל טענות שיהוי, תיפגע בעיקרון שלטון החוק.
התוצאה
על-יסוד האמור לעיל, העתירה מתקבלת, במובן זה שההחלטה להפוך את ייעוד המגרש משצ"פ לשפ"פ ולרשמו בבעלות בעלי הזכויות בחלקה 97 בגוש 30036 (משיבים 5-8) מבוטלת.
