בקשת עיכוב ביצוע צו הריסה וצו הפסקת שימוש

בבקשה שלפני, עותר המבקש לעיכוב ביצועו של צו הריסה מינהלי והפסקת שימוש אסור (להלן: "הצוו"), שהוצא על ידי המשיבה ביום 9.11.20 בגין התקנה ללא היתר של "כלוב" מקונסטרוקציית מתכת בשטח של כ- 3 מ"ר ובגובה של כ- 7.50 מ', שבקצהו העליון תלויה כננת ממונעת (להלן: "מתקן ההרמה"), במקרקעין הידועים כגוש 10014 חלקה 105 (להלן: "המקרקעין").

...

מן הכלל אל הפרט לאחר שנדרשתי לטענות הצדדים, לעדויות שנשמעו, לראיות שהונחו בפני ולהוראות החוק וההלכה הפסוקה, מסקנתי היא כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע הצו למשך 120 ימים, להתקבל.

· הגם שהבקשה לא נתמכה בתצהיר מהנדס שילמד על הסיכוי הממשי לקבלת היתר בדיעבד בעתיד הקרוב, אלא רק באישורו של בודק מעליות לתקינות מתקן ההרמה עצמו, אני סבורה כי די בעובדה שמדובר במתקן הרמה שנועד להעלאת משאות לקומה השניה של המבנה שאף היא – כך הסתבר, נבנתה ללא היתר (ואולם לגביה לא הוצא צו הריסה, גם לא שיפוטי, וספק אם ננקט איזה שהוא הליך משפטי קודם לכן), כדי ללמד על קיומו של סיכוי לקבלת ההיתר הנדרש בבוא העת.

עיכוב הביצוע יהא כפוף לחתימת המבקש על התחייבות ע"ס של 10,000 ₪, למנוע את השימוש במתקן במשך תקופת עיכוב ביצוע הצו – דבר שבא כוחו הצהיר כי יסכים לו, וכך אני מורה.

בפניי בקשת הנאשמת 3 לעיכוב ביצוע רכיבים של צו הריסה וצו הפסקת שימוש מיגזר דין מיום 15.12.19 בשישה חודשים.

...

דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות.

בשים לב למשך הטיפול בבקשות מסוג זה בוועדה המקומית והתקופה בה אנו מצויים ("קורונה") לא שוכנעתי, כי עיכוב ביצוע גזר הדין לתקופה של שישה חודשים עשוי להביא את הנאשמת לסיום עניינה בוועדה, באופן שיהיה בה היתר בתום תקופה של שישה חודשים.

נוכח כל האמור לעיל, לא מצאתי טעמים מיוחדים המאפשרים לעכב את ביצוע הצווים לתקופה של שישה חודשים, ולכן הבקשה נדחית.

עוד נקבע בפסק הדין המשלים כי צו ההריסה והצו להפסקת השמוש החורג יבוצע עד יום 1.3.2015, אלא אם יהיו בידי המערער היתרי בניה או היתרים לשימוש חורג.

ביום 30.11.2017 נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש המערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד במסגרת בר"ע 25333-11-17, תוך שבית המשפט קובע כי דרכו של המערער אינה בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, אלא בהגשת טענת פרעתי ללישכת ההוצאה לפועל.

...

משהמערער לא הוכיח (ואף לא טען) כי קיים היתר בניה למבנה 3, אין מנוס מדחיית הערעור ביחס למבנה זה. מבנה 9 במסגרת סעיפים 78-83 לכתב הערעור העלה המערער טענות שונות בנוגע למבנה 9, וטען כי יש לבטל את החלטת כב' הרשמת בעניינו.

מכאן שדין הערעור בכל הנוגע למבנה 9 להידחות.

סוף דבר לנוכח כל האמור והמקובץ לעיל, אני מקבל את הערעור בנוגע למבנה 8, וקובע שעלה בידי המערער להוכיח כי למבנה זה קיים היתר בנייה למגורים, ומשכך שהוכיח את טענת הפרעתי בנוגע למבנה זה. דין הערעור בנוגע לכל יתר המבנים להידחות, ובהתאם אני מורה על חידוש כלל ההליכים בתיק הוצל"פ מספר 513385-05-17 למעט לגבי מבנה 8.

במסגרת תיק תו"ב 28473-08-16, של בית המשפט לעניינים מקומיים בפתח תקוה (להלן: בית המשפט), ניתן פסק דין כמפורט להלן: בתאריך 4.1.18 ניתן גזר דין לפיו נאשמת 1 הורשעה בעבירה לפי סעיף 145(א), יחד עם סעיפים 204 ו- 208 לחוק והוטלו עליה צו הריסה וצו הפסקת שימוש אשר יכנסו לתוקף ביום 28/05/2018, אלא אם כן יהיו בידי הנאשמת 1 אישורי כבאות, שאז ידחה מועד כניסת הצוים ליום 31/12/2018, אלא אם כן יהיו בידי הנאשמת 1 היתרים כדין.

מעת לעת הוגשו על ידי הנאשמים מספר בקשות להארכות של הצוים השפוטיים, כאשר בתאריך 07/07/20 הורה ביהמ"ש על הארכת מועד ביצועו של צו ההריסה, עד לתאריך 30/07/20.

במהלך פרשת התביעה הוגשו בהסכמה ראיות המאשימה כמפורט להלן: דוח ביקור מפקח, מתאריך 10/08/2021 - ת/1; דוח ביקור מפקח בצרוף תמונות, מתאריך 10/08/2021 –ת/2; כתב אישום, פרוטוקולים, גזר דין, התחייבויות וכתבי בית דין הקשורים לבקשה לעיכוב ביצוע במסגרת תיק 28473-08-16 - ת/3; תוכנית פת/2000/ח –ת/4; מכתב מאת מר אהוד שטיין, מיום 25/12/2018 –ת/5; מכתב מאת מר אהוד שטיין, מיום 04/01/2018 –ת/6; מיסמך מאת הועדה המקומית לתיכנון ובניה בפתח תקווה (בקשה להיתר) –ת/7; מיסמכי לישכת רישום מקרקעין –ת/8; פרטי מידע מרשות התאגידים –ת/9; תיק ביניין, מיסמך מעריית פתח תקווה –ת/10; מסמכים מרשות הדואר –ת/11; תעודת עובד הציבור - ת/12; ותעודת עובד ציבור המתייחסת לתוכנית "פת 1232" - ת/13.

...

בתמצית, מפקח הבניה העיד כי לאחר עיון בתיק הרלוונטי ובהיעדר קיומו של היתר חדש, הגיע למקרקעין ובמהלך ביקור במקום, ראה כי אולם האירועים עדין פעיל, והאוהל עומד על תילו, אם כי, ללא קירוי וכדבריו: "...כשהגעתי לשטח ראיתי שהעבירות קיימות, אציין שעבירה אחת הייתה קיימת בחלקה- האוהל הגדול היה קיים בחלקו, רק הקונסטרוקציה הייתה והורידו את הקירוי...הייתה הכנה לאירוע. במסגרת הביקורת שם תפסנו הזמנה לאירוע נוסף...כנראה ברית מילה, לפי הבלונים. ניתן לראות בתמונה...הזמנה לחופה וקידושין....ובתמונה...ניתן לראות עובדי מטבח. כל הדברים האלו הבשילו למסקנה שהאולם עדין פעיל וצו שיפוי לא קוים". מספר ימים לאחר סיום עדותו של מפקח הבניה, שטחה ההגנה טיעוניה בכתב, לפיהם "אין להשיב לאשמה". בתמצית, לטענת ההגנה, נטען כי ראיות המאשימה נשענות אך על ביקור יחיד של מפקח הבניה במקרקעין ולפיכך, המאשימה אינה יכולה להוכיח את העובדות המבססות את האישומים, כאשר ממילא, כך לגישת ההגנה, השימוש במקרקעין הוא תואם תכנית ולפיכך, אין לטענה בדבר שימוש אסור, כל בסיס עובדתי-ראייתי.

לסיכום, באפשרותן של הראיות שהוצגו לפניי להוכיח את אשמת הנאשמים.

אשר על כן, אני קובע כי דין הבקשה להידחות.

האם טוען לזכות במקרקעין יכול להשיג על צו להריסתם, שנכלל בגזר-דין בהליך פלילי שנוהל נגד אחרים, והוא לא נאשם בו? ואם כן – האם זכותו להגיש ערעור, או שעליו ליצלוח בתחילה בקשת רשות לערער? לפניי ערעור שהגיש המערער ביום 6.6.23 על החלטת בית משפט השלום ברחובות מפי כב' הש' סבחת-חיימוביץ, שניתנה ביום 31.5.23 בתיק תו"ב 40677-06-18, בה נדחתה בקשתו לביטול צו הריסה, לחילופין לעיכוב ביצוע צו ההריסה, ולמצער לעיכוב ביצוע עד להגשת ערעור.

ביום 31.1.23, לאחר שמיעת ראיות, הורשעו המשיבים 2-4: משיבים 2 -4 הורשעו בעבירות אי קיום צו הפסקה שפוטי, עבירה לפי סעיף 240 לחוק התיכנון והבניה (להלן - החוק) (החל משנת 2015 ועד ליום 24.10.2017), אי קיום צו, עבירה לפי סעיף 246 לחוק (החל מיום 25.10.2017), ביצוע עבודות בניה ללא היתר, עבירה לפי סעיף 145, 204 (א) ו- 208 לחוק (החל משנת 2015 ועד ליום 24.10.2017), שימוש ללא היתר, עבירה לפי סעיף 204(א) בצרוף סעיף 208 לחוק (החל משנת 2015 ועד ליום 24.10.2017) ושימוש אסור, עבירה לפי סעיף 243(ד) בצרוף סעיף 243(ו) לחוק (החל מיום 25.10.2017).

אזכיר, שלעת-עתה עומד בתוקפו עיכוב הבצוע הכולל עליו הורה בית המשפט העליון ביום 07.09.23 ברע"פ 5712/23; כל שנאמר, לעניין צו ההריסה בלבד נאמר, שכן צו איסור השמוש שנכלל בגזר הדין לא עוכב מעולם והמערער לא טען לשימוש במקרקעין.

...

הערעור נדון והתקבל בהחלטה תמציתית וממצה, לפיה "בנסיבות הייחודיות של המקרה אנו נותנים רשות ערעור ודנים בבקשה כבערעור. על מנת למנוע חשש לעיוות דין, אנו סבורים כי ראוי כי טענות [הצדדים השלישיים (ע.ד.ג.)] יישמעו כסדרן, מוספים כהלכתם, בערכאה הדיונית, קרי, בבית משפט השלום. אשר על כן, אנו מבטלים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומורים על החזרת הדיון לבית משפט השלום על מנת שישמע את הצדדים ואת [הצדדים השלישיים], כדי לבחון אם יש מקום ליתן צו הריסה או כל צו אחר, ויפעל כחוכמתו. עד למתן החלטה אחרת של בית משפט השלום, אנו מורים על עיכוב בצוע צווי ההריסה וצווי ההתאמה". מחלוקות נוספות עומדת בין הצדדים בין השאר באשר לקיומו של היתר בניה למבנה, תשלומי ארנונה, זימוני המערער לחקירה ועוד.

אלא, שתחזיות אלו ודומותיהן (שעניינן נסיבות אקראיות וקונקרטיות) אינן יכולות למנוע מראש זכות להשגה (שמקורה רעיוני וכולל), הגם שתוכלנה לשמש מצע לחיוב נדיב של המערער בהוצאות לדוגמה לזכות משיבה 1, אם תידחינה טענות המערער בסופו של דבר.

אסכם: המערער, הוא הטוען לזכות, הציג טענה עובדתית ראשונית שאיננה ניתנת לסילוק על הסף ושיש בה ממש, קרי – רישום עדכני ותקף של בעלותו (ב-2/3) במקרקעין; משעבר טוען לזכות קניינית בנכס את המשוכה העובדתית הממשית, לא מניחים כללי הצדק הטבעי לשלול ממנו את זכותו ללא בירור נאות, שמשמעו מתן אפשרות מלאה להבאת טיעוניו וראיותיו לפני בית המשפט שדן בעניין, טרם מתן פסק דין סופי; במצב דברים שבו התביעה ערה לקיומה של זכות קניינית ממשית לכאורית בנכס, לה טוען (או עשוי לטעון) מי שאיננו נאשם בהליך הפלילי – ראוי שתיידעו ותזהירו עוד-קודם לטיעונים לעונש, ולמצער תודיע לבית המשפט, שיבחר כיצד לפעול ומה להורות; סעיף 254ט(א)(1) לחוק אמנם מגביל את מעגל הזכאים לבקש עיכוב ביצוע רק למי "שהיה צד להליך", אך הוראה דיונית זו לא באה לשלול זכויות מהותיות במצב דברים כזה, ופרשנות עקרונית ותכליתית משמיעה לנו בדיבור זה של המחוקק גם את המילים "שראוי שהיה צד להליך" – ראוי שהיה, אך לא היה מחמת בחירת התביעה; יכול בית המשפט, לפניו תובא בקשתו של טוען לזכות דוגמת המערער, לבחון האם אכן פעולה או מחדל של התביעה גרמו לתקלה, או שלמעשה היה המערער ער לקיומו של הליך שעלול להסתיים בפגיעה בזכותו, אך בחר להשהות פנייתו לבית המשפט לעת-מצוא – במקרה זה ובדומיו, לא יהא המערער, חסר תום הלב, זכאי להגנה על זכות שסיכן וכמו-הפקיר מרצונו (דוגמה זו איננה ממצה); טוען לזכות, המלין כי לא ניתנה לו כל אפשרות להביא עניינו לפני בית המשפט שהחלטתו או גזר דינו פגעה בזכות קניינית ממשית לה הוא טוען, זכאי לערער על ההחלטה או גזר הדין, זכות ראשונית ויחידה; בענייננו, אני קובע כי הערעור שלפניי על החלטת בית המשפט קמא, הוגש בזכות ואינו טעון רשות.