בקשת עיכוב ביצוע פסק דין עד להחלטה בערעור

יצוין כי בד בבד עם הגשת הבקשה לרשות ערעור המבקשים הגישו בקשה לעיכוב ביצוע של פסק הדין עד להכרעה בבקשת רשות העירעור.

בהחלטתי מיום 4.9.2023 הוריתי על עיכוב ביצוע אירעי עד לקבלת תגובת המשיבה לבקשה לעיכוב ביצוע.

...

דיון לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיבה לגופה של הבקשה.

כך גם לא שוכנעתי כי נדרשת התערבות ערכאת הערעור מטעמי צדק או שיש בפסק הדין כדי לגרום למבקשים עיוות דין, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה.

סוף דבר - הבקשה לרשות ערעור נטועה בנסיבות הספציפיות של הסכסוך ואין בה כדי להצביע על שאלה עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים או כי נדרשת התערבות של ערכאת הערעור למניעת עיוות דין.

דיון והכרעה: על הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד למתן החלטה בעירעור חלות התקנות 145(א) ו-145(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "התקנות"), בזו הלשון: "145.(א) הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים.

...

נקבע בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין רע"א 9130/15 אבי תם נ' אלירן (אליהו) אלול (פורסם בנבו, 24.01.2016), כי: "11. ... אחת הדוגמאות המובהקות לבכירותו של שיקול מאזן הנוחות היא ההלכה הפסוקה ביחס לבקשות לעיכוב ביצועו של פסק דין כספי. בקשות אלו נדחות ברוב המקרים, וזאת מאחר שמימוש פסק דין לתשלום כסף הוא בדרך כלל הפיך על דרך ההשבה. על בעל דין המבקש עיכוב ביצוע סעד כספי מוטל אפוא להראות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, כך שאם יזכה בערעור לא יוכל לגבות בחזרה מן התובע את כספו (ע"א 7679/15 קרית ספר (דיור מודיעין) בע"מ נ' ארלבוים, [פורסם בנבו] פסקה 6 וההפניות שם (15.12.2015); ע"א 8441/15 פ. נעאמנה לשיווק ומסחר בע"מ נ' קייזרמן ושות' בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 6 וההפניות שם (5.1.2016) (להלן: "עניין נעאמנה"); ע"א 8776/15 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מליבו חברה לבנייה בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 7 (14.1.2016); ע"א 6360/15 אבו זהרייה נ' סלאמן, [פורסם בנבו] פסקה 7 וההפניות שם (30.11.2015).

לעניין פסק דין כספי, יפים דבריה של כב' השופטת סיגל דוידוב-מוטולה בפסק דינה בתיק ע"ע (ארצי) 57382-09-22 דלישס מרכולים בע"מ - פרנק מנחם כהן, פס' 24 (פורסם בנבו, 08.12.2022): "24. כאשר מדובר בפסק דין כספי, כמו במקרה הנדון, הנטייה בפסיקה היא שלא להיעתר לבקשות עיכוב ביצוע, מכיוון שעל פי רוב סכום פסק הדין ניתן להשבה לזוכה (ע"א 7729/18 רכבת ישראל בע"מ נ' בי-בי כבישים עפר ופיתוח בע"מ [פורסם בנבו] (7.1.2019); רע"א 9130/15 תם נ' אלול [פורסם בנבו] (24.1.2016)). בית הדין ייטה לעכב את ביצוע פסק הדין אם הוכח כי המשיב נתון בקשיים כלכליים וכי קיים חשש של ממש שלא יוכל להשיב את כספי פסק הדין, או כאשר מדובר בסכום גבוה, וקיים חשש שהמשיב יכלה לפחות את חלקו ויתקשה להשיבו למבקש, או אם הוכח שדחיית הבקשה תגרום לנזק כלכלי רב למבקש, העולה על הנזק שעשוי להיגרם למשיב (ע"ע (ארצי) 6159-02-20 פוליאורטן בע"מ - ג'דיר מוניב [פורסם בנבו] (3.3.2020); בש"א 7637/06 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני [פורסם בנבו] (13.11.2006); בן-נון וחבקין, עמ' 372 והאסמכתאות שם)." לפיכך, עת עסקינן בפסק דין כספי, המגמה בפסיקה היא לא להיעתר לבקשת עיכוב הביצוע מאחר וסכום פסק הדין ניתן לרוב להשבה לידי המבקש ככל והערעור יתקבל.

אשר על כן, אני דוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין ללא צו להוצאות.

ערעור על החלטתי נדחה על ידי כב' השופט רניאל בהחלטה מיום 3.8.23, ובר"ע על ההחלטה נדחתה על ידי בית המשפט העליון בהחלטה מיום 6.8.23 (רע"א 5922/23) תוך שבית המשפט העליון דחה פעם נוספת את חילוט הערבות הבנקאית, עד ליום 9.8.23 על מנת לאפשר למבקש להגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

...

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט זה מיום 4.6.23, בו נדחה הערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בקריות מיום 31.5.22 בת"א 22221-10-14 במסגרתו חויב המבקש לשלם למשיבה סך של 936,817 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 25.12.13, ובצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה על רקע בקשת המשיבה לחלט את הערבות הבנקאית בסך של 730,000 ₪ שהפקיד המבקש בקופת בית המשפט, בהתאם להחלטתי מיום 7.7.22 שניתנה ברע"א 35402-06-22 – בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על החלטת בית המשפט קמא הדוחה את בקשתו לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור.

ערעור על החלטתי נדחה על ידי כב' השופט רניאל בהחלטה מיום 3.8.23, ובר"ע על ההחלטה נדחתה על ידי בית המשפט העליון בהחלטה מיום 6.8.23 (רע"א 5922/23) תוך שבית המשפט העליון דחה פעם נוספת את חילוט הערבות הבנקאית, עד ליום 9.8.23 על מנת לאפשר למבקש להגיש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

שנית, הבדל ברור קיים בין הבר"ע שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שבו נדחה ערעורו, לבין הערעור בזכות שהגישה המשיבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שדן בתביעה כערכאה ראשונה.

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.

משדחיתי את הבקשה, אני מורה על חילוט הערבות הבנקאית שהפקיד המבקש בקופת בית המשפט ברע"א 35402-06-22 בהתאם להחלטה מיום 7.7.22.

ביום 27.7.2023 הגישו המבקשים לבית משפט השלום בקשה שכותרתה "בקשה להארכת מועד ביצוע פסק הדין". במסגרתה ביקשו הם את עיכוב ביצועו של פסק הדין – או בלשונם "להאריך את המועדים הנוגעים לבצוע פסק הדין" – עד למועד האחרון להגשת העירעור מטעמם: 25.10.2023.

במסגרת בקשה כאמור, הוסיפו המבקשים והבהירו כי "[...] בקשה זו אינה מהוה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין והנתבעים (המבקשים דכאן – א.ש.) שומרים על זכותם להגיש בקשה מתאימה במידת הצורך, הן לבית המשפט הנכבד והן לערכאת העירעור". בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט השלום בהחלטתו מיום 1.10.2023, משני טעמים, כדלהלן: "בקשת הנתבעים (המבקשים דכאן – א.ש.) היא למעשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

...

לפיכך, החלטתי לעשות שימוש בסמכותי לפי תקנות 149(2)(א) ו-138(א)(5) לתקנות סד"א, לתת למבקשים רשות ערעור ולהכריע בערעור על יסוד החומר הכתוב שלפניי.

במסגרת זו, מצאתי כי דין הערעור להתקבל במובן זה שהבקשה לעיכוב ביצוע מיום 15.10.2023 תוחזר לבית המשפט המחוזי על-מנת שזה ידון בה מחדש ויכריע בה לגופה – זאת, מבלי שאני מביע עמדה כלשהי, לכאן או לכאן, באשר לסיכויי הבקשה להתקבל.

בקשה זו באה בגדרה של תקנה 145(ג) לתקנות סד"א. לנוכח ההבדל בין הסעדים המבוקשים, סבורני כי לא היה מקום לדחות על הסף את בקשת עיכוב-הביצוע שהוגשה לבית המשפט המחוזי מהטעם שזו כבר נדונה והוכרעה.

יוער, כי ביום 2.10.2023 הגישו המבקשים לבית משפט זה ערעור על פסק הדין (ע"א 7361/23), ולצידו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בעירעור.

משקבעתי בהחלטתי מיום 9.10.2023 (בע"א 7361/23) כי המבקשים פנו לבית המשפט המחוזי בבקשה שתכליתה, למעשה, עיכוב ביצועו של פסק הדין – אין מקום להדרש לטענות בדבר סיווג הבקשות פעם נוספת, שלישית במספר, שכן כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו שלו (ראו למשל: רע"א 8100/22 או.די.אוקולר דיסקברי בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (30.7.2023); ע"א 1818/19 עלי נ' אדין, פסקה 3 (7.11.2019)).

...

דיון והכרעה לאחר עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי, וכן בבקשת רשות הערעור על נספחיה, דין הבקשה להידחות.

המבקשים לא תמכו בקשתם למתן הוראות, או בקשתם לעיון חוזר, בראיות המבססות את טענותיהם באשר למצבה הכספי של המשיבה, וגם הטענה שהועלתה במסגרת בקשת רשות הערעור, לפיה "לאור המצב המלחמתי [...] המשיבים לא יוכלו להיפרע מהמשיבה" (סעיף 27 לבקשה; הטעות במקור), נטענה אף היא בעלמא וללא ביסוס כלשהו, ועל כן דינה להידחות.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית, ועמה נדחית גם הבקשה למתן סעד זמני.