מסקירת הראיות , העדויות, והמסמכים, ניתן לראות כי הסיכסוך המיותר עסקינן נוצר, בשל שילוב של הסיכסוך בין התובע לבין גרושתו, אשר גרם לגרירת הנתבעת להליכים משפטיים מיותרים, כאשר היה צורך בנקיטת הליך משפטי כדי להביא לביטול ההסכם, פסק דין שהתובע משום מה ביקש לעכב את ביצועו לצורך הגשת ערעור, וכפי שיפורט בהמשך.
התובע שילם 615,000 ש''ח על חשבון הרכישה, ועל פי הסכם הביטול הראשון, מול הנתבעת, הסכים כי יוחזר לו סך של 350,000 ש''ח.
בהסכם הביטול השני, כאמור, סכום ההחזר נמוך מכך, כאשר הוסכם כי מהתשלום שהוא ביצע, ינוכה סך של 400,000 ש''ח.
התובע טען בתצהירו כי הסכמתו להחזר מופחת, טענה אשר כלל לא הועלתה בכתב התביעה, הייתה מקפחת, והושגה תוך הטעייתו ע''י הנתבעת באשר לנכויים שהיא הייתה זכאית לבצע נוסף לפצוי המוסכם בעקבות ביטול ההסכם.
דוגמה לטיעון לא הגיוני של הנתבעת, הוא הטענה באשר לצורך בהתאמת הדירה, לצורך מכירתה לצד שלישי, לאור השינויים שהתובע הזמין, כאשר על פי התמונות שהוצגו, נראה כי הדירה הייתה במצב מוזנח, ללא השלמת עבודות, ועת נישאל מר בוסקילה, מדוע הוא לא ראה לנכון לשפץ את הדירה, למכור אותה במצבה כפי השינויים שהתובע הזמין, ושבוצעו בדירה, ובכך ניתן היה לקבל תמורה גבוהה יותר במכירתה לצד ג', הנימוק שמר בוסקילה נתן, היה שמשרדי החברה, והצוותים שלה נמצאים בדרום הארץ , וכי אין באפשרותו לבצע את אותן עבודות התאמה, או שפוץ.
...
על אף כל האמור לעיל, לא ברור לי מדוע בחרה הנתבעת לשבת בחיבוק ידיים, ולא פעלה לצמצום נזקיה, והקטנתם, כאשר היה באפשרותה , בהליך פשוט למדיי, לעתור לאכיפת הסכם הביטול, גם כלפי הבנק וגם כלפי רשויות המס, ובכך היא הייתה מסירה כל מניעה למכירת הדירה לצד ג' כלשהו, ולא להיות תלויה בתובע ובכוונותיו.
מכל האמור לעיל, משלא פעלה הנתבעת לצמצום נזקיה, כפי שפורט לעיל, משבוטל ההסכם, והדירה נמכרה לצד שלישי לאחר הגשת התביעה כאן, ובהעדר בסיס לטענות קיזוז נוספות של הנתבעת, הרי שההסכם הרלוונטי לענייננו הוא הסכם הביטול השני, ולא הראשון, וככל שהתובע טען לכפייה או אילוץ לחתום על אותו הסכם, הרי שטענה זו כלל לא עלתה בכתב התביעה, ולא הגיש בעניינה כתב תשובה, מה גם שבנו של התובע שנכח
גישת הנתבעת לפיה היא יושבת בחיבוק ידיים, כאשר נגרמות לה לטענתה הוצאות לא מבוטלות בשל אי השלמת ביטול ההסכם, ולטעון כי הוצאות אלו יש לקזז מסכום ההשבה, כאשר, לפי חישוביה, סכומים אלו מביאים לתוצאה שהתובע איננו זכאי כלל להשבה, מצב אבסורדי שאין לו כל בסיס לא בדין ולא בעובדות המקרה.
לאור כל האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 215,000 ש''ח אשר ישאר הפרשי הצמדה מיום 24/8/2013, עד להגשת התביעה ב 4/12/2019, ומאותו מועד הוא יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד לתשלום המלא בפועל.
