בקשת עיכוב ביצוע פסק דין בעניין הארכת שירות עובדת מדינה

הרקע לבקשה בפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שניתן ביום 23.01.23 על ידי ועדת הערעורים הפועלת מכוח חוק שירות הקבע (גמלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה-1985 (להלן: "הועדה"), בתיקים המאוחדים ו"ע (גמלאות) 4/21 ו-ו"ע (גמלאות) 8/21.

נטען גם, כי העובדה כי מדובר בסוגיה משפטית עקרונית, שההכרעה בה היא בעלת השלכות משמעותיות, גם כאלו המתפרשות מעבר לגדרו של סיכסוך זה, בכל הנוגע ליישום מנגנון הקזוז שנקבע בסעיף 6א לחוק שירות הקבע (גמלאות), ואשר יש לו השלכות על מקרים מקבילים בחוק שירות המדינה (גמלאות), מצדיקה את עיכוב ביצוע התשלום.

רק משנדחתה בקשתה זו, היא הגישה את הבקשה, לגביה היא מבקשת לטעון כיום כי ניתן היה להגיש כבר עם הגשת הבקשה למתן ארכה – לבית משפט זה. בכך מבקשת המבקשת לאפשר לה "בירור ראשוני בגילגול שני" מעין "מקצה שיפורים" (ע"א 2631/15 בעיניין נור מסארווה), שאין לאפשר לה. גם באשר להעדר ניקיון הכפיים של המבקשת יש צדק בטענות המשיבים, שכן כאמור, על המבקשת היה לבצע את התשלום עד ליום 22.03.23, ורק ביום 16.03.23 הוגשה בקשתה לעיכוב ביצוע לועדה, כשברי כי הגשת הבקשה במועד זה משמעותה כי אם היא תידחה, בהכרח לא יקוים פסק הדין במועדו.

...

רק משנדחתה בקשתה זו, היא הגישה את הבקשה, לגביה היא מבקשת לטעון כיום כי ניתן היה להגיש כבר עם הגשת הבקשה למתן ארכה – לבית משפט זה. בכך מבקשת המבקשת לאפשר לה "בירור ראשוני בגלגול שני" מעין "מקצה שיפורים" (ע"א 2631/15 בעניין נור מסארוה), שאין לאפשר לה. גם באשר להעדר ניקיון הכפיים של המבקשת יש צדק בטענות המשיבים, שכן כאמור, על המבקשת היה לבצע את התשלום עד ליום 22.03.23, ורק ביום 16.03.23 הוגשה בקשתה לעיכוב ביצוע לוועדה, כשברי כי הגשת הבקשה במועד זה משמעותה כי אם היא תדחה, בהכרח לא יקוים פסק הדין במועדו.

מעבר לכך, גם לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית אפוא.

בבית המשפט העליון ע"א 3682/23 לפני: כבוד השופט י' כשר המבקשת: מדינת ישראל – משרד הבריאות נ ג ד המשיב: פלוני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של המשפט המחוזי בנצרת (השופטת א' לינדנשטראוס), מיום 7.3.2023, בת"א 60426-11-17 בשם המבקשת: עו"ד פזית גלובינסקי בשם המשיב: עו"ד אפרים גלסברג ][]החלטה

על רקע זה, ביום 7.3.2023 ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא, בו נתקבלה במלואה תביעת המשיב, בזו הלשון: "הנתבעת לא הגישה סיכומיה, אף שחלפה זה מכבר הארכה שניתנה לבקשתה. על כן ועל יסוד החומר הקיים בתיק וטענות התובע בסיכומיו, מתקבלת התביעה, כך שעל הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 3,713,563 ש"ח, בתוספת הוצאת משפט בסך 41,080 ש"ח ושכ"ט בעו"ד בשיעור של +15% מע"מ מסכום הפצוי שנפסק לעיל". ביום 14.5.2023 הגישה המבקשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא, וביום 18.5.2023 הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט קמא – היא הבקשה שבפניי.

עוד הוסיף המשיב כי פסק דינו של בית המשפט קמא הנו פסק דין כספי, והרי הנטייה היא שלא לעכב פסק דין מסוג זה. אשר למאזן הנוחות, המשיב טוען כי בבקשתה לא התייחסה המבקשת לעובדה ממנה ניתן ללמוד כי המשיב יתקשה להשיב את סכום הפצוי לו יידרש לכך, אלא נסמכה על הנחה כללית כי אדם מן היישוב יתקשה להחזיר סכום גבוה המשולם לו באופן חד פעמי.

בעניינינו, פסק הדין נושא הבקשה אכן הטיל על המבקשת חיוב כספי בסכום ניכר, כך שיש בדבר להטיות את מאזן הנוחות לטובתה.

כמו כן, יש ממש בטענת המבקשת לפיה מקום בו חלק מהסכום שנפסק לחובתה מהוה פיצוי בגין נזקים וצרכים עתידיים, יש בכך להקהות את הפגיעה במשיב באם תיתקבל בקשתה (רע"א 6524/16 שירותי בריאות כללית נ' פלונית, פסקה 7 (29.9.2016)).

...

על רקע זה, ביום 7.3.2023 ניתן פסק דינו של בית המשפט קמא, בו נתקבלה במלואה תביעת המשיב, בזו הלשון: "הנתבעת לא הגישה סיכומיה, אף שחלפה זה מכבר הארכה שניתנה לבקשתה. על כן ועל יסוד החומר הקיים בתיק וטענות התובע בסיכומיו, מתקבלת התביעה, כך שעל הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 3,713,563 ש"ח, בתוספת הוצאת משפט בסך 41,080 ש"ח ושכ"ט בעו"ד בשיעור של +15% מע"מ מסכום הפיצוי שנפסק לעיל". ביום 14.5.2023 הגישה המבקשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא, וביום 18.5.2023 הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט קמא – היא הבקשה שבפניי.

בזהירות המתבקשת, ומבלי שאקבע מסמרות בדבר, סבורני כי לערעור המבקשת יש סיכוי ממשי להתקבל: כאמור לעיל, בפסק דינו שניתן עקב אי-הגשת סיכומי המבקשת במועדים שנקבעו לכך, קיבל בית המשפט קמא את תביעת המשיב במלואה.

יחד עם זאת, סבורני כי די בעיכוב ביצוע חלקי של פסק דינו של בית המשפט קמא כדי להקל על החשש שמא לא יעלה בידי המשיב להשיב את סכום הפיצויים באם יידרש לכך, מחד גיסא; ומאידך גיסא יש בפתרון זה כדי לקיים, במידה מסוימת, את הכלל שלפיו בעל דין זכאי ליהנות מפירות זכייתו.

אשר על כן, הבקשה לעיכוב ביצוע מתקבלת באופן חלקי, במובן זה שהמבקשת תעביר למשיב סכום של מיליון וחצי ש"ח בתוספת שכר טרחת עורכי דין בסך 15% מהסכום האמור בתוספת מע"מ. תשלום יתרת הסכום שנפסק על ידי בית המשפט קמא, יעוכב עד להכרעה בערעור.

כפי שציין המבקש, המסגרת המשפטית בעניינינו היא לא בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין לפני ערעור, אלא בקשה לסעד זמני, במסגרת תביעה עצמאית לפירוק שתוף במקרקעין.

לבסוף נטען כי, הואיל וממילא בית המשפט בנצרת נתן אורכה של 6 חודשים לבצוע פסק הדין ונותרו עוד כמה חודשים עד לסיומה של הארכה, מתבקש בית המשפט לפטור את המבקש מהפקדת ערבות כספית שכן ממילא העיכוב קיים ושאלת הנזק תידון עם פקיעת הארכה.

בנגוד לנטען על ידי המבקש, הרי שסכויי התביעה בכל הנוגע לסעד ההצהרתי הנטען שמכוחו מבוקש צו המניעה הזמני הנם אפסיים, וזאת בשל העידר סמכות עניינית לתת את הסעד במסגרת פירוק השתוף במקרקעין, ועל כן אין בסעד הזמני כדי לשרת את הסעד העקרי בתביעה לפירוק שתוף.

השופטת עינב גולומב אשר דנה בתביעת פירוק השתוף בעין שהגישה רשות הפיתוח, התייחסה לכך בסוף פסק דינה מיום 11.2.15 וקבעה כי התביעה כפי שהוגשה נדחית, וכי לתובעת ,רשות הפיתוח, עומדת הזכות להגיש תביעה חדשה לפירוק השתוף, על דרך של מכירת המקרקעין לכל המרבה במחיר.

יתר על כן, בפסק דין שניתן בבית משפט השלום בנצרת ביום 26.9.23 הבהיר השופט אדהם ספדי בס' 7 לפסק הדין כי "אין זה נכון כפי שנטען בפניי כי בפסק הדין נקבע שלא ניתן לפרק את החלקה", כן הוסיף וציין כי לא היה אפשרי להורות על פירוק השתוף על דרך של רישום בית משותף משום שלא היו דירות פנויות אותן ניתן היה לרשום על שם המדינה, וגם לא היה ניתן לעשות זאת על דרך של תשלומי איזון לטובת המדינה, נוכח הסכומים הגדולים עליהם דובר.

...

מנגד, נטען כי גם אם לא יזכה המבקש בסעד של ביטול פסק הדין שניתן ובהנחה וקיום התוספת יכשיל את פירוק השיתוף ובכל זאת יגיע בית המשפט למסקנה שההריסה מתבקשת, אזי דחיית ביצוע ההריסה אינה פוגעת במי מהצדדים שהרי התוספת קיימת מאז שנת 2020 ומחציתה קיימת משנת 2014.

השופטת עינב גולומב אשר דנה בתביעת פירוק השיתוף בעין שהגישה רשות הפיתוח, התייחסה לכך בסוף פסק דינה מיום 11.2.15 וקבעה כי התביעה כפי שהוגשה נדחית, וכי לתובעת ,רשות הפיתוח, עומדת הזכות להגיש תביעה חדשה לפירוק השיתוף, על דרך של מכירת המקרקעין לכל המרבה במחיר.

לסיכום, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתי את האיזון הראוי בין זכויות הצדדים, אני קובעת כי קיימים סיכוי תביעה לפירוק השיתוף וכי מאזן הנזקים נוטה לטובת המבקש ועל כן הבקשה מתקבלת.

סוף דבר לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:   (א)  ניתן בזה צו מניעה זמני המונע בשלב זה את צו ההריסה שניתן בפס"ד מיום 26.9.23 אשר הורה על הריסת תוספת הבנייה שנבנתה על גג המבנה במקרקעין.

למשיבה הופקו תלושי שכר בגובה שכר המינימום בתוספת נסיעות (סך של כ- 4,000 ₪) וכן שולם לה מדי חודש 40% מתשלום הלקוחות שקיבלו שירות ממנה וזאת על בסיס דיווחיה.

טענות הצדדים המבקש בבקשתו לעיכוב ביצוע ציין כי מצבו הכלכלי אינו שפיר תוך שפירט את הוצאותיו, אשר מטעמי צינעת פרט לא נרחיב עליהם, וציין כי מאז מרץ 2023 אינו עובד אלא ממתין להחלטת ועדה במוסד לביטוח לאומי.

בהחלטה מיום 25.1.24 ניתנה למבקש ניתנה שהות להתייחס לרכיב לכך ולחילופן להמציא התחייבות עצמית וזאת עד ליום 30.1.24.

אשר למאזן הנוחות – במקרה דנן הסכום הפסוק הגבוה במידה המקימה הנחה כי אדם מן היישוב יתקשה בהשבתו אם יידחה העירעור (השוו: ע"ע (ארצי) 29091-07-22 מדינת ישראל – ד"ר עידית בן יאיר (23.8.22), וההפניות שם).

לא נעלמו מעיני טענות המבקש בנוגע למצבו הכלכלי, ואולם בשים לב להערכת סכויי העירעור במקרה דנן והצורך במציאת איזון בין אינטרס המשיבה אם יידחה העירעור לבין אינטרס המבקש אם יתקבל עירעורו לא מצאתי כי במקרה דנן אלה מצדיקות מענה נוסף מעבר לזה הגלום בעיכוב ביצוע חלק ניכר מפסק הדין בכפוף להפקדת הסכום המעוכב בקופת בית הדין.

...

אולם בהתחשב בכך שהנמקתי מבוססת על גובה הסכום הפסוק, ולא על יתר נימוקי המבקש, ומשגובה הסכום הפסוק אינו שנוי במחלוקת ומשהמשיבה לא טרחה להפיג את החשש הנובע מגובה הסכום הפסוק – החלטתי להיעתר לבקשה על אף הפגם בתצהיר המבקש (השוו: ברע (ארצי) 41021-05-22  ר.מ. פ. ה שירותים לוגיסטיים בע"מ - אלסייד מוחמד (12.6.23), פיסקה 12)).

בשקלול השיקולים החלטתי להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין בחלקה כך שסכום העולה על 30,000 ₪ יעוכב בכפוף להפקדתו בקופת בית הדין תוך 45 ימים.

סוף דבר – הבקשה מתקבלת בחלקה כאמור בסעיף 12 לעיל.

בהתאם להנחיית נציב שירות המדינה 1.10, במהלך תקופת הניסיון בוצעו למבקש שיחות והערכות תקופתיות על ידי ממוניו ואף נשלחו מכתבים בנוגע להתנהלותו (צורפו כנספחים 1-9 לתגובת המשיבה).

במסגרת הדיון ולאור המלצת בית הדין, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה, המשך ההליכים בתיק ייקבע לאחר שתתקבל עמדת נציבות שירות המדינה בנוגע להליך פיטוריו של עובד שנקלט במיכרז פומבי, אשר חלפו 24 חודש ממועד תחילת העסקתו, ושהמעסיק החליט כי הוא לא עמד בתקופת הניסיון והוא מבקש להפסיק את עבודתו.

המבקש, אשר נקלט כדין לתפקידו, ביצעו ללא רבב, כפי שגם עולה מהערכת העובד היחידה שנעשתה לו. לא ניתן היה להאריך את תקופת הניסיון לאחר שזו הסתיימה, בודאי שלא ע"י מר עדיקה, שאף אינו האחראי בהתאם לתקשי"ר. המשיבה היתה מנועה מלהאריך את תקופת הניסיון לאחר שהסתיימה, במיוחד לאור אי הסכמת המבקש לכך, ולאור העובדה שמטרת ההארכה היתה פיטורי המבקש, בנגוד למטרות שנקבעו שלשמן ניתן להאריך את תקופת הניסיון.

העובדה שסיום העסקתו של המבקש בפועל התעכב בשל ארועי ה- 7.10 ופרוץ מלחמת חרבות ברזל, הליך משפטי שהמבקש נקט וחופשה אישית שיצא אליה בהסכמת המשיבה, אין בה כדי להקנות לו זכות למישרה או לתנאי מתנאיה.

דיון והכרעה בפסיקה רבת שנים שדנה במעמדו של התקשי"ר, נקבע בין היתר, כי "הוראותיו של התקשי"ר הן בגדר תנאים בחוזה העבודה של כל עובד מדינה" וכי "לעניין זה אין נפקא מינה אם מגדירים את התקשי"ר כהסדר קבוצי שהוראותיו מהוות תנאי מכללא בחוזה העבודה או כהסכם מפורש" (בג"צ 91980/02 ההסתדרות הרפואית בישראל ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד ס"ג(1) 352, בסעיפים 7-13 לפסק דינה של כב' השופטת (כתוארה אז) מרים נאור וההפניות המפורטות שם).

סוף דבר לאור האמור לעיל, הבקשה למתן סעד זמני מתקבלת במובן זה שבשלב זה, ועד מתן פסק דין בתביעה העיקרית, המבקש ימשיך להיות מועסק אצל המשיבה בתחולה מן המועד שבו נועדו פיטורי המבקש להכנס לתוקף, 29.2.24.

...

אולם, אין באמור בסעיף זה כדי ללמד על הליך פיטוריו של עובד שלגביו חלפה תקופת הניסיון ולא קיבל כתב מינוי, זאת מקום שהוראות סעיפים 82.221 ו- 82.222 לעניין זה הינן חד משמעיות, ומקום שכאמור, נקבע בהנחיה במפורש כי היא כפופה להוראות התקשי"ר. מעבר לפגם המהותי והשורשי שמצאנו בהליך פיטוריו של המבקש, גם אם לכאורה, מצאנו כי בעניינו של המבקש מתקיימים גם התנאים הנוספים שנקבעו לעניין מתן סעד זמני בהתאם לתקנות 94 ו-95 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט -2018, החלות בבית הדין לעבודה מכוח תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991.

עוד נציין כי לאור הפגם המהותי שמצאנו כאמור, נוכח התקופה הארוכה יחסית שבה המשיך המבקש לעבוד אצל המשיבה, חרף הטענות שהיו לכאורה לגביו, ולאור העובדה שאיננו עוסקים במעסיק פרטי, לא מצאנו כי יש מניעה להורות בשלב זה על המשך העסקתו של המבקש אצל המשיבה, וזאת חרף מיעוט המקרים שבהם נאכפים יחסי עבודה.

סוף דבר לאור האמור לעיל, הבקשה למתן סעד זמני מתקבלת במובן זה שבשלב זה, ועד מתן פסק דין בתביעה העיקרית, המבקש ימשיך להיות מועסק אצל המשיבה בתחולה מן המועד שבו נועדו פיטורי המבקש להיכנס לתוקף, 29.2.24.