בקשת עיכוב ביצוע פסק דין בדבר אישור שקילות לתואר דוקטור

ואולם, בשל גילויה של פרשה אשר נודעה לימים כ"פרשת אוניברסיטת לטביה" עוכב במשך ארבע שנים הטיפול בהוצאתם של אישורי השקילות.

משהאוניברסיטה לא הגישה כתב הגנה, לאחר שניתן לעותר היתר להמצאה מחוץ לתחום השיפוט והוא הומצא לאוניברסיטה כדין, ביום 24.6.2010 ניתן לבקשת העותר פסק דין בהעדר הגנה כנגד האוניברסיטה (להלן: פסק הדין), לפיו: "ניתן פסק דין כנגד הנתבעת 1 [האוניברסיטה – י.ד.] כמבוקש, לנוכח העובדה כי בוצעה מסירה כדין של כתבי הטענות לידיה ולא הוגש כתב הגנה במועד. בנוסף, הנתבעת 1 זומנה כדין לדיון היום ובחרה שלא להתייצב וגם מן הטעם הזה יש לתת פסק דין נגדה. במעמד זה נחתמת הפסיקתא אשר הוגשה על ידי בא כח התובע [העותר – י.ד.]". להלן נוסח הפסיקתא שנחתמה על ידי בית משפט השלום (להלן: הפסיקתא): "1. ניתן צו המורה ל-UNIVERSITY OF LINCOLNSHIRE & HUMBERSIDE לתקן ולהמציא לתובע את שני אישורים המצ"ב כנספח "א" ו- נספח "ב" לפס"ד, באופן שבכל מקום שבו נרשם – Date of eligibility 8 th October 2001 או 8 th October 2001 ירשם Date of eligibility – 30 th September 2001 .

התובע יהיה זכאי להגיש את פס"ד לועדה להערכת תארים אקדמיים מחו"ל להוצאת אישור שקילות מתוקן בהתאמה".

כנטען, ביום 3.8.2010 ענה המשיב לב"כ העותר כי בקשתו של העותר נדחתה שכן בהתאם לפסק הדין שניתן בהסכמה בבית הדין האזורי לעבודה הסכים המשיב להוציא אישור שקילות מתוקן רק אם ינפיק העותר אישור מתוקן מטעם האוניברסיטה וזה האחרון לא הומצא.

כך למשל, כפי שפנה ב"כ העותר באמצעות מכתב המנוסח באנגלית לרשויות האוניברסיטה עובר למתן פסק הדין שניתן בבית משפט השלום, כך יכול היה העותר לשוב ולפנות בכתובים לרשויות האוניברסיטה לאחר מתן פסק הדין ובו להסביר את מצב הדברים לפיו ניתן פסק דין כנגד האוניברסיטה המחייב אותה לפעול בעיניינו.

מעבר לכך, כיוון שעסקינן בעתירה פרטנית יכול היה העותר להגיש תובענה לבית הדין האזורי לעבודה מכח סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, שכן עסקינן בסוגיה שיש לה השלכה לתנאי העבודה וליחסי העבודה (ראו למשל: בג"ץ 1398/07 ד"ר יעל לביא-גולדשטיין נ' משרד החינוך-הגף להערכת תארים אקדמיים מחו"ל (לא פורסם, 10.5.2010), סעיף 19].

...

דיון והכרעה דין העתירה להידחות על הסף אף מבלי להורות על קבלת תגובת המשיב בשל קיומו של סעד חלופי.

לפיכך, עסקינן בנסיבות בהן קיים סעד חלופי העומד לרשות העותר ומשכך דין העתירה להידחות על הסף [ראו למשל: בג"ץ 991/91 דוד פסטרנק בע"מ נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מה(5) 50, 59 (1991); כן ראו: אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המינהלי עילות הסף 223 (2008)].

אשר על כן, העתירה נדחית.

השופטת אביטל רימון-קפלן לפני בקשת המבקשת (להלן –המדינה) לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האיזורי בנצרת (השופטת עידית איצקוביץ ונציגי הציבור מר ראובן גרובר ומר ישראל שוטלנד; בתיק ס"ע 14513-07-11) מיום 21.10.13, בו התקבלה תביעתו של המשיב למתן צו הצהרתי על פיו הוא זכאי לקבל מהמדינה אישור שקילות לתואר דוקטור אותו רכש באוניברסיטת סנט פטרסבורג, לצרכי שכר.

במענה לפנייתו של ב"כ המשיב מיום 15.9.10 שלחה אליו המדינה מכתב מיום 17.5.11 שבו התבססה על אותה ועדת מומחים מיום 19.9.06, וציינה: "למקרא פסק הדין בבג"צ 1198/07, ניתן להבין שבית המשפט פסל את הרטרואקטיביות שבתחולת כללי ועדת כץ. ואולם, מאחר שתנאי ה"אותנטיות" של העבודה לא הוחל בצורה רטרואקטיבית היות שקיים היה, מטבע הדברים, מאז ומעולם, אין רלוואנטיות לכך שועדת המומחים היא שעמדה על היעדרו של התקיימות תנאי זה, במקרה שלפנינו" ובסיום המכתב נכתב: "סיכומם של דברים: הספיקות הרבים בקשר לאותנטיות עבודת הדוקטוראט של מרשך, אינם מאפשרים שינוי החלטת הגף להערכת תארים מחו"ל בעיניינו". בעקבות כך הגיש המשיב את תביעתו לבית הדין האיזורי למתן צו הצהרתי על פיו הוא זכאי לקבל מהמדינה אישור שקילות לתואר דוקטור אותו רכש כדין באוניברסיטת סנט פטרסבורג.

...

מוסיפה המדינה וטוענת, כי גם בבחינת מאזן הנוחות קיימת הצדקה להיעתר לבקשתה ולעכב את ביצוע פסק הדין כאמור.

אי לכך, לאחר שנתתי דעתי להלכות החלות על עיכוב פסק דין ופסק דין כספי בפרט, לנסיבות המיוחדות של המקרה שבנדון, וליחסי הגומלין שבין סיכויי הערעור מזה לבין מאזן הנוחות מזה – הגעתי לכלל מסקנה כי האיזון הראוי בין כלל השיקולים המונחים על הכף, הוא להיענות לבקשה לעיכוב התשלומים הרטרואקטיביים שבפסק הדין, תוך הקדמת מועד הדיון בערעור לגופו (כפוף לדחיית הערעור על החלטת הרשם בעניין הארכת המועד להגשת הערעור).

סוף דבר – אשר על כן הבקשה מתקבלת כאמור בסעיף 19 לעיל.

כפועל יוצא מכך, ניתן פסק הדין הצהרתי שלפיו המערער זכאי לקבל מהמדינה אישור שקילות לתואר דוקטור אותו רכש באוניברסיטת סנט פטרבורג, לצרכי שכר.

לחלופין, ולמען הזהירות, ביקשה המדינה כי המועד להגשת העירעור יוארך, וזאת נוכח העובדה שהמדינה הסתמכה על התאריך המופיע בחותמת "נתקבל", והסתמכות זו מהוה "טעם מיוחד" להארכת המועד להגשת ערעור; במסגרת דיון בהליך אחר התלוי ועומד בין המדינה לבין המערער כבר ביום 12.11.2013 הודיעה המדינה כי היא שוקלת להגיש ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, וגם בכך מיתקיים "טעם מיוחד" להגשת ערעור; סכויי העירעור גבוהים; ניתנה הוראת ביצוע לתשלום הוצאות משפט.

טענות הצדדים: המערער טען כי בנגוד לנקבע בהחלטה, לא טען שהמדינה קיבלה את פסק הדין ביום בו ניתן פסק הדין (21.10.2013), אלא טען שפסק הדין נימסר לנציג הפרקליטות ביום 22.10.2013, כפי שתועד בנט המשפט; המדינה עשתה דין לעצמה עת ביטלה (לעצמה בלבד) את הנוהל המחייב רישום תאריך בעת מסירת פסק הדין, והיא אינה רשאית להיבנות מכך ולטעון כי יש להסתמך על רישומיה בלבד; הרשם היתעלם מכך שבמערכת נט המשפט תועד כי מועד המסירה הוא 22.10.2013, מועד שהוקלד על ידי צד ג' שבשליטת מערכת בתי המשפט; מועד המסירה אינו המועד בו הוטבעה חותמת הפרקליטות אלא המועד בו נאסף פסק הדין על ידי נציג הפרקליטות; המדינה לא הגישה תצהיר של עובד הפרקליטות שקבל את פסק הדין במזכירות בית הדין, ועניין זה פועל לחובתה; לא ניתן להגיש בקשה להארכת מועד בתגובה לבקשה לסילוק על הסף, ובכל מקרה הבקשה לא נתמכה בתצהיר; המדינה לא הודיע לב"כ המערער בהליך זה על כוונתה לערער על פסק הדין; הרשם לא נימק את קביעתו בדבר סכויי העירעור.

...

לגופו של עניין, מקובלת עלינו קביעתו של הרשם כי היה מקום בנסיבות המקרה הנדון להאריך את המועד להגשת ערעור, וזאת מנימוקים שיפורטו להלן.

לאחר בחינת פסק הדין מושא הערעור וטענות המדינה, מקובלת עלינו קביעת הרשם, שלפיה סיכויי הערעור מצדיקים במקרה הנדון הארכת המועד להגשת ערעור.

סוף דבר: הערעור נדחה.

לאחר הגשת העירעור, הגישה הנתבעת לבית הדין הארצי לעבודה גם בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין מיום 21/10/13, באופן שיעוכב ביצוע התשלומים הרטרואקטיוויים שנובעים מפסק הדין האמור.

הינה כי כן, ביצוע פסק הדין קמא בעיניינו של המשיב, טומן בחובו ביצוע תחשיבים מורכבים, אשר מהגיונם של דברים מחייבים היתייחסות לסוגיה שעל הפרק בהליך הנוסף המתנהל בעיניינו של המשיב (אשר ממתין כעת לפסק הדין).

לסיכום אף שאנו דוחים את הפרשנות שב"כ התובע הציע למונח "במשך שלוש שנים" שבסעיף 10(א)(1) להסכם הקבוצי, הרי שלאור העובדה שבעקבות פסק הדין של בג"צ ופסק הדין שניתן ביום 21/10/13 בתיק 14513-07-11 נכון לראות את התובע כמי שהיה זכאי לקבל אישור שקילות לתואר דוקטור במועד שלא היה מאוחר לחודש דצמבר 2009, התביעה מתקבלת באופן שמוצהר בזה שעל סמך אותה הנחה - היתקיימו בתובע התנאים האמורים בסעיף 10(א) ובסעיף 10(ד) להסכם הקבוצי, כדי להיות מקודם לדרגה 4.

...

התוצאה היא שאם בעקבות יישומו של פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה מיום 9/9/14, יתברר שאין התובע זכאי לאישור שקילות לתואר, לא יהיה התובע זכאי לדרגה 4.

לסיכום אף שאנו דוחים את הפרשנות שב"כ התובע הציע למונח "במשך שלוש שנים" שבסעיף 10(א)(1) להסכם הקיבוצי, הרי שלאור העובדה שבעקבות פסק הדין של בג"צ ופסק הדין שניתן ביום 21/10/13 בתיק 14513-07-11 נכון לראות את התובע כמי שהיה זכאי לקבל אישור שקילות לתואר דוקטור במועד שלא היה מאוחר לחודש דצמבר 2009, התביעה מתקבלת באופן שמוצהר בזה שעל סמך אותה הנחה - התקיימו בתובע התנאים האמורים בסעיף 10(א) ובסעיף 10(ד) להסכם הקיבוצי, כדי להיות מקודם לדרגה 4.

עם זאת, אנו מצפים שאם יישומו של פסק דין זה יביא לכך ששכרו של התובע עובר לפרישתו יחושב על פי דרגה 4 (או דרגה 3.5 כאמור בסעיף 44 לעיל), תדאג הנתבעת לכך שגמלתו של התובע תועלה בהתאם, בלא שהתובע יצטרך לנקוט הליך משפטי נפרד לשם כך. אף שלמעשה קיבלנו את התביעה (בסייגים מסויימים), הרי שמאחר שדחינו את טענתו של ב"כ התובע במחלוקת הפרשנית בין הצדדים - אין אנו מחייבים את הנתבעת בהוצאות משפט.

בית דין איזורי לעבודה בנצרת פ"ה 25111-02-17 לפני כב' השופט ד"ר טל גולן התובעת: עורכי דין לקידום מנהל תקין, ע"ר 580591899 ע"י ב"כ: עו"ד נידאל חאיק ו/או עו"ד עאדל קחאז הנתבעים: 1. המועצה המקומית זרזיר ע"י ב"כ: עו"ד טארק מזאריב 2. מדינת ישראל - משרד הפנים ע"י ב"כ: עו"ד יעל גנזר מפרקליטות מחוז צפון 3. מוחמד הייב פלאח ה ח ל ט ה

במסגרת פסק הדין, נקבע כדלקמן: "2. במהלך הדיון בפנינו, לאחר שב"כ המדינה הציגה מסמכים המעידים כי בקשתו של המערער לאישור שקילות התואר האקדמי נדחתה על ידי הגף להערכת תארים כבר בשנת 2005, ביקש המערער למחוק את העירעור. לדברי ב"כ המדינה ערכה את הבירור בעיניין אישור השקילות יום לפני מועד הדיון בעירעור.

כן יצוין, כי בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דין זה, ובין היתר גם ביחס לנושא ההוצאות, נדחתה בהחלטת כב' השופטת גליקסמן ביום 22.1.2017.

שלישית, למותר גם לציין, כי גם אם היה ניתן בעניינינו עיכוב ביצוע של פסק הדין של בית הדין האיזורי, על ידי בית הדין הארצי – וכאמור, לא כך הוא הדבר; וגם אם ניתן היה להמשיך ולהעסיק את העובד לאחר יום 1.1.2017 לפי פסק הדין של בית הדין האיזורי לעבודה – וכאמור, לא כך הוא הדבר, הרי שממילא כלל לא ברור, כיצד ולאיזה תפקיד מונה העובד החל מיום 1.1.2017.

...

עם זאת, יש לזכור כי עסקינן, בסופו של דבר, בעובד אשר הפסיד את מקום עבודתו (הגם שמשיקולים ראויים, והיות שהוא כאמור לא עמד בתנאי הסף הנדרשים לתפקיד).

על כן, וגם לפנים משורת הדין, נחה דעתי שאין לחייב את העובד בהוצאות העמותה, והחלטתי הינה שרק המועצה המקומית היא זו שתישא בהוצאותיה של העמותה.

לסיכום – המועצה המקומית תישא בהוצאות העמותה בגין הליך זה בסך של 10,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן הם יישאו בהפרשי הצמדה וריבית כדין.