בקשת עיכוב ביצוע פיטורים בעקבות גזר דין משמעתי

כללי לפניי ערעור לפי סעיף 43 לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג- 1963 (להלן- החוק), על גזר-דינו של בית הדין למשמעת של עובדי מדינה (עו"ד אורי כהן- אב"ד, אולגה רזניקוב, אסתר בן עזרא; להלן- בית-הדין), בד"מ 108/19, מיום 16.7.2020.

לצד הודעת העירעור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע עונש הפיטורין, אשר נדחתה על-ידי חברי, השופט אביגדור דורות, בהחלטתו מיום 6.9.2020.

ראשית, תכלית הפסילה היא שלא יצא חוטא נשכר, דהיינו שלא ייוצר מצב שבו עובד שפוטר בהחלטת בית-הדין למשמעת בגין עבירות שביצע יקבל זכויות אשר בדרך-כלל אינן מוענקות לעובד שפורש בדרך העניינים הרגילה באותו גיל ובאותו ותק.

השיקולים אשר ינחו את בית-הדין לבחון את שיעור גימלתו של עובד המדינה שמלאו לו 60 שנים, בין היתר, וכפי שנקבע להלכה: "ככל אמצעי משמעת, גם השמוש באמצעי הפסילה נתון בכל מקרה ומקרה לשיקול-דעתו של השופט היושב בדין אשר בוחן את נסיבותיו של העובד ואת נסיבותיה של עבירת המשמעת. ברי שככל שהעבירות שעבר העובד חמורות יותר ובהקף נרחב יותר, וכן ככל שמדובר בעובד בכיר יותר ובפגיעה אנושה יותר באמון הציבור, כך יגבר הצורך בשימוש באמצעי הפסילה על כל תכליותיו העונשיות והמניעתיות. באשר לשיקולים שיש לבחון בסיטואציה של עובד שלגביו האפשרות של חזרה לעבודה אינה ריאלית, הרי ששיקול מרכזי לשימוש באמצעי שיש בו שלילה של קיצבת פרישה הנו שאין זה ראוי להעמיד עובד שפוטר בגין עבירת משמעת במצב טוב יותר מזה שהיה בו לו פרש בדרך הרגילה. אשר-על-כן, ככלל, יש להמנע מלהעניק לעובד שפוטר בגין עבירות משמעת זכויות אשר בדרך-כלל אינן מוענקות לעובד אחר" (שם, פסקה 6).

...

כללם של דברים, במארג השיקולים ואיזונם, נוכח חומרת המעשים המיוחסים למערער, נחה דעתי כי פיטוריו ופסילתו משירות המדינה עד גיל 67 ופסילתו לצמיתות, לרבות גריעת חלק מגמלתו, אין בהם כדי לגבש עילה בדין אשר תצדיק את התערבות ערכאת הערעור.

שוכנעתי, כי העונש הולם את מעשיו ומביא בחשבון את נסיבותיו האישיות, הודאתו ותרומתו משך השנים לשירות המדינה.

אשר על כן, הערעור נדחה.

בגזר דינו מיום 18.4.2021 הטיל בית הדין על המבקש את אמצעי המשמעת הבאים (להלן: גזר הדין): נזיפה שתרשם בתיקו האישי; פיטורין על תנאי לתקופה של 3 שנים, כשהתנאי הוא להמנע מבצוע עבירה דומה לזו בה הורשע; העברה מתפקידו ושלילת כל תפקיד של הצלה, לרבות הצלה בבריכה.

ההליך דכאן במסגרת ההליך דכאן, הגיש המבקש, לצד בקשתו לקבלת רשות ערעור, בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית המשפט המחוזי.

...

בית משפט זה (השופטת ד' ביניש, כתוארה אז) מצא להתערב לחומרא בגזר דינו של בית הדין למשמעת, אך נמנע מלהורות על פיטורין בפועל; ואלה היו דבריו של בית המשפט: "לאחר ששקלתי את טענות הצדדים באתי למסקנה כי אופייה של עבירת המשמעת בה הורשע המשיב מחייבת התערבות לחומרה בגזר דינו של בית הדין למשמעת, גם בהתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפנינו. בית משפט זה עמד לא אחת על כך שעובד הציבור הינו נאמן הציבור ומעשים מן הסוג בו הורשע המשיב מהווים מעילה באמון הציבור [...] עם זאת, היות המשיב עובד זוטר משפיעה על חומרת אמצעי המשמעת שיושתו עליו בגין הפגיעה בתדמיתו של השירות הציבורי ובאמון בו [...] כן יש להתחשב בכך שהמשיב עובד כבר 12 שנים ברשות הדואר, בעבודה הדורשת מאמץ פיזי לצורך ביצועה, ומתפקד במסירות ולשביעות רצונם המלאה של הממונים עליו. לא נעלמו מעיני גם נסיבותיו האישיות של המשיב, לרבות מצבו הכלכלי והקושי בו ייתקל בבואו למצוא עבודה חדשה [...] נוכח האמור לעיל, לא מצאתי, בנסיבות העניין למצות את הדין עם המשיב ולהורות על פיטוריו. עם זאת, כאמור, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להחמיר בגזר דינו של בית הדין למשמעת, על מנת להעביר מסר מרתיע באשר לחומרתם של המעשים בהם הורשע המשיב. לפיכך, אני מורה כי המשיב יועבר מתפקידו למשך שנה אחת וימלא תפקיד ביחידה אחרת של רשות הדואר ומשך הזמן בו יורד בדרגה אחת יוארך מחצי שנה לשנה. יתר אמצעי המשמעת אשר הוטלו על המשיב יישארו על כנם." (ראו: שם, פסקה 3; ההדגשה הוספה – א.ש.).

סבורני כי שיקול זה לא היה במקומו, מאחר שהעירייה בחרה שלא לפטר את המבקש בדרך זו והביאה את הפרשה – מרצונה – לפתחו של בית הדין למשמעת.

מכל הטעמים הללו, סבורני, במלוא הכבוד, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו יכול לעמוד.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בבד"מ 108/19 מיום 15.7.20 עד למתן פסק-דין בעירעור, שהוגש על גזר הדין האמור.

לטענת המשיבה לעיכוב ביצוע העונש לעניין רכיב הפיטורין, יש משמעויות כלכליות לקופת המדינה הואיל והמבקש ישוב למעמד של מושעה, כפי שהיה מיום 22.3.15 ועד למועד מתן גזר הדין והוא ישוב לקבל שכר מקופת המדינה.

...

בהתאם לשיקולים שנמנו בהחלטה מנחה זו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות.

זהו שיקול חשוב במניין השיקולים, המובילים לכלל מסקנה כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, מהטעמים המפורטים לעיל, הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית.

] כלומר, גם מדברי ההסבר להצעת החוק עולה במפורש שכוונת המחוקק הייתה שהגשת ערעור על פסק דין של בית הדין למשמעת רק מעכבת את מועד ביצוע ההחלטה ולא את מועד כניסתה לתוקף.

בנסיבות אלה, משבית הדין למשמעת שלו הסמכות לידון בעבירות משמעתיות קבע שאחד מאמצעי המשמעת שיש להטיל על המבקש הוא פיטורים מיום 31.8.2022, הרי שההחלטה על הפיטורים כבר התקבלה ורק מועד ביצוע הפיטורים בפועל נדחה בהתאם לסעיף 40(א) לחוק שירות המדינה עד למתן פסק הדין בעירעור על גזר הדין מכיוון שמדובר בעירעור בזכות.

...

לסיכום: שוכנענו כי לא עלה בידי המבקש להביא ראיות לכאורה להוכחת עילת תביעה.

כמו כן, שוכנענו כי מאזן הנוחות נוטה לטובת משרד החינוך וכי הנזק שעלול להיגרם לו כתוצאה מקבלת הבקשה גדול מהנזק שייגרם למבקש כתוצאה מדחייתה.

סוף דבר הבקשה לסעד זמני - נדחית.

השופטת חני אופק-גנדלר לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האיזורי חיפה (השופטת קרן כהן ונציגי הציבור מר גד שמר שניצר ומר צבי הלפרין; סע"ש 56114-07-23) בגדריו נדחתה בקשת המבקש למתן סעד זמני המונע את פיטוריו מחמת חוליו וכן לתשלום שכרו עד ליום 31.8.23.

בית הדין האיזורי קבע כי סעיף 40(א) לחוק מתייחס "לדחיית מועד ביצוע גזר הדין שהורה בין היתר על פיטורי המבקש ביום 31.8.2022 ולא לדחיית מועד כניסתו לתוקף של גזר הדין המורה על הפיטורים. כלומר, ההחלטה על פיטורי המבקש ביום 31.8.2022 התקבלה עוד בעת מתן גזר הדין בהליך המשמעתי השני אולם ביצוע הפיטורים עצמם נדחה עד למועד מתן ההחלטה בעירעור על פסק הדין של בית הדין למשמעת" (סעיף 33 להחלטה, ההדגשה שלי).

נוכח כך בקשה לעיכוב נוסף של ביצוע גזר הדין מצריכה הצדקה חיצונית לחוק המשמעת.

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את כלל החומר שבתיק הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור אף ללא תגובת הצד שכנגד.

מטעמים אלה לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה לצד המבקש.

סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית, ומשלא התבקשה תגובת הצד שכנגד אין צו להוצאות.