הראיות לעונש
במסגרת הראיות לעונש הגיש ב"כ הנאשם הסכם סולחה (נ/א) שנערך בשנת 2018 בין משפחתו של הנאשם למשפחת המנוח, והוסיף כי בכוונתו להגיש כעבור ימים אחדים גם מסמכים רפואיים המעידים על מצבו הרפואי של הנאשם ולפיהם הוא חולה במחלת הסרטן, אולם עד מועד כתיבת גזר הדין, טרם הוגשו המסמכים האמורים, גם לאחר שניתנה ארכה נוספת לכך, אולם ב"כ הנאשם עידכן בעיניין זה כי הדבר נובע מעיכוב של שב"ס שאינו בשליטת הנאשם.
אשר לסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה, ויכולתו של הנאשם להבין את אשר עשה, טען ב"כ הנאשם, כי הנאשם היה שרוי תחת השפעת אלכוהול, אף שבית המשפט לא קיבל את הטענה כי מדובר בשיכרות.
בהמשך, בפיסקה 13 של פסק הדין, מובא נימוק נוסף נגד עמדת המדינה, ונטען כי יש בעמדה זו "טישטוש ההבחנה שביצע המחוקק בין עבירת הרצח בנסיבות מחמירות לבין עבירת הרצח. הבחנה זו מצויה בלבו של המדרג שבקש המחוקק לערוך ברפורמה בעבירות ההמתה... בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות נקבע עונש חובה של מאסר עולם, ואילו בעבירת הרצח הבסיסית נקבע עונש מירבי של מאסר עולם... בעמדה זו יש כדי לצמצם יתר על המידה את הפער בין עבירות אלו..." (ההדגשות במקור – א.מ.).
כך למשל הפנה עו"ד בולוס בסוף טיעוניו לגזר הדין בע"פ 2413/97 איבאנוב נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 3.1.2000), וציין כי לדעתו פסק דין זה "דומה בנסיבותיו למקרה שלנו" כלשונו (עמ' 343 ש' 1), ולדבריו יש לגזור על הנאשם שלפנינו עונש פחות חמור מזה שנגזר על המערערים בעירעור הנ"ל. מדובר בפסק דין קצר של 5 עמ', שבו היתקבל בהסכמה העירעור על הכרעת הדין, והמערער 1 הורשע בעבירת הריגה במקום עבירת הרצח שבה הורשע בבית משפט קמא, ובעקבות זאת הוקל עונשו ממאסר עולם ל-14 שנות מאסר, כפי שנגזר בערכאה קמא על שותפו המערער 2, שמלכתחילה הורשע בעבירה של הריגה, וערער על הרשעתו ועל העונש שנגזר עליו.
ככלל ניתן ללמוד על מדיניות הענישה הנוהגת מפסיקה שמתייחסת לעבירות דומות, ולהלן נתייחס לכמה פסקי דין של בתי משפט מחוזיים שגזרו את דינם של נאשמים שהורשעו בעבירה של רצח בכוונה על פי הדין החדש, ולפסק דין אחד של בית המשפט העליון שנזכר לעיל, שהנו היחיד שמתייחס לעונשו של מי שהורשע בעבירה זו, נכון למועד כתיבת שורות אלו.
מדובר בנסיבות חומרה שאינן קיימות בעיניינו של הנאשם שלפנינו, כשמצד שני בית המשפט פירט נסיבות מקילות מסוימות שקשורות לבצוע העבירה ובכלל זה העובדה שמדובר בדקירה בודדת שנעשתה באופן ספונטאני בלי תיכנון או הכנה, וכן נסיבות שקשורות למצוקתו של הנאשם שהיה מתוסכל ובמצב רוח ירוד בשל מצבו הכלכלי והיותו מובטל (סעיפים 64 – 66 לגזר הדין).
...
בסופו של דבר, לאחר ששקלנו את מכלול הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, ואת הפגיעה החמורה בערך המוגן של קדושת החיים, ולאחר שנתנו דעתנו לרמת הענישה הנוהגת, כפי שהיא עולה בין היתר מפסקי הדין שנזכרו לעיל, אנו סבורים כי מתחם העונש ההולם בנסיבות שלפנינו נע בין 22 ל-27 שנות מאסר בפועל בצירוף עונשים נלווים.
סוף דבר
בסופו של יום, לאחר ששקלנו את מכלול נסיבותיו של הנאשם, ואת השיקולים לקולא ולחומרה שפורטו לעיל, באנו לכלל מסקנה כי יש למקם את עונש המאסר של הנאשם בסמוך למחצית של מתחם העונש ההולם שקבענו לעיל.
נוכח כל האמור לעיל, אנו גוזרים על הנאשם את העונשים הבאים:
24 שנות מאסר בפועל החל מיום מעצרו.
