בקשת עותרים למסירת פרטים נוספים בהתנגדות לצו על תנאי

ביום 13.4.2022 ניתן צו על תנאי בעתירה, וזו לשונו: "ניתן בזה צו על תנאי המורה למשיבים להתייצב וליתן טעם: מדוע לא ייקבע כי צו הכניסה לישראל (פטור מאשרה), התשל"ד – 1974, חל בעיניינם של אזרחי אוקראינה שמבקשים להיכנס לישראל לתקופה של עד שלושה חודשים, גם במצב שנוצר עקב הלחימה באוקראינה". לאחר שהוגשו תשובות מטעם המשיבים ולאחר שהוגשו עקרי טיעון מטעם הצדדים, קיימנו ביום 30.5.2022 דיון בהתנגדות לצוו על תנאי.

העותר צירף נתונים נוספים שמסרו המשיבים בתגובה לבקשתו למתן פרטים נוספים.

...

סוף דבר הנה כי כן, יישום עקרונות תורת הפרשנות התכליתית במקרה שלפנינו, מוביל למסקנה כי צו הכניסה לישראל חל גם על אזרחי אוקראינה שמבקשים להיכנס לישראל לתקופה של שלושה חודשים, אף בנסיבות של המלחמה שמתחוללת באוקראינה.

כללי הפרשנות הנהוגים עמנו מובילים למסקנה כי פרשנותם המוצעת של המשיבים אינה יכולה לעמוד.

אך אף אם אניח כי בפנינו שתי פרשנויות אפשריות מבחינת לשון הצו – הפרשנות שעליה עמד העותר והפרשנות שעליה עמדו המשיבים – מקובלת עליי מסקנתו של חברי המשנה לנשיאה ומטעמיו, כי פרשנותו של העותר מגשימה באופן המיטבי את תכליותיו של צו הכניסה לישראל ומשכך יש להעדיפה (ראו והשוו: דנ"פ 1062/21 אוריך נ' מדינת ישראל, פסקה 36 לחוות דעתי (11.1.2022)).

אשר לגורם המוסמך ליתן תעודת כשרות למהדרין לחברה במצב הדברים שנוצר בעקבות החלטתו של המשיב, המועצה מסרה כי היא אינה סבורה שנידרש להסמיך רב ייעודי לטובת עניין זה, מאחר שנתונה לחברה האפשרות לפנות לגופי כשרות פרטיים לשם כך. ביום 25.2.2022 הגישו העותרות תשובתן להודעת העידכון, שבמסגרתה נטען כי אין המשיב יכול לשלול באופן גורף מתן תעודות הכשרות למהדרין, בפרט כשהחלטה זו התקבלה לטענתן על יסוד טעמים זרים.

עובר לקיום הדיון בהתנגדות לצוו על תנאי, הגישו העותרות בקשה לצרוף ראיות, שבמסגרתה טענו כי על אף השינוי בדיני הכשרות בעקבות הרפורמה שבמסגרתו נקבע שרב של רשות מקומית מוסמך ליתן תעודת כשרות מחוץ למקום מושבו, בפועל מועצות דתיות מקומיות נמנעות מלהפעיל סמכות זו. בהקשר זה הפנו העותרות להחלטת מועצת הרבנות הראשית מיום 3.1.2022 שכותרתה "חזוק הכשרות", במסגרתה קבעה המועצה כי "על פי ההלכה ובהתאם להחלטת מועצת הרבנות הראשית, אין לרב ליתן כשרות שלא במקום כהונתו או במקום כהונת מרא דאתרא, מלבד מי שהוסמך לכך על ידי מועצת הרבנות הראשית והעושה כן פורץ גדר". בנוסף ציינו העותרות כי החברה פנתה לארבע מועצות דתיות על מנת לקבל שירותי השגחה ואולם אלו דחו את הבקשה, כשחלקן הבהירו כי הן לא מעניקות שירותי השגחה מחוץ לעירן.

...

בנסיבות האמורות, סבורני כי החלטתו של המשיב להימנע באופן גורף מלהפעיל את סמכותו ליתן תעודות כשרות למהדרין לא יכולה לעמוד.

אשר ליתר ראשיו של הצו על-תנאי, סבורני כי בעת הזו דינם להתבטל משהדיון בעניינם מוצה.

נבהיר בצד האמור, כי טענות החברה שמורות לה באשר להחלטות שיתקבלו בעתיד בהקשר זה. סוף דבר: אציע לחבריי לקבל את העתירה באופן חלקי, כדלקמן: ראשו הראשון של הצו על-תנאי ייעשה מוחלט, כך שעל המשיב יהיה לשקול מחדש החלטתו להימנע ממתן תעודות כשרות למהדרין באופן גורף.

בהקשר זה, סעיף 5א לחוק, בנוסחו לאחר התיקון, קובע כי מוכר דירה יחוב בתשלום פיצויים בגין איחור במסירת הדירה, פרט למקרים שבהם האיחור במסירה נגרם כתוצאה ממעשיו או מחדליו של הקונה בלבד, וכן מקרים שבהם מתקיימות נסיבות של "פטור בשל אונס או סיכול החוזה", על-פי סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1971; זאת, בנגוד לנוסחו הקודם של סעיף 5א, אשר פטר מוכרי דירות מאחריות, בכל מצב שבו האיחור במסירה נגרם "כתוצאה מנסיבות שאינן בשליטת המוכר ושהסכון להתרחשותן ולתוצאותיהן אינו מוטל עליו". הרכיב השני של התיקון, בא לידי ביטוי בהוספת סעיף 5ג לחוק; עניינו – הגבלת הצמדת מחיר הדירה למדד תשומות הבנייה, בשונה מן הנהוג בעבר.

במישור הסעד, מבקשות העותרות כי נורה למשיבים, בצו על-תנאי, לבוא וליתן טעם מדוע לא יבוטלו סעיפים 5א ו-5ג לחוק, שתוקנו כאמור, במסגרת תיקון מספר 9; לחלופין, מבקשות העותרות, כי נורה על השבת החוק לדיון מחודש לפני המשיבים 4-3, לצורך בחינת הטענות העולות בעתירה.

בבקשתם טענו המשיבים 4-2, כי "עניינן של שתי העתירות זהה, וקיים דמיון רב בין הסעדים המתבקשים בהן, התשתית המשפטית והעובדתית הנפרשת בהן והטענות שנטענות בהן". העותרות בעתירה דנן היתנגדו לבקשה זו, בעוד שהעותרות בעתירה הקודמת, הותירו את ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט.

ברם, אם ראשן ורובן של העתירות דומה – הנושא העקרי המובא לדיון, התשתית העובדתית והמשפטית, והסעדים המבוקשים בהן – הרי שככלל, לא תקום הצדקה לסטות מן הכלל שנקבע בעיניין כספי, שלפיו דרך המלך היא הגשת בקשת הצטרפות בגדרי העתירה הקיימת, תוך הבהרת היִחודיות שבעתירה החדשה, והצבעה על דבר-מה נוסף, שיש בו כדי לסייע בבירור הסוגיה הנדונה.

בהקשר זה ציינו העותרות, כי "עמדת המדינה על כל טעמיה והקשיים המועלים בה נכונים ויפים גם לעניין העתירה דנא והעתירה המוקדמת", ואף הוסיפו כי "עמדת המדינה בעיניין זה זהה לעמדת העותרות". תחילה הועלתה הטענה, כי הכלל שנקבע בעיניין כספי, מביא לתוצאה שלפיה האפשרות של עותר להשמיע את קולו לפני בית המשפט, בפרט כאשר טענותיו חורגות מאלה שהועלו בעתירה המוקדמת בזמן, עשויה להֵחסם על הסף, באופן מעשי, על-ידי שופט אחד.

...

בתמונה הכוללת, אינני סבור כי דרך פעולה זו תביא בסופו של דבר לחיסכון במשאבים שיפוטיים.

סבורני, אם כן, כי החשש מפני "מקרי ביניים, בהם יישומה של הלכת כספי לא יהיה ברור ונהיר דיו, באופן שעשוי כאמור להקים התדיינויות נוספות", אינו אמור להשפיע על ישׂום הכלל האמור – שתועלתו, לדעתי, עולה על נזקו (אם בכלל) – במקרים שבהם נכון להחילו.

סוף דבר: העתירה נדחית על הסף, מחמת קיומה של עתירה קודמת – הלוא היא בג"ץ 4939/22.

כך, בין היתר, מתבקש בית המשפט להורות על ביטול נהלים שונים מכוחם פועלים המשיבים, לתת צוים המחייבים את המשיבים לקדם רביזיה של המודל המינהלי והתכנוני הקיים כיום, להורות על ביטול הדרישה להוכחת יכולת פינאנסית מטעם יזמים ועוד.

בכלל זה ניתן להפנות, בין היתר, לבקשת העותר להגשת ראיות חדשות, בקשתו להורות למשיבים למסור פרטים נוספים, בקשתו לחקור את המצהירים מטעם המשיבים ועוד.

כעולה מפרוטוקול הישיבה, העלו חברי הועדה התנגדויות שונות כנגד התכנית, לרבות השימושים העולים ממנה.

ביום 12.5.19 דנה הולב"ת בבקשה והמליצה לאשרה בתנאים, תוך שהבהירה כי נושא הארכה של הסכם ההרשאה יועבר לטפול במסגרת הועדה המשותפת, כאשר על העותר לעמוד בכל ההתחייבויות והנהלים, לרבות הצגת יכולת פינאנסית מעודכנת (ראו נספח 11 לכתב התשובה).

...

לעניין זה נקבע בבג"ץ 3017/05 חברת הזרע (1939) בע"מ נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, משרד הפנים ( 23.3.2011 - להלן: "פס"ד חברת הזרע"): "כלל הוא, כי התערבות בית משפט זה במעשה מינהלי בעילה של אי-סבירות מוגבלת למקרים בהם החלטת הרשות לוקה בחוסר סבירות קיצוני, במובן זה שהיא חורגת לחלוטין ממתחם האפשרויות הסבירות שעמדו בפני הרשות בנסיבות אותו ענין. ככלל, בית המשפט נמנע מהתערבות בשיקול דעת הרשות הציבורית, ונטיה זו גוברת ביתר שאת, מקום שבו ההחלטה הנבחנת מצויה בתחום מומחיותה המקצועית של הרשות, או שהיא מהווה בחירה בין מספר עמדות מקצועיות נוגדות;" במקרה אשר לפנינו, נוכח הפער העצום בין הפרוגרמה המקורית של המיזם, שעל בסיסה נחתם הסכם ההרשאה, ובין התכנית אותה ביקש העותר לקדם כאשר פג תוקף הסכם ההרשאה בשנת 2019, העולה לטעמי כאמור לכדי מיזם שונה בתכלית, סבור אני כי לא נפל כל פגם או אי-סבירות בהחלטת המשיבים שלא להאריך את תוקף הסכם ההרשאה שנחתם עם העותר.

אשר לטענות העותר ככל שאלו נוגעות לביטול או שינוי ההחלטות שהתקבלו בעניינו בוועדה המחוזית, הרי שמצאתי כי דינן להידחות בראש ובראשונה נוכח השיהוי המהותי שנפל בהתנהלותו בכל הנוגע לסעד זה. לעניין זה אזכיר כי ההחלטות המרכזיות של הוועדה המחוזית, לקבוע תנאים לתכנית שהגיש העותר, ובהמשך, לדחות את התכנית לאחר שהעותר לא עמד בתנאים שנקבעו, התקבלו עוד בשנת 2018.

סוף דבר, אני מורה על דחיית העתירה.

בהודעתם מיום 8.4.2019 ציינו, בין היתר, כי "נערכה בחינה של החשדות השונים שהועלו" בעתירה הנוכחית ובעתירה נוספת "והוחלט על תוכנית פעולה שקבעה מה הם המקומות אשר יש לתעדף בכל הנוגע לקיומה של חקירה משטרתית". יחד עם זאת, הובהר כי נוכח "החשש משיבוש החקירה, לא ניתן למסור פרטים נוספים". בהודעתם מיום 15.11.2019 עידכנו משיבי המדינה כי נערכה פגישה בנושא, שבה נכחו נציגי להב 433 ופרקליטות מחוז מרכז, וכי "בתקופה הקרובה תגובש עמדה בנוגע להמשך הליכי החקירה". בהודעתם מיום 3.1.2020 עידכנו משיבי המדינה בנוגע לפגישה נוספת שהתקיימה בנושא, ובקשו פרק זמן נוסף "על-מנת למצות את הבחינה בדבר האפשרות לבסס חשד לבצוע עבירות פליליות, החורגות מתחום התיכנון והבנייה". ביום 10.3.2020, במסגרת החלטה שבה ניתנה למשיבי המדינה ארכה להגשת הודעה מעדכנת נוספת, הובהר כי ככל ש"לא תחול היתקדמות ממשית בכל הנוגע להליכי החקירה ולקבלת ההחלטות הכרוכות בכך", תישקל הוצאתו של צו על-תנאי.

ביום 4.7.2022 היתקיים בעתירה שלפנינו דיון נוסף בהתנגדות למתן צו על-תנאי (הנשיאה חיות, השופטת ברק-ארז ואנוכי).

...

על רקע האמור, לו תישמע דעתי נורה על קבלת העתירה כך שהצו על-תנאי יהפוך למוחלט, במובן זה שעל המשיבים 6-4 לפתוח בחקירה פלילית בחשד לביצוע עבירות הנוגעות לבנייתן של יחידות הדיור המוזכרות בעתירה.

בנוסף, בהתחשב בפרק הזמן הארוך שבו נוהלה העתירה, לאורך מספר דיונים והודעות רבות מספור שהוגשו לבית המשפט, אני סבורה שיש מקום לחייב את כלל משיבי המדינה, הם המשיבים 6-1, בהוצאות העותרים בסך 20,000 שקלים.

בנסיבות אלה, משהיחידה הייעודית לא קמה ואף לא תקום – המסקנה לפיה יש לבצע את החקירה באמצעים אחרים היא מתבקשת.