בקשת עובדת בהריון לפיטוריה

בהקשר לכך נקבע, בין היתר, כי המבקשת אישרה בעדותה שהיו מספר מקרים שבהם נקלעה לויכוחים או עימותים עם גורמים מולם עבדה המשיבה; המבקשת הודתה שכל ההתנהלות מול שירות התעסוקה לא היתה נעימה והדבר אף עולה בקנה אחד עם דבריה במהלך השימוע; טענת המשיבה שלפיה המבקשת לא דיווחה על היעדרויותיה נסמכה על יומן הנוכחות ותלושי השכר, וגם לא נסתרה על ידי המבקשת; היתנהלותה של המבקשת כללה דיווחים מוטעים ללקוחות ולמעסיקים; ניסיונה של המבקשת לטיפול את עובדת הריונה לפיטוריה, לא עלה בקנה אחד עם עדותה.

...

עם זאת, אני סבור כי טענות המבקשת בנוגע לשיעור ההוצאות, החורג מהמקובל, ראויות להתברר, לכשעצמן, על ידי ערכאת הערעור, חרף הדברים הנכוחים של בית הדין האזורי שצוטטו בסעיף 1 להחלטה, ולא ניתן לקבוע בשלב זה כי סיכויי הערעור בעניין זה משוללי יסוד (ע"ע (ארצי) 12029-11-13 יוליוס מלק-מדינת ישראל, מיום 10.4.14; וגם ע"ע 24946-09-14 (ארצי) ריאן זינאת-איי אס אס אשמורת בע"מ, מיום 27.4.14).

בנסיבות אלה, ובאיזון שבין סיכויי הערעור לבין מאזן הנוחות, החלטתי לעכב את חיוב המבקשת לשלם הוצאות משפט בסכום העולה על 10,000 ₪.

סוף דבר - הבקשה מתקבלת בחלקה באופן שלא יעוכב תשלום הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪.

מעיון במכתב הנילווה לבקשה שהוגשה למנהלת (נספח ד' לתשובת המדינה) ונושאת חותמת נתקבל של אגף ההסדרה במנהל ההסדרה והאכיפה עולה, כי המעסיקה צרפה 5 מסמכים: טופס בקשה לפיטורי עובדת בהיריון, מכתב הזמנה לשימוע בעברית ובאנגלית, סיכום ביקור בחדר מיון, מכתב הפסקת עבודה מכבי טבעי רמת אביב ומכתב הפסקת עבודה מחברת לפידות.

...

לאור האמור לעיל, אני מקבל את טענת המערערת כי כלל לא ידעה על ההחלטה, מעבר לכך שלא ידעה על פתיחתו של ההליך, אלא לראשונה בדיון קדם המשפט שהתנהל בתביעה הכספית שהגישה, שנה לאחר מכן.

המסקנה היא כי לא היה כל בסיס עובדתי לקביעת הממונה בהחלטתה מיום 15.01.20 כי המערערת ויתרה על השמעת גרסתה.

אחרית דבר לאור כל האמור לעיל, אני קובע, כי הערעור הוגש בתוך 45 יום מהמועד בו נודע למערערת ולבא כוחה לראשונה על אודות ההליך; בהליך קבלת ההחלטה בעניינה של המערערת נפלו פגמים מהותיים היורדים לשורשו של עניין, באופן שמצדיק את התערבות בית הדין ואת ביטולו של ההיתר שניתן למעסיקה לפטרה בהיריון, והחלטת המנהלת מיום 18.01.21 – מבוטלת בזאת.

בעיניין אופיר טורס (ע"ע (ארצי) 307/99 אופיר טורס בע"מ - גולדנברג-חייט, פד"ע לח 170, 177 (2003)) עמד בית הדין הארצי על כך שהאיסור לפטר עובדת הרה הוא הכלל, וכי מעסיק המבקש לפטר עובדת בהריון, עליו הנטל להוכיח שהפיטורים אינם קשורים להריון.

...

על כן, לא שוכנענו כי החלטת הממונה בהיבט זה נגועה בחוסר סבירות, כאשר נזכיר כי על פי הפסיקה חוסר הסבירות הנדרש לצורך התערבות בהחלטת הממונה צריך להיות "קיצוני", ולטעמנו אין כך הדבר בענייננו.

סיכומם של דברים: שוכנענו כי הממונה התייחסה לכלל התשתית שהונחה בפניה ובכלל זה אל טיעוני הצדדים והגיעה למסקנה לפיה היחסים בין העובדת לחברה הם בלתי תקינים ואינם מאפשרים את המשך העסקתה של העובדת.

סוף דבר מכל המפורט לעיל, הערעור נדחה.

מעסיק המבקש לפטר עובדת בשל היריון לא היה משקיע מאמצים רבים - כפי שהשקיעה הנתבעת - בניסיון להסדיר את יחסיהן של שתי עובדות שלו ולמצוא פיתרון לבעיה אלא היה זונח את הענין.

...

אנו מקבלים את טענת הנתבעת וקובעים שבקשתה של חגית אל התובעת לעבור למשרד אחר בסניף, נבעה משיקולים עניינים.

אלא שבכך לא די כדי להביא למסקנה שיש לחייב את הנתבעת לשלם פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

אשר לטענה שהנתבעת לא עדכנה אותה בדבר החלטת הממונה (סעיף 35 לכתב התביעה) – כבר קבענו שגם הנתבעת לא ידעה על ההחלטה בזמן אמת, ולכן אין מקום לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בשל כך. לאור האמור, יש לדחות את התביעה לפיצוי בגין עוגמת נפש ונזק בלתי ממוני.

סיכום לאור כל האמור לעיל, על הנתבעת לשלם לתובעת תוך 60 ימים מעת שיומצא לנתבעת פסק הדין פיצוי בגין הפרת חוק עבודת נשים - בסך 40,000 ש"ח. בנוסף, תישא הנתבעת בהוצאות התובעת בגין ההליך כאן בסך כולל של 4,000 ש"ח. בקביעת סכום ההוצאות הבאנו בחשבון את השיקולים האלה: מטעם התובעת העידו שלושה עדים; התובעת הגישה מספר ראיות שדרשו תמלול על ידי חברה חיצונית; ויש להתחשב בצורה חלקית בגובה אגרת בית הדין שהתובעת שילמה, בשים לב לכך שרק חלק מהסעדים שתבעה התקבלו.

התובעת היתנהלה מול משרד העבודה הרווחה והשירותים החברתיים בבקשה לפיטורי עובדת בהריון (ראו מכתב מרכזת חוק עבודת נשים, מיום 18.1.21, המכותב אל התובעת - נספח יב לתצהיר התובעת).

...

גם בפסק הדין ב"ל (ב"ש) 18300-10-11 אברהם דביר – המוסד לביטוח לאומי (מיום 21.3.2013) לא מצאנו תמיכה בטענות התובעת.

סיכומו של דבר: מכלול הראיות והממצאים העובדתיים שהוכחו לפנינו תומכים בסיווג פעילותה של התובעת בניהול גן הילדים כעבודה של עצמאית בעסקה.

אי לכך, באנו לכלל מסקנה שאין מקום להכיר בתובעת כ"עובדת" העמותה כמשמעה בחוק לצורך ביטוח אבטלה ולאור התכלית של ביטוח זה. סוף דבר לאור כל האמור, התביעה נדחית.