בקשת סעד על ביזיון החלטת בית משפט לפי פקודת בזיון בית המשפט

ההסכמה הוצגה לאחר דיון בפני מותב אחר של בית משפט זה (רע"א 39356-11-21; כבוד השופטת מ. אילני), ונכתב בה כהאי לישנה: "בהמלצת בית המשפט, הגענו להסכמה שלפיה המבקש יוכל לתקן על חשבונו את הביוב כסעד ביניים ובילבד שלשם כך לא יהיה צורך לגעת בגדר מצד דרום לבית של המשיבים. ככל שלצורך התיקון יידרש לגעת בגדר זו, הדבר ייעשה רק לאחר שיינתן לכך אישור ממומחה שיקבע שאין בתיקון הביוב כדי להחמיר את הסיכון בגדר שעליו התריעה הערייה. מובהר בזאת כי העלויות כולן יהיו על המבקש עד להכרעה בתביעה העיקרית. המשיבים שומרים לעצמם את הזכות להגיש בקשות לסעד זמני להפסקת השמוש בביוב ככל שיסברו כי השמוש בביוב כתוצאה מכך שעברו להשתמש בנכס מספר רב של תלמידים מהוה מיטרד". מאחר ולטענת המבקש לא התאפשר לו ליישם את זכויותיו על פי ההסכמה דלעיל, נקט בבית משפט קמא בהליך לפי פקודת בזיון בית המשפט שבעקבותיו ניתנה ההחלטה מושא הבקשה דנן.

צודק פחות בית משפט קמא בהערותיו בסעיפים 1 ו – 5, שמהן משתמע שמאחר והוגשה הבקשה לביזיון על רקע החלטת בית המשפט המחוזי, נכון היה להגיש בקשה זו לבית המשפט המחוזי.

...

אולם, כאמור, משהוגשה הבקשה בפניי ובסמכות אכריע בה. לגופם של דברים דין הבקשה להידחות לאור טענות המשיבים בדיון.

עוד יוסף כי בנגוד לעמדת המשיב, אין ולא היה בפסק הדין שניתן בעיניינם של הנתבעים האחרים כדי לאיין את החלטות בית המשפט, לא ברור על איזה עדנים משפטיים נשענות טענותיו אלו של המשיב, וממילא יכול היה המשיב להסיק, ולו לאחר הגשתה של הבקשה הראשונה בהתאם להוראות פקודת ביזיון בית המשפט, כי סברתו בעיניין זה, אינה נכונה.

אני ערה לטענות המבקשים בעיניין היותו של הצוו מכח פקודת בזיון בית המשפט כזה הצופה גם פני עבר ולא רק פני עתיד, ולהפנייתו בעיניין זה לפסק הדין ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' אמיל ביטון (24.6.1980), אלא שגם בפסק דין זה, חוזר כב' בית המשפט העליון על ההלכה לפיה מטרתם של האמצעים הננקטים על פי פק' בזיון בית המשפט אינה להעניש על פעולה שבוצעה בעבר אלא למנוע הישנות של מקרים אלה בעתיד.

לצד הנקוב, ומקום בו נמצא כי אין לראות את המשיב כזה אשר הפר את הצוו הראשון שניתן וכי ביחס לצוו השני לא מתקיימים, לעת הזו, התנאים המצדיקים מתן סעד על פי פקודת ביזיון בית המשפט, נהיר אין אין מקום לבחינתה או הטלתה של סנקציה מכוח הוראות פקודת ביזיון בית המשפט.

...

לאחר שחזרתי ועיינתי בבקשות ובתשובות, בפרוטוקולים של הדיונים ובסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

עוד יובהר כי גרסתו של המשיב אשר התבררה כגרסה פריכה תהווה חלק ממכלול הראיות אשר על בסיסן תוכרעה, בסופו של ההליך, כלל המחלוקות בין הצדדים.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

החלטה זאת עניינה בבקשת המבקשת כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו על פי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט ויאכוף בקנס על המשיבים למלא אחר החלטת בית המשפט מיום 26.2.2023 (להלן: ההחלטה) שניתנה במסגרת הבקשה לסעד זמני שהוגשה על ידי המבקשת.

לעניין זה ראו רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, פ"ד נט (4), 49: "הליך הביזיון נחשב הליך אכיפה קצוני מאחר שהסנקציה בעקבותיו – קנס או מאסר – עשויה להיות קשה ופוגעת, ולכן מקובל לראות בו הליך שיורי, לאחר שההליכים האחרים האפשריים נבחנו או מוצו. פסיקתו של בית משפט זה חזרה והדגישה כי השמוש בכלי אכיפתי זה שפגיעתו עשויה להיות קשה צריך להיות מוגבל רק למקרים מתאימים, וכי אין להזקק להליכי ביזיון בית המשפט כאשר קיימת דרך אחרת לבצוע ההוראה השיפוטית". מעיון בהחלטה בצו המניעה, כמו גם בטענות הצדדים, לא מצאתי כי נסיבות העניין עולות כדי הפרת ההחלטה בצו המניעה, המצדיקות נקיטה בסנקציה לפי פקודת ביזיון בית משפט.

...

לאחר עיון בטענות הצדדים, אני מורה על דחיית הבקשה.

על כן הבקשה נדחית.

אי תשלום שכרו של התובע על אף החלטת ביה"ד הארצי על ביטול פיטוריו ועד לפיטוריו ביום 23/05/21 – בחלוף כשבוע ממועד פיטוריו של התובע הודיעה ב"כ הרשות במכתב מיום 01/04/21 (נספח כח' לתצהיר התובע): "אשר להסדרת העניינים הנוגעים לשכרו וכל שאר זכויותיו של מר אלוני – הרשות תידאג לטפל בעיניין, לרבות גביית כספים ששולמו למר אלוני במסגרת גמר חשבון. כאן המקום לציין כי הרשות עדיין בוחנת את שאלת זכאותו של מר אלוני לשכר בעבור התקופה שבה הוא לא עבד...". בסיכומים בבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט מיום 07/06/21 טענה הרשות (ס' 19 ב') ששולם לתובע סך 13,415 ₪ עבור גמ"ח וסך 74,232 ₪ עבור פדיון חופשה, סכום שלא דרשה את החזרו על אף פס"ד של ביה"ד הארצי, על אף שביטלה את גמר החשבון (כתוצאה מביטול הפיטורים הראשונים).

אי מתן עידכון לעובדים על כך שהתובע צפוי לחזור לעבודה נוכח פס"ד של ביה"ד הארצי – בהודעה מיום 31/12/21 (נספח כז' לתצהיר התובע) הודיע שאול לעובדים על החלטת בי"ד זה מיום 27/01/21 שדחתה את הבקשה לסעד זמני: "אחרי דיונים בבית הדין לעבודה קיבלנו הבוקר פסק דין שבו השופטות קיבלה במלואן את טענות הרשות, ופיטורי המנהל נותרו בתוקף". חרף האמור, שאול לא עידכן את עובדי הרשות באותו האופן על פס"ד של בית הדין הארצי מיום 24/03/21.

...

על סכומים אלו מצאנו להוסיף פיצוי נוסף בסך 40,000 ש"ח שתשלם הרשות לתובע.

בנסיבות שתוארו לעיל לא מצאנו כי מעבר לכך זכאי התובע לקבל לידיו הפרשי שכר וזכויות סוציאליות ושאר הזכויות הנתבעות על ידו.

כך גם מצאנו כי בנסיבות העניין (ובין היתר לאור ההליכים הרבים שנקט התובע בהליך זה, שחלקם הגדול נדחה) - כי כל צד יישא בהוצאותיו.

מאחר ואין מחלוקת על כך שהוראות פסק הדין לא קוימו וזכויות התובעים לא נרשמו בלישכת רישום המקרקעין, חודשה הבקשה לביזיון בית המשפט ובהחלטה מיום 18.9.22 נקבע בבית המשפט המחוזי כי על אף שההליכים מתנהלים בעצלתיים, בשלב זה אין מקום לעשות שימוש בהוראות הפקודה.

כבר בשלב זה אבהיר כי במסגרת ההליך שבפני התבקש גם סעד על פי פקודת ביזיון בית המשפט והתובעים חקרו וטענו בעיניין זה. איני דן במסגרת ההליך שבפני בסעד זה ועל כן אדון אך בתביעה החוזית – נזיקית, כספית.

...

איני מקבל את טענת הנתבע 1, שנטענה בעלמא, שהטעם לעיכוב אינו תלוי בו. הנתבע 1 הינו היזם שהיה אחראי לבנייה וכל ליקוי בניה בגינו לא ניתנה תעודת גמר שמעכב את הליך הרישום נופל לפתחו ואחריותו.

" ביחס לתובעים שלא התקשרו ישירות עם היזם/קבלן, נקבע: "עם זאת, מקובלת עלי טענתם הנתבעת כי דינן של התובעים 1-9, בעניין זה שונה מדינן של התובעים 10-20 אשר לא רכשו את דירותיהם מהנתבעת עצמה. תובעים אלה אינם יכולים לטעון לזכותם לפיצוי בעקבות הפרת חוזה מצד הנתבעת, שכן תובעים אלה לא התקשרו בחוזה עם הנתבעת. אמנם, תובעים אלה רכשו את דירתם ביודעם מראש שטרם נרשם בית שמותף והדירות אינן רשומות על שם בעליהן, ואולם, אין בכך להפחית מאחריותה של הנתבעת לנזק הלא ממוני שבוודאי נגרם להם, גם אם מקורו אינו בהתקשרות חוזית עם הנתבעת, כתוצאה מכך שזכויותיהם לא נרשמו." בית המשפט הוסיף וקבע: "אציין, כי העדר רישום בית משותף אינו משפיע רק על אלה שרכשו דירות ישירות מאת הנתבעת אלא גם על אנשים שרכשו דירות מרוכשי הדירות של הנתבעת. הנתבעת אינה יכולה לצמצם את הנזק שגרמה רק לאנשים שרכשו דירות ישירות ממנה, בנימוק כי לאחרים לא נגרם נזק. רישום הבית המשותף הוא רישום זכויות קנייניות, והוא פועל כלפי כולי עלמא. על כן, העיכוב הניכר ברישום הבית המשותף בהחלט גרם נזק גם לאנשים שלא התקשרו ישירות בחוזה עם הנתבעת." גישה זו מקובלת עלי מהנימוקים המפורטים בה, לרבות עניין גובה הפיצוי שנפסק לרוכשים שלא התקשרו ישירות עם הקבלן בסך של 10,000 ₪ לכל דירה.

בית המשפט סיכם את האמור בע"א 8438/09 בדברים הבאים: "סיכומו של דבר, כי הנתבע אינו חייב להודות בזכותו הקונקרטית של התובע לסעד מסוים לצורך סעיף 9 לחוק ההתיישנות, ודי לו שיודה בעובדות המבססות את זכותו הקונקרטית של התובע. כאשר נתבע מודה כי הפר את חוזהו עם התובע, הריהו מודה מניה וביה בזכותו הקונקרטית של התובע לקבל את הסעד בו הוא חפץ, וממילא מודה הוא בעובדות המבססות אותה.

לאור המפורט לעיל, טענת ההתיישנות נדחית בזאת.

סוף דבר: לסיכומם של דברים התביעה מתקבלת בחלקה.