בקשת סילוק תביעה על הסף מחמת התיישנות, שיהוי ואי המצאה כדין

לצד הכחשת הטענות לגופן, העלו המבקשים בכתב ההגנה טענות לסילוק התביעה על הסף, ובהן טענה להתיישנות, שהוי, מניעות והפרת ההוראות המתייחסות להלוואות חוץ בנקאיות.

לפי גרסת המשיב, הוא לא ידע כלל על הליכי פשיטת הרגל אליהם נקלע המנוח, באשר המנוח לא ספר לו על כך ובאשר לא הומצאה לו כל "הודעה לנושה". בפועל, טוען המשיב, המשיך המנוח לשלם לו כספים בגין החוב כל השנים, גם לאחר מתן צו ההפטר בשנת 2012, ומשמע שהמנוח עצמו הכיר בכך שההפטר לא חל על החוב למשיב.

בהחלטה מיום 12.7.20, הוצג בפני המשיב הקושי העולה נוכח הטענה להליכי פשיטת הרגל וההפטר, והוא התבקש להציג הבהרות ביחס לטענה זו. בעקבות החלטה זו, הוגש מטעם המשיב ביום 29.7.20 כתב "הבהרה לתשובה להגנה". במהלך הדיון אשר היתקיים ביום 10.11.20, חזרו המבקשים על הטענה שיש לסלק התביעה על הסף בשל הליכי פשיטת הרגל וההפטר.

טענת המשיב לאי ידיעה על אודות הליכי פשיטת הרגל לא נתמכה בתצהיר ערוך כדין ואף מעוררת סימני שאלה נוכח טענות סותרות בכתבי הטענות מטעמו של המשיב, אך אפילו יוכח שהמשיב לא ידע אודות הליכי פשיטת הרגל – אין בכך כדי להקים לו זכות תביעה.

...

הטענה שלפיה יש לדחות את התביעה על הסף בשל הליכי פשיטת הרגל וההפטר שניתן במסגרתם, נטענה בכתב ההגנה שהוגש מטעמם של המבקשים ביום 1.7.20.

נוכח כל זאת, אני מקבל את הבקשה ומורה על דחיית התביעה על הסף.

הנתבעת 1 הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת היתיישנות, שהוי והיעדר סמכות עניינית, וטענה, בעקרי הדברים, שעילת ההתיישנות נולדה, לכל המאוחר, ביום 5.10.2011 בעת שנציגת הנתבעת 1 הודיעה לתובע כי מבדיקת תיק הנכס עולה שביום 10.9.2008 נשלח שובר תשלום אך מכיוון שזה לא נפרע העסקה הובאה לביטול בשל העידר תשלום ולא ניתן להדרש לעסקה לפי שומת עבר וככל שתהיה היתקדמות לעסקה יש להדרש לשומה עדכנית; שהוי בשים לב לנסיבות העניין; העידר סמכות עניינית- התובע ביקש להחיל עליו את הסדר 2013 שמשמעותו הקצאת זכויות במיגרש לפי ערכי שווי הקרקע בשנת 2008.

התובע הגיש הודעה ובקשה להשלמת טיעון וטען, בעקרי הדברים, כי עילת התביעה נולדה בשנת 2018; עו"ד פרידמן הודיע לתובע שאינו נכלל בהסדר משנת 2013 מכיוון שלטענת הנתבעת 1 שובר התשלום נימסר לו "והוסבר כי משאלה פני הדברים אין לתובע עילת תביעה" (סעיף 4 להודעה); בשנת 2018 הומלץ לתובע על ידי אחד המומלצים שיבדוק את הטענה בעיניין אי המצאת השובר; התובע שכר את שירותיו של עו"ד בכור מכלוף שבהמשך לבירור שערך התברר שהשובר נימסר למזכיר האגודה; התובע לא קיבל את שובר התשלום המקורי, הנתבעת 1 לא הציגה את השובר והטענה לפיה השובר נימסר למזכיר האגודה לא הוכחה; הנתבעת 1 לא אפשרה לתובע לשלם את השומה שהוצאה בשנת 2018; מסכת העובדות רחבה מזו שפורטה על ידי הנתבעות.

הנתבעת 2 טענה בתגובתה להשלמת הטיעון, בעקרי הדברים, כי ההודעה הוגשה שלא כדין; בהודעה הועלו טענות שלא נטענו בכתב התביעה בבחינת הרחבת חזית המריבה; התובע העלה בהודעתו טענות שאינן מתיישבות עם טענות קודמות; טענתו של התובע לפיה היה חלק מחברי הקבוצה שיוצגו על ידי עו"ד פרידמן אינה מתיישבת עם מכתבו של עו"ד פרידמן (שצורף להודעה) לפיה ביקש מהנתבעת 1, במהלך 2013, לקשור את התובע להסדר משנת 2013, כלומר לאחר גיבוש ההסדר, הבקשה נדחתה ועו"ד פרידמן טען שהודיע על כך לתובע; מסירת שובר התשלום אינה רלבאנטית לסוגיית ההתיישנות; יש לשים לב למכתבו של התובע לנתבעת 1 מיום 31.7.2011 שבו טען שאין ברשותו שובר תשלום, העסקה בוטלה ולצורך חידוש ההקצאה והשלמת העסקה עליו לשאת בתשלום דמי חכירה מהוונים בסך של 270,000 ₪.

...

התובע טען שאין מקום להיעתר לבקשתה של הנתבעת 1 מהטעמים שפירט בתגובתו, ובכלל זה נטען, בעיקרי הדברים, שלא ניתן להעלות את הטענה בדבר העדר סמכות לאחר פרק זמן של כשנה ממועד פתיחת ההליך בשים לב לתקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ס-2018; הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר; הקצאת המגרש לתובע היא בבחינת מעשה מוגמר ומה שמונע את השלמתה זה תשלום השובר על ידי התובע; אין מקום להכריע בסוגית הסמכות העניינית על פי תשלום השובר; היעתרות לבקשה זו תגרום לנתבעת 2 להגיש הודעת צד ג' נגד הנתבעת 1; השאלה שבמחלוקת היא גובה הפיצוי ולא הקצאת הקרקע; הטענה בעניין העדר סמכות עניינית הועלתה על ידי הנתבעת 1 בחוסר תום לב. התובע לא התייחס בתגובתו לטענת ההתיישנות.

לסיכום: על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, כאשר כל העובדות הנדרשות להגשת התביעה ידועות, בכוח או בפועל, ברמה של קצה חוט, מתחיל מירוץ ההתיישנות.

מהמקובץ לעיל עולה שתקופת ההתיישנות הסתיימה, לכל המאוחר, בסוף יולי 2018 ומכיוון שהתביעה הוגשה ביום 16.2.2020 דינה להידחות בשל התיישנות עילת התביעה.

התוצאה התוצאה היא שהתביעה נדחית בשל התיישנות עילת התביעה, בכפוף לסייג שצוין לעיל.

בקשה לסילוק התובענה על הסף מחמת היתיישנות, שהוי, העדר עילה וחוסר תום לב. רקע וצדדים לבקשה בבסיס הבקשה, תובענה שהגישו ביום 29.7.2020 המשיבים לבקשה (הם המבקשים בתובענה העיקרית) בהליך של המרצת פתיחה לצורך השלמת רישום הזכויות של המשיבים 8-2 במקרקעין הידועים כגוש 8232 חלקה 159 (להלן: "המקרקעין").

לטענת המשיבים, הומצאו להם מרשויות המס כל אישורי המיסים בגין העיסקאות שנערכו במקרקעין, למעט העברת אותן זכויות מיוסף חג'ג' ז"ל ליוסף בן דוד ז"ל. לאור זאת, בתובענה שהגישו עתרו המשיבים לסעדים הבאים: להורות למבקשים 3-1 (הם המשיבים בתובענה העיקרית), יורשי המנוח יוסף חג'ג' ז"ל, לחתום על כל מיסמך נידרש לצורך השלמת העברת הזכויות על שם המשיבים, כך שהמשיבים 7-2 יירשמו כבעלים של 302 חלקים מתוך 502 חלקים במקרקעין וג'וליה תרשם כבעלים של 200 חלקים מתוך 502 חלקים במקרקעין.

כראיה, הבית ניבנה וגרים בו כ- 50 שנה, הוא ניבנה על פי היתר בניה כדין, שולמו בגינו מלוא המיסים והתשלומים שנדרשו על ידי יוסף בן דוד ז"ל בלבד ורק עניין הרישום המשפטי טרם הוסדר.

...

במקרה דנן, אני סבור כי בשלב מקדמי זה של התובענה ומבלי לקבוע מסמרות, די בהמשך החזקה במקרקעין על ידי המשיבים ועצם בניית בית המגורים על המקרקעין, כדי לשלול טענת ייאוש או ויתור מצידם, לצורך דחיית טענת השיהוי במסגרת הבקשה לסילוק על הסף ומטבע הדברים, טענות אלו יתבררו בהמשך ההליך.

מכלול המפורט לעיל, מוביל למסקנה כי מן הדין לברר את התביעה לגופה, חלף דחייתה על הסף.

סוף דבר לאור מכלול האמור לעיל, הבקשה לסילוק התובענה על הסף - נדחית.

לפנינו בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף מחמת היתיישנות, שהוי, חוסר תום לב, שימוש לרעה בהליכי משפט והיעדר עילה.

המבוא להסכם סתר את המציאות שכן התובע לא הישתכר 30% יותר מעובד שכיר ולראייה אף הציג חשבוניות.

ראו גם סעיף 3 ב להסכם, בו נכתב: "ידוע ומוסכם על העובד כי, דין עבודתו בקריה כדין העסקה חדשה, וכי לא חלה רציפות בין תקופת העסקה כעצמאי, לבין ההעסקה כעובד בהתאם להוראות הסכם זה". התובע סרב תחילה לחתום על ההסכם.

...

טענות הנתבעת בנוגע לרכיב דמי הנסיעות והבראה, דינן להידחות.

התביעה לסעד הצהרתי בדבר מעמדו של התובע עד לשנת 2015 נדחית בשל התיישנות.

לאור קביעתנו כי עילת התביעה בקשר למעמדו של התובע באותה עת התיישנה, התיישנו גם הזכויות הנובעות מכך והתביעה לדמי הבראה ולפדיון חופשה נדחית.

סיכומו של דבר, התביעה הנוגעת לשנים 2005 עד 2015, לרבות לוותק של התובע כנגזר ממעמדו באותן שנים, נדחית.

עוד נטען כי כתב התביעה לא הומצא בהתאם לתקנות 166 ו – 167 לתקסד"א. באותו יום, 19.6.23 הוגשו עוד 4 בקשות: בקשה לסילוק על הסף מחמת אי עמידה בתקסד"א מטעם נתבעים 1, 2, ו –4 (בקשה מס' 7 בתיק קמא); בקשה לסילוק על הסף מחמת העידר סמכות עניינית מטעם נתבעים 1, 2, ו – 4 (בקשה מס' 6 בתיק קמא); בקשה לסילוק התובענה על הסף בשל היתיישנות, חוסר מעש, שהוי ושימוש לרעה בהליכי משפט מטעם נתבעים 1, 2, ו – 4 (בקשה מס' 5 בתיק קמא); בקשה למתן ארכה מטעם הנתבעים להגשת כתב הגנה כך שיוגש תוך 30 ימים ממתן החלטות בבקשות השונות לסילוק התובענה על הסף שהוגשו (בקשה מס' 9 בתיק קמא).

בימ"ש קמא נימנע מלהכריע בבקשת המבקשת לסילוק התובענה על הסף מחמת המצאה שלא כדין ודחה את ההכרעה בה לשלב מאוחר יותר, חרף העובדה שמדובר בשאלה מקדמית שיש להכריע בה כבר בשלב הראשוני של ההליך ובהתעלם מכך שמדובר בנתבעת זרה.

...

לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאתי כי יש לתת רשות ערעור ודין הערעור להתקבל מהנימוקים כדלקמן: א) ביהמ"ש העליון (כב' השופט עופר גרוסקופף) ברע"א 3099/18 אברהם נ' קרן קיימת לישראל- מרחב מרכז (אזור מנשה) (21.5.18) עמד על תכלית ומשמעות צו בתי המשפט: "2. לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 תכלית כפולה: ראשית, לשמר את הפררוגטיבה הניהולית של הערכאה המבררת בנושאים דיוניים-טכניים באופיים; שנית, להגן על ערכאת הערעור מפני ריבוי התדיינויות בעניינים שעלות בירורם כהליך ביניים צפויה לעלות על התועלת שתצמח מכך.

לטעמי, המקרה דנן אינו נופל לגדרי סעיף 1 (4) לצו בתי המשפט הקובע כי לא תינתן רשות ערעור על "החלטה בעניין שלבי הדיון בהליך". אני סבורה, כי החלטה בעניינה של המבקשת – חברה זרה הטוענת כי בית משפט בישראל "לא קונה" סמכות לדון בעניינה היא החלטה המשליכה על ניהול ההליך כולו ביחס אליה ואינה מתמצית "בשלבי ניהול ההליך" כלשון סעיף 1 (4) לצו.

לסיכום: א) בקשת רשות הערעור מתקבלת והערעור מתקבל לגופו, באופן שבימ"ש השלום יכריע בבקשה מס' 8 בתיק קמא טרם הגשת כתב הגנה ע"י המבקשת.