בקשת סילוק תביעה על הסף בשל כלל ייחוד העילה בחוק הפיצויים

בכתב התביעה נתבעו מספר סעדים ובהם, דרישה לצוו עשה שיורה לנתבעת לפרסם היתנצלות פומבית ובמקום העבודה; פיצוי כספי בסך של 140,474 ש"ח בגין פירסום לשון הרע; פיצוי בסך של 50,000 ש"ח בגין פירסום תמונה של התובעת בהעדר הרשאה תוך פגיעה בפרטיותה; וכן פיצוי בסך של 30,000 ש"ח בגין עוגמת נפש.

סמוך לאחר הגשת התביעה הגישה הנתבעת בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית, ובהמשך הוגש גם כתב הגנה.

בפסק הדין נקבע כי סעיף 24(א)(ד1) מקנה סמכות ייחודית לידון בתובענות שעילתן חוק איסור לשון הרע, וזאת, בהתקיים שלושת המבחנים המנויים בסעיף: מבחן זהות הצדדים, היינו, האם מדובר בבעלי דין שהם עובד ומעביד (או עובד ונושא משרה, בהתאם להגדרתו בסעיף); מבחן העילה, הבוחן האם עילתה של התביעה היא עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע; ומבחן הקשר הסיבתי, שבו בוחן בית המשפט האם עילת התביעה היא בקשר ליחסי עבודה.

הנתבעת הפניתה בהקשר זה לפסק הדין בע"א 3347/16 פלונית נ' פלוני (20.2.2018), שבו נקבע כי יש ליישם את הכלל בדבר "הטפל הולך אחר העיקר" על מנת להמנע מפיצול תביעה בין בית הדין לעבודה לבית המשפט האזרחי.

...

על כן, בית המשפט קבע כי במצבים מעין אלה, על רקע סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה (המוגבלת רק לעניינים המפורשים בחוק בית הדין לעבודה), אין מנוס מפיצול הדיון, כך שעילות התביעות שבסמכות בית הדין לעבודה יתבררו בבית הדין לעבודה ואילו יתר העילות יתבררו בבית המשפט האזרחי.

לסיכום הדברים, טענות התובעת לעניין עוולת לשון הרע דינן להתברר בבית הדין האזורי לעבודה.

המשיבה 1 הגישה בקשה לסילוק התביעה הנפרדת על הסף, וטענה כי מאחר שהפגיעה הנטענת באוטונומיה נובעת מטיפול רפואי שניתן למבקשת בעקבות פגיעה בתאונת דרכים, אין באפשרותה להגיש בהקשר זה תביעה נפרדת מזו שהגישה לפי חוק הפיצויים, לנוכח כלל ייחוד העילה הקבוע בסעיף 8 לחוק הפיצויים (להלן: כלל ייחוד העילה).

...

אף אני סבורה, אם כן, כי למערערת לא עומדת הזכות לתבוע את המשיבה 1 בגין פגיעה באוטונומיה, ומשכך יש לבחון את טענותיה לנזקים כאמור כטענות בדבר תחושות שליליות העולות כדי נזק לא ממוני (וראו בפסקה 12 לחוות דעתו של חברי, השופט י' עמית).

(ב) נזק לא ממוני הנובע מטיפול רפואי רשלני על רקע האמור לעיל, שומה עלינו להשיב על השאלה האם הנזקים הלא ממוניים אשר נגרמו לכאורה למערערת כתוצאה מרשלנות רפואית בטיפול שניתן לה בעקבות תאונת דרכים, ניתנים לתביעה על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים או החוק).

מכל האמור, אני מצטרפת, אפוא, לעמדת חברי השופט י' עמית כי יש לדחות את הערעור דנן.

כללי לפניי בקשת הנתבעת לסילוק התביעה כנגדה על הסף מחמת ייחוד העילה בהתאם לסעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 (להלן: "חוק הנזיקים האזרחיים"), הקובע פטור מאחריות המדינה בנזיקים בשל פגיעה שאירעה תוך ועקב השרות הצבאי.

התובעת מסכמת וטוענת כי העתרות לבקשת הנתבעת לדחות התביעה ולהעבירה למסלול קצין התגמולים, משמעותה סתימת הגולל מעל האפשרות לקבל פיצוי כלשהוא ותותיר את התובעת ללא סעד משפטי, שכן מול קצין התגמולים נידרש מהתובעת להוכיח מפורשות החמרה אבל עת מוגשת תביעה נזיקית – מבוקש סילוקה על הסף בנימוק של ייחוד עילה ובנימוק שדי בטענה להחמרה כדי לחסות בתנאי סעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים.

...

גם אם אין בנתון זה כדי להשפיע על ההכרעה בבקשת הסילוק על הסף לגופה, מקובלים עליי הסברי הנתבעת להשפעת נתון זה על הגורם שקיבל לידיו בסופו של דבר את הטיפול בהגשת הבקשה ואת העיכוב שנגרם כתוצאה מכך – עיכוב שיכול היה להיחסך לו היו ידועים פני הדברים מלכתחילה.

ואולם גם בהתעלם מכך שלא ברורה משמעות "הזניחה" הנטענת (קרי האם תביעת התגמולים עודנה תלויה ועומדת אם לאו), גם בהתעלם מכך שטענתה זו של התובעת בתגובתה לא נתמכה בתצהיר, וגם בהתעלם מכך שהנתבעת ציינה כי למיטב ידיעתה תביעת התגמולים של התובעת עדיין תלויה ועומדת, הרי גם לו הייתה טענת ה"זניחה" נכונה עובדתית, וגם לו הייתה תביעת התגמולים מתבררת ונדחית לגופה - עדיין לא היה בכך כדי להוביל לדחיית בקשת הסילוק על הסף שבפניי.

סיכום אשר על כן, דין הבקשה להתקבל, ואני מורה על סילוקה של התביעה שבפניי על הסף לפי תקנה 41 (א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018.

בכל הנוגע לטענה השניה מכוחה בקשה המדינה לסלק את התביעה על הסף טענו התובעים, כי עומדת להם זכות יסוד לפנות לערכאות ולהגיש את התביעה כפי שבחרו וכי על פי ההלכה, בית המשפט ייעתר לבקשה לסילוק על הסף במקרים חריגים בלבד, שכן היא שוללת את הזכות לפנות לערכאות.

בפסק הדין שניתן בע"א 8535/01 גנאדי ליפשיץ נגד מדינת ישראל, משרד הבריאות, פ"ד נז(6) 656, הבהיר בית המשפט העליון כי: "שלילת עילת התביעה על-פי דיני הנזיקין הכלליים, מכוח עיקרון ייחוד העילה שבסעיף 8(א) לחוק הפיצויים, כרוכה ושלובה בכך שהנפגע מוצא את תקונו במסגרת עילת התביעה על-פי חוק הפיצויים. למעשה, פועלו של עיקרון ייחוד העילה הוא בכך שנטל הפצוי מוסט מן המזיק על-פי דיני הנזיקין הכלליים אל המבטח של השמוש ברכב על-מנת להגשים את המטרות ואת התכליות שביסוד חוק הפיצויים. באופן ציורי ניתן להדגים את התהליך כתהליך של כלים שלובים. עילת התביעה על-פי דיני הנזיקין הכלליים מתרוקנת מכלי אחד, אך היא עוברת אל הכלי השלוב בו - הוא עילת התביעה על-פי חוק הפיצויים - וממלאה אותו. מכאן עולה כי שלילת העילה על-פי דיני הנזיקין הכלליים, מתוקף עיקרון ייחוד העילה, מותנית בדבר קיומה של עילת תביעה העומדת לנפגע על-פי חוק הפיצויים, עילה אשר מכוחה יש ביכולתו לתבוע ולקבל פיצוי בגין מכלול הנזקים שנגרמו לו. לעומת זה, כאשר העילה על - פי חוק הפיצויים אינה עומדת עוד לנפגע, משום שמוצתה בפסק - דין תקף וסופי, כי אז אין הצדקה לשלול ממנו את עילת התביעה על - פי דיני הנזיקין הכלליים בגין נזק שניגרם לו לאחר אותו פסק - דין" (ההדגשות שלי - א.ר. ראה גם ע"א (מחוזי-חיפה) 29617-09-14 סועאד בוקאעי נגד בית חולים המשפחה הקדושה (נבו 13.01.2016)‏‏).

משמע, אף מנפגע תאונת דרכים אין לשלול באופן קטגורי את זכות התביעה בעילה נזיקית, מפאת כלל ייחוד העילה, אלא רק מקום שזו אכן קיימת.

...

לפיכך, דין התביעה נגדו להידחות.

סיכומו של דבר, אני דוחה את הבקשה לסילוק על הסף שהגישה הנתבעת מס' 2.

מנגד, אני מקבל את בקשת הנתבע מס' 1 ומורה על דחיית התביעה נגדו.

בנימוקיו קבע בית משפט קמא, שלא מיתקיים כלל ייחוד העילה הקבוע בסעיף 8 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

גם שם נדחו שם בקשות להורות על סילוק התביעות על הסף מחמת כלל ייחוד העילה הקבוע בחוק הפלת"ד. כפי שעולה מאותן הילכות, מקום בו מתעוררת שאלה האם חל חוק הפלת"ד על הארוע מושא התביעה או חלים דיני הנזיקים הכלליים, יש במקרים המתאימים, לפצל את הדיון, באופן שתחילה תתברר שאלת סיווג התובענה.

...

ככל שסבר בית משפט קמא שדין הבקשה לסילוק על הסף דחיה, היה עליו לדחותה ולא להוסיף.

נדחית בקשת רשות הערעור בכל הנוגע לסילוק התובענה על הסף.

מאחר ובקשת רשות הערעור נדחתה ברובה, תשלם המבקשת הוצאות המשיבים בסך של 4,500 ₪ (כולל מע"מ).