לפני בקשה שהגישו הנתבעים לסילוק התביעה על הסף, מחמת היתיישנות ו/או שהוי ו/או
העדר יריבות ו/או בשל העובדה שהתביעה מהוה לטענתם שימוש לרעה בהליכי משפט
והוגשה בחוסר תום לב על ידי התובע (להלן: "הבקשה").
( התובע בבית משפט אחר (ר' הבקשה מיום 10.3.20 , סעיף
באשר לנתבעים שלא "נכללו" בהליכים הקודמים כאמור, טענו הנתבעים שהיה על התובע
לצרפם להליך שנוהל בתמ"ש
-
12-
14 הנ"ל.
במועד הגשת התביעה שבכותרת טרם הוכרע ההליך בתמ"ש
-
12-
14 , כך שבבקשה
בכתב טענו הנתבעים שהפלוגתאות במסגרת הליך זה זהות לפלוגתות המתבררות במסגרת
התביעה בתמ"ש
-
12-
14 כך שדינן היה להיכלל בהליך התלוי ועומד.
בהתאם לעמדת הפסיקה,
ככלל סילוק התביעה על הסף מחמת היתיישנות מצריך נקיטת זהירות רבה מצד בית
המשפט תוך מתן משקל ראוי והולם לזכות החוקתית של הגישה לערכאות.
די בכך שאפנה להליך צו הגנה שניהל הנתבע 5 כנגד התובע על רקע
34 קבלת מכתבו של התובע מיום 7.2.13 , אשר פרוטוקול הדיון מיום 11.02.13 ומיום 20.2.13
צורפו לכתב התביעה, מהם עולה שהתובע היה מודע לקיומה של עילת התביעה ואף הונחה על
ידי בא כוחו דאז להגיש תביעה בעיניין זה (ר' ה"ט
-
02-
13 .
...
מצאתי אפוא שהתנהלות התובע על יסוד עובדות כתב התביעה עצמו
-
ובעניין זה גם הפסקת
הליך הקובלנה הקודם כנגד נתבע 5, עולה כדי ויתור או זניחה על עילות התביעה שלפני
ושוכנעתי גם שהנתבעים שינו מצבם לרעה נוכח חלוף הזמן בהתחשב בנזק הראייתי שנגרם
להם ולא נסתר.
נוכח כל האמור לעיל, שוכנעתי שגם מטעמי השיהוי הניכר והחמור שנזקף
לחובת התובע, דין התביעה להידחות, על כל חלקיה וביחס לכל הנתבעים.
סוף דבר
אני מקבלת את הבקשה ומורה על דחיית התביעה במלואה מחמת התיישנות ושיהוי, כאשר
כל טעם עומד בפני עצמו.