בקשת סילוק על הסף: תביעת גמלאי צה"ל בגין הסדר היוון

בית הדין האיזורי מחק את התובענה על הסף בשל העידר סמכות עניינית לידון בה. בית הדין הדגיש כי מזה שנים רבות, שולטת בפסיקה הגישה אשר רואה את איש הקבע בצבא כבעל סטאטוס מיוחד, יציר החוק ופקודות הצבא, ואינה רואה את מערכת היחסים שבין המשרת בצבא קבע לבין צה"ל כ"יחסי עבודה".

דיון והכרעה לאחר שבחנו את טענות הצדדים החלטנו לדחות את העירעור כיוון שבדין סולקה על הסף הבקשה לאישור התובענה כייצוגית מפאת העידר סמכות עניינית ולא היתה מניעה מלעשות כן טרם דיון בבקשה לאישור התובענה כייצוגית.

חוק הגימלאות וחוק המשרתים בצבא הקבע מושתתים על הנחת מוצא משותפת, שעמדה ביסוד פסק הדין בענין אניל גדרה, לפיה המשרתים בצבא הקבע הם בעלי מעמד מיוחד ואינם "עובדים". המחוקק נתן ביטוי למעמד מיוחד זה בקביעתם של דרכי השגה מיוחדות בחוק הגימלאות ובחוק המשרתים בצבא הקבע, כשבשני דברי חקיקה אלה לא הוסמך בית הדין לידון בעירעור של משרת פעיל בצבא הקבע או גימלאי.

לבסוף, השיקול בדבר הצורך להמנע מהבחנות מורכבות, עליו עמדה כב' השופטת ברק ארז, שוקל לצד מתן התוקף להסדרים הייחודים הקבועים בחקיקה, ולא טשטושם, באמצעות הקניית סמכות לבית הדין לעבודה לידון בחלק מההשגות על החלטות הנוגעות למשרתים בצבא הקבע המערער בקש להבחין בין מקרה בו ניתנה החלטת הממונה (או אז הסמכות לועדת העירעור ובהמשך לבית המשפט המחוזי) לבין מקרה בו לא ניתנה החלטה כאמור (או אז לשיטתו הסמכות מסורה לבית הדין לעבודה).

...

לאור כל האמור אנו סבורים אנו כי בית הדין לעבודה אינו מוסמך לדון בתובענה מושא הערעור ובבקשה לאישורה כתובענה ייצוגית, ולכן בדין זו סולקה על הסף.

אשר לטענת עיתוי ההכרעה בטענת הסף בדבר היעדר סמכות עניינית - הרי שלא מצאנו פגם בכך שבית הדין דן בה טרם הדיון בבקשה לאישור התובענה כייצוגית.

סוף דבר – הערעור נדחה, ונוכח עצם מחדלה של המדינה מקבלת החלטה בסוגיה מושא התובענה – ומבלי להביע עמדה ביחס לגוף הענין – לא מצאנו מקום לחייב את המערער בהוצאות.

לפניי תביעת התובע על סך 500,000 ₪, בגין תשלומים אשר נגבו מן התובע על ידי הנתבעת, לטענתו ביתר, וזאת בעקבות הוון חלק מקיצבת גמלת הפרישה שלו בעת יציאתו לגימלאות מצה"ל. התובע יליד 1948, פרש לגימלאות ביום 31.12.1988, והחל מיום 01.01.1989 הוא גימלאי צה"ל. התובע ביקש להוון חלק מקצבתו בשיעור של 25%, הסכום המאקסימאלי המותר להיוון, וזאת עוד בטרם הפרישה, וקצבתו הוונה.

כמו כן, הנתבעת הגישה בקשה לסילוק על הסף בטענות של היתיישנות, העידר סמכות עניינית לגבי חלק מעילות התביעה, אי מיצוי הליכים, השתק ומניעות.

רק בשנת 2013 טען התובע כי חתם על הסדר ההוון מתוך כפיה ועושק.

...

בתמיכה לטענתו זו, צורפה חוות דעתו של המומחה אברהם שפירא אשר בחן מספר תלושי שכר והגיע למסקנה כי 25% מהקצבה הרשומה בתלוש השכר אינה תואמת לניכוי שבוצע בפועל.

מהאמור עולה כי התובע לא הוכיח טענתו כי בסיס הקצבה ממנה נוכה סך של 25% אינו נכון וגם טענתו זו נדחית.

סוף דבר מכל האמור עולה כי התובע לא הוכיח תביעתו ודינה להידחות.

הרקע לבקשה- התובע, יליד שנת 1949, שוחרר מצה"ל בשל נכות צבאית, כשהוא בדרגת רב סרן וגילו – 34 שנים.

עוד שב ומציין המשיב כי המבקשים אכן התרשלו בכך שלא פעלו לשינוי התקנות, לא עשו די לבחינת הסדר ההוון במועד ולא ייצגו נאמנה את אינטרס גימלאי צה"ל , אשר על שמירת זכויותיהם הם אמונים.

דבר זה נלמד, בין היתר, מעמדה שונה שננקטה ביחס לגמלאים אחרים בשירות הצבורי ומכך שבסופו של יום שונה ההסדר אף בכל הנוגע לגימלאי צה"ל. לעמדתו, הואיל ואין רשלנות המבקשים מסתכמת באי תיקון התקנות, הרי שככל שיצליח להוכיח רשלנות במישורים נוספים יזכה בתביעתו, ועל כן- אין להורות על סילוק התביעה על הסף כבר בשלב זה. עוד מציין המשיב כי בפסיקה נקבע כי בהתקיים מקרים מסוימים, תחול על המדינה החובה לשנות ולתקן תקנותיה- ואין מקומו של המבחן האם במקרה דנן מתקיימת חובה זו, אם לאו, במסגרת בקשה לסילוק על הסף.

...

לפיכך, מוצאת אני כי אין התביעה מגלה עילה ודינה להידחות על הסף.

הואיל וסברתי כי דין התביעה להידחות- אינני נדרשת לטענותיהם הנוספות של המשיבים בדבר ההתיישנות וחוסר הסמכות העניינית.

סוף דבר, התביעה נדחית.

עניינו של העירעור בבקשת המערער בעע"ם 7373/10 (הוא המשיב בבר"ם 1308/11), גימלאי צה"ל (להלן: המערער), לבטל את החלק בהחלטת בית משפט קמא שבו נדחתה בקשתו לאשר כתביעה ייצוגית את תביעתו להשבת פרמיות ביטוח חיים שנגבו ממנו שלא כדין, לטענתו.

בית משפט קמא דן תחילה בבקשה לסילוק על הסף (השופטת ר' רונן בבש"א 31171/08, החלטה מיום 23.12.2008), וקבע כי לפי הפסיקה, סעד של סילוק על הסף יינתן רק במקרים חריגים וקיצוניים בהם נעלה מספק כי בידי התובע לא מצויה עילת תביעה, והמקרה הנידון אינו נימנה עליהם.

בית המשפט דחה את טענת המדינה לפיה יצאה ידי חובתה עת העביר "צוות", ארגון גימלאי צה"ל (להלן: צוות), חוזר לגמלאים בו נאמר כי על מי שאינו מעוניין בביטוח תאונות אישיות להודיע בתוך 60 יום שהוא מבקש שההסדר לא יחול עליו.

יתרה מכך, משהתנערה המשיבה מתוכנו של המכתב, וגם המערער טען כי פקודות מטכ"ל אינן רלבאנטיות כלל, לא נכון היה לדבוק בקביעה (שמקורה עוד בהחלטה בבקשה לסילוק על הסף) לפיה לגישת צה"ל מדובר בתשלום חובה.

ענייננו בגמלאי של צה"ל ולכן אתן דוגמא מתחום קרוב.

...

בית המשפט סבר, כי עמדת המערער, שלטענה זו אין בסיס חוקי כיוון שפקודות מטכ"ל כלל אינן חלות על גמלאי צה"ל, אינה משנה ממסקנה זו. בנוסף נקבע, כי טענות המשיבה לפיהן תוכן המכתב שגוי ומקורו בטעות, צריכות להתברר בהמשך ההליך.

הניסוח שנבחר בסופו של דבר מהווה למעשה מודל ביניים בין הקצוות כך שכיום החוק מאפשר אומנם תביעות השבה אך לא בנוסח הרחב המוזכר אלא רק את אותן תביעות השבה של כספים שנגבו שלא כדין "כמס, אגרה או תשלום חובה אחר". ניסוח זה הוא כאמור פרי של פשרה ואיזון וככל העולה מדיוני ועדת החוקה חוק ומשפט שישבה על המדוכה ללא פשרה בעניין זה ממש החוק לא היה נחקק (ראו עמודים 36-32 לפרוטוקול מס' 667 של ועדת החוקה חוק ומשפט מיום 1.3.2006 (http://www.knesset.gov.il/protocols/data/rtf/huka/2006-03-01.

נראה לי שלא יהיו חולקים על כך שמדובר בפעולה "שלא כדין". ואולם, נראה לי כי אף שמדובר בפעולה שלא כדין לא יהיו חולקים על כך שאין מדובר בסכומים שנגבו "כמס, אגרה או תשלום חובה אחר". ודוק: משכורתו של עובד אינה הפקר וכך גם לא גימלתו של פנסיונר.

אכן, כפי שרומז חברי, ייתכן שהמערער יכול היה להגיש את תביעתו בעילות אחרות הקבועות בחוק תובענות ייצוגיות אלא שהוא לא טען לכך וממילא איננו נדרשים לדון בעניין זה. סוף דבר: אני מסכימה עם חברי כי יש לדחות את ערעור המערער ולקבל את ערעור המשיבה והכל ללא צו להוצאות.