בקשת סילוק על הסף, רשות להתגונן וביטול פסק דין נגד עזבון

הנתבע נקט בשם התובעת בהליכים בבית המשפט לעינייני מישפחה בחיפה כנגד שני ילדיו של המנוח מנישואיו הראשונים, אשר יוצגו ע"י עו"ד מירב שלם (להלן בהתאמה: "הצד שכנגד", "עו"ד שלם"), ובין השאר היתנגדות לקיום צוואה, תביעה למתן פס"ד הצהרתי, תביעה למזונות מן העיזבון ומדור (ת"ע 3170/03, ת"ע 3171/03, ת"ע 14120/03, ת"ע 1350/04) ("תיקי העיזבון").

לאחר שהנתבע הגיש בקשה לביטול פסק הדין, ולאחר הליכים שונים שלא אפרטם, בהחלטה מיום 26.4.10 הורה בית המשפט, בהסכמת הצדדים, על ביטול חלקו הכספי של פסק הדין מיום 24.8.08 (סעיפים 2 ו- 4).

הבקשה לסילוק על הסף נדחתה בו ביום בהחלטה מנוקת ללא צורך בתשובה, ונקצב מועד קצר להגשת כתב הגנה.

זאת, לאחר שעוד בשנת 2008 ניתנה לתובעת רשות להיתגונן על סמך ההיתנגדות שהגישה, ונקבע כי טענותיה בהתנגדות כרוכות בטענותיה בתביעה העיקרית.

נקודת המוצא לדיון בהקשר זה מצויה בפסק הדין החלקי, בגדריו חוייב הנתבע ברישא להמציא "את כל הפרטים, המסמכים והחשבונות בנוגע לכספי העזבון שהועברו לידיו בנאמנות". בנוסף, מעבר לחיוב הכללי ברישא, בסעיפיו הקטנים של פסק הדין החלקי, נחלק חיוב בסיסי זה לחיובי משנה, אשר ברי כי יש לקרוא אותם יחד כחלק מקיום החיוב הבסיסי.

ובהמשך (פס' 130), נפסק כי "קבלת תביעתה של המערערת, וחיובו של המשיב להחזיר לה את הכספים שנלקחו מחשבון הנאמנות, ואשר היו מיועדים לה, למערערת", יובילו לא רק לעשיית משפט ולעשיית צדק, אלא התוצאה תהא גם: "העברת מסר חינוכי, הנושא גם אופי הרתעתי, הן לעורך דין מימרן, והן לעורכי דין רבים אחרים, אשר מחזיקים בידם כספי נאמנות, ואינם ערים דיים לחובות הרבות ולאחריות הכבדה המוטלת על כתפיהם, בהימצאם בסיטואציה זו. למותר לציין, כי הכללים שפורטו לעיל, חלים על כל נאמן, ובפרט על עורך דין המשמש כנאמן, אשר לגביו חלים בנוסף לדיני תום הלב, השליחות, והנאמנות, גם הדינים המיוחדים של מיקצוע עריכת הדין, הן אלה הקבועים בחוק לישכת עורכי הדין והן אלה הקבועים בכללי האתיקה ובפסיקת בית המשפט, אשר פרשה את החובות האמורים". ראוי לציין כי בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור ביחס לפס"ד מימרן [רע"א 1201/09 עו"ד מימרן נ' פלונית, (12.5.2009)].

...

התביעה השטרית - מוכלת בתוצאה האופרטיבית שלהלן ומתייתרת, ואני מורה על סגירת תיק ההוצל"פ שמספרו 12-04763-08-3.

הנתבע ישלם לתובעת סכום של 326,200 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.12.2005 ועד היום.

בנוסף, ישלם הנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 60,000 ₪.

הנתבעת לא הגישה בקשת רשות להיתגונן כנגד התביעה וביום 30.4.2012, ניתן נגדה פסק דין בהיעדר, במסגרתו חויבה במלוא סכום התביעה בתוספת הוצאות ושכ"ט. כחמשה חודשים לאחר מכן הגישה הנתבעת בקשה לביטול פס"ד הנתמכת בתצהיר בו חלקה על סכום הפיגורים (סך של 22,333 ₪) והודתה ביתרת חוב הלוואות בסך של 66,677 ₪, תוך שטענה כי הואיל ומדובר בחוב משותף שלה ושל בן זוגה, יש לחייבה במחצית הסכום בלבד.

לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בע"א 728/81 חלבי נ' עיזבון המנוח מועין חלבי, לפיהם: "...יש להבחין בין 'הודאה פורמלית', הנעשית על-ידי בעל דין או פרקליטו לצורך הדיון, והידועה בשם 'הודאה משפטית' או 'הודאה שיפוטית', שנועדה לפטור את הצד שכנגד מהוכחת עובדה או טענה מסוימת כדוגמת הודאות הנמסרות בכתבי הטענות, לבין הודאת בעל דין שלא לצורך הדיון, כגון הודאה מחוץ לכותלי בית המשפט. בעוד שהודאה מהסוג הראשון 'אינה ראיה כלל, אלא היא מוציאה עובדה מתחום המחלוקת ומשחררת מן הצורך להוכיחה' (ראה: א' הרנון, דיני ראיות (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, כרך ב, תשל"ז) 59), הרי שההודאה מן הסוג השני הנה 'ראיה כשאר הראיות ובין שאר הראיות. הודאת בעל-דין יכולה להיות כבדת משקל או פחותת ערך, מהימנת או בלתי מהימנת על בית-המשפט, הכל לפי נסיבות ההודאה ושאר הראיות במשפט'.

מאחר והנתבעת כבר הגישה תצהיר עדות רשאית במסגרתו פרסה את כל הטענות העובדתית, מובהר בזאת כי הצדדים וביהמ"ש יתעלמו מכל טענה החורגת מהחזית שנתחמה בתצהיר שצורף לבקשה לביטול פס"ד. לאור המקובץ, ברי איפוא כי אין מקום לדחיית התביעה על הסף וכי לא היה מקום להגשת הבקשה מלכתחילה, שכן בדרכה של הנתבעת מכשולים דיוניים ומהותיים שלא מאפשרים לה הבאת גירסתה העובדתית 'העדכנית' אל ביהמ"ש. בכל מקרה, נטושה בין הצדדים מחלוקת עובדתית המחייבת בירור ולא ברור כיצד סברה הנתבעת כי ביהמ"ש ישתמש באמצעי חמור ודרסטי של סילוק תביעה על הסף, כשיש בתיק הודיה ותצהיר מפורט בו היא מודה בחלקו הארי של החוב ! סוף דבר – אני מורה על דחיית שתי הבקשות.

...

אלא מאי ? בתצהיר הראשון אישרה הנתבעת קבלת ההלוואות נשוא התביעה מהתובעת ואף טענה שהתביעה הוגשה בעידודה "על פי אסטרטגיה ותוכנית" שלה ושל התובעת, כדי לייצור בסיס משפטי מחייב כלפי בעלה לשעבר, הנתבע 1, במטרה לחייבו במחצית החוב, וחלקה אך על חוב הפיגורים (בענייננו העלתה טענות של קיזוז) והיום מתנערת היא מגרסתה ומהודייתה וטוענת היא כי לא קיבלה את כל ההלוואות וכי אינה חייבת מאום לתובעת! אלא שבקשיים אלה, של שינוי חזית והגשת תצהיר נוסף סותר, חרף כובד משקלם, אין כדי להכריע את הבקשה שכן הקושי המהותי והעיקרי בעטיו אני מורה על דחיית הבקשה, הינו פסה"ד החלקי שניתן נגד הנתבעת ואשר משתיק אותה, לטעמי, מלטעון טענות סותרות לטענות שהובאו בתצהיר שהגישה בעבר ואשר בהתבסס עליו ניתן פס"ד חלקי נגדה והושגה הסכמה דיונית למתן רשות להתגונן לגבי היתרה.

לאור האמור, אני דוחה את הבקשה לחזרה מהודיה ולתיקון כתב הגנה.

מאחר והנתבעת כבר הגישה תצהיר עדות רשאית במסגרתו פרסה את כל הטענות העובדתית, מובהר בזאת כי הצדדים וביהמ"ש יתעלמו מכל טענה החורגת מהחזית שנתחמה בתצהיר שצורף לבקשה לביטול פס"ד. לאור המקובץ, ברי אפוא כי אין מקום לדחיית התביעה על הסף וכי לא היה מקום להגשת הבקשה מלכתחילה, שכן בדרכה של הנתבעת מכשולים דיוניים ומהותיים שלא מאפשרים לה הבאת גרסתה העובדתית 'העדכנית' אל ביהמ"ש. בכל מקרה, נטושה בין הצדדים מחלוקת עובדתית המחייבת בירור ולא ברור כיצד סברה הנתבעת כי ביהמ"ש ישתמש באמצעי חמור ודרסטי של סילוק תביעה על הסף, כשיש בתיק הודיה ותצהיר מפורט בו היא מודה בחלקו הארי של החוב ! סוף דבר – אני מורה על דחיית שתי הבקשות.

בעיניין: סילוק על הסף , בקשת רשות להיתגונן ובטול פסק הדין שניתן נגד העיזבון ביום 18/3/15 הגיש התובע תביעה בסדר דין מקוצר נגד עיזבון המנוחה ג'נט פרימוב (להלן: "המנוחה") באמצעות המבקשת ונגד הנתבעת 2 , בתה ויורשתה של המנוחה ( להלן "רינה") בגין יתרת חובה בחשבונה של המנוחה אצל התובע.

...

לאחר ששקלתי טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי יש לבטל את פסק הדין שניתן נגד העזבון ולסלק על הסף את התביעה נגד העזבון , כיוון שבית המשפט העליון קבע כי לא ניתן להגיש תביעה נגד עזבון .

כיוון ששני הצדדים תרמו לסרבול הדיוני של תיק פשוט זה , החלטתי שלא לעשות צו להוצאות .

טוב יעשו הצדדים אם יבואו בדברים בעקבות החלטתי זו וינהלו מו"מ על בסיס גילוי מסמכים מלא במטרה לייתר הליך משפטי מלא , שספק אם ישנה הצדקה עניינית לקיימו .

בפניי בקשה לסילוק על הסף של תביעה לביטול פסק דין שניתן בע"א 52255-11-11 פוזאילוב נ' כהן, בבית המשפט המחוזי בירושלים ביום 06.06.2012 (להלן- פסק הדין לביטול).

במסגרת ת.א. 6425/02 הנ"ל אוחדו תביעות נוספות, בין היתר, ת.א. 11158/03 בין אותם צדדים (הליך מס' 3), בו הגיש כהן, מספר שיקים לפרעון בלישכת ההוצל"פ והנתבעים קיבלו רשות להיתגונן; שני תיקים – ת.א. 2282/05 דוד בן יהודה נ' יעקב פוזיילוב, ות.א. 2604/03 שמשון ויינר ויצחק צאמר נ' א.צ.י.פ. בע"מ ויעקב פוזיילוב - בהם תבעו מזמיני אירועים החזר כספם (הליכים מס' 4-5).

בתחילה, התקבלו בקשות בהן הנימוק לבקשה היה תרמית שהתגלתה לאחר מתן פסק הדין אותו התבקש לבטל, אולם בע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ, פ''ד נז(3) 366, קבע בית המשפט העליון את התנאים לקבלת בקשה חריגה זו (כל ההדגשות כאן ולהלן שלי ב"י): "ההסדר החקיקתי לקיומו של "משפט חוזר" שבגדרו ניתן להעמיד לדיון מחדש (de novo) עניין שהוכרע בפסק-דין חלוט, הוגבל לפלילים (ראו: סעיף 19 לחוק-יסוד: השפיטה וסעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984).

הפסיקה שבה נדונה האפשרות לעריכתו של "משפט חוזר" בעיניין אזרחי התייחסה בעיקר למקרים שבהם הסתמך המבקש על עילת תרמית, היינו הטענה כי פסק-הדין שניתן נגדו הושג במרמה, אך הפסיקה הכירה באפשרות העקרונית לבטל פסק-דין גם בשל עילות נוספות, ובראשן העילה בדבר התגלותן של ראיות חדשות.

...

" גם ערעור שהגיש התובע על החלטה זו נדחה לגופם של דברים תוך שנקבע, על ידי בית המשפט העליון (רע"א 8875/18, הליך מס' 11 לעיל) כי אין במסמכים הללו כדי להביא לביטול פסק הדין ולמשפט חוזר: " ביטולו של פסק דין חלוט, קל וחומר מקום שבו בפסק דין מוסכם עסקינן אינו דבר של מה בכך. מכאן, כי על הטוען לביטול פסק חלוט מחמת גילוין של ראיות חדשות מוטל נטל כבד מאוד... על רקע האמור, אינני מוצא לנכון להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה לא הניח המבקש תשתית ראייתית לכך שלא ניתן היה להשיג את הראיות בשקידה סבירה. כזכור, היו אלה נספחים בהליך הבוררות שהתנהל עובר להגשת התביעה מושא פסק הדין. התביעה הוגשה זמן קצר לאחר היווצרותן של אותן ראיות "חדשות". בית המשפט ציין גם, למעלה מן הצורך, תהיות בקשר לאותן ראיות חדשות.

אין בפי התובע שום טענה שאם תתקבל יהיה בה כדי להועיל לו ודין הבקשה להתקבל.

אני מוצאת להוסיף כי התובע, המבקש מבית המשפט סעד מן הצדק, ראוי היה שיבוא ב"קלפים פתוחים" ובצירוף כל המסמכים הקיימים למשל, בתיק הבוררות, ולא שבריר החלטה פה ורסיס הסכם שם, משלא עשה כן התובע ובחר לצרף ב"פינצטה" את שצירף, חזקה כי לו היה מצרף את כל תיק הבוררות, למשל, היה הדבר פועל לחובתו (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' ,פד"י  מז2 עמ' 605), ואין לי אלא לצטט את כב' השופט רובינשטיין מצטט את כב' השופט סולברג בעניין אחר: "דעת לנבון נקל, כי סופיות הדיון איננה 'לעומתית' לצדק. התדיינות שאינה פוסקת, היא- היא היוצרת עיוות, מבוכה ועוול. דרך הכלל היא, כי סופיות הדיון משרתת את הצדק. היוצא מן הכלל הוא, מצב שבו סופיות הדיון גורעת מן הצדק" (ת.א. (ירושלים) 4582/03 ידיעות תקשורת בע"מ נ' פרופ' משה צימרמן (24.2.04) והציטוט מתוך רע"א 194/07 בני פור נ' מ.מ. פרדס חנה כרכור (6.3.07)) לסיכום: הבקשה לסילוק התביעה על הסף מתקבלת והתביעה לביטול פסק הדין בע"א 52255-11-11 נדחית.

כאמור, מן הפן המשפטי איני סבורה כי מדובר בטענה שלא נטענה בהזדמנות הראשונה בשים לב לכך שטרם נכנסנו בשערי בית המשפט – דבר המתיישב עם הפסיקה גם בהיבט זה של היזדמנות ראשונה, ובכל מקרה אל לה לתובעת להיתפס לקוצו של יוד האם מדובר במסמך ראשון או שני וגם הנטייה היא שלא לסלק על הסף מקום בו ניתן להגיש תצהיר משלים או לבקש תיקון תצהיר (היה ולא נטען במסגרת התצהיר אולם ראו כאמור תצהיר לבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה שקודם לתצהיר לבקשת הרשות להיתגונן ומשכך כן ניתן לראות זאת גם כמענה להזדמנות הראשונה וגם כתצהיר משלים ולא חלופי משברי אם היו סתירות בין התצהירים התובעת הייתה מעלה זאת לאלתר) – בשים לב לשלב הדיוני בו אנו מצויים.

יוצא איפוא שלתושב יש אף קו הגנה שמצוי על רף גבוה והמבחן הוא האם יש לו קו הגנה ולו דחוק כדי ליתן לו רשות להיתגונן אולם בנגוד לפסיקה הקיימת במתן רשות להיתגונן על בית המשפט לדחות את בקשתו להיתגונן משאותו קו הגנה, חזק ככל שיהיה, הופך להגנת בדים משאם לבית המשפט בסוף ההליך אין סמכות הרי מה הטעם מלכתחילה לידון בעיניין שיידחה בסוף ההליך? העיקרון שבשלב הביניים של המשפט, בו עומדת בקשת המבקש לרשות להיתגונן לדיון, בודק בית המשפט האם יש לו במה להיתגונן, ולו הגנה דחוקה כאמור, או שמא יש בכך לדחות את הקץ ולהשהות מתן פסק דין נגדו (ראו והשוו: ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"מ מה (3) 188).

מה גם, שאם יורשי כוכבי מרים הוא כוכבי רון שהוא המחזיק בנחלה כבן ממשיך שגם יורש – יכול וניתן להפרע גם מיורשיה בנכסים אחרים משאם יש לה חובות החובות רובצים על העיזבון כולו ולא רק מי שקבל את הנכס אולם מדובר באותו חוב עם אפשרות להפרע מגורמים שונים.

...

העולה מהמקובץ כי יש ליתן רשות להתגונן לנתבעים.

עם זאת, בכל הנוגע לשנים שבין 2013-2016 עת התביעה הוגשה בשנת 2018 אני סבורה כי יש להורות על הפקדה ולשם כך תציג המשיבה את החוב על הקרן שבו (משלא בוצעה כאמור המצאה כדין של התביעה) על מנת שבית המשפט יוכל לקבוע את ההפקדה ויכול כי יהיה בדבר גם נקודת פתיחה לסיום ההליך בדרך של פשרה לרבות לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט נוכח שנת פתיחת התיק.

המזכירות תואיל להמציא החלטתי זו לב"כ הצדדים.