בקשת סילוק על הסף של תביעה נגד מינהל מקרקעי ישראל

הדגשות נעשו על ידי מותב זה. בפני בקשה לסילוק על הסף של התביעה שהוגשה כנגד הנתבעות - מועצה אזורית עמק חפר (להלן- "המועצה" וכן "המושב"), ומינהל מקרקעי ישראל (להלן -"המינהל").

...

סופו של דבר: אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה כנגד המינהל מטעמי מעשי בית דין.

אני מורה על דחיית התביעה כנגד המועצה על הסף מטעמי מעשה בית דין, למעט העילה הנטענת בסעיפים 6-8 לכתב התביעה המתוקן, אשר ביחס לעילה זו אני מורה על מחיקת התביעה בהעדר עילה, והכל מהנימוקים שפורטו לעיל.

אני דוחה את הבקשה לדחיית התביעה שכנגד על הסף.

לפניי בקשת הנתבעים להורות על סילוק על הסף של התביעה שהוגשה נגדם.

עוד ראו לעניין זה רע"א 1766/22 עמרם אברהם נ' יחיאל (נבו, 2.5.2022), שם נקבע כך: "כידוע, סילוק על הסף הוא סעד קצוני, המביא למחיקה או לדחייה של תובענה בטרם התבררה לגופה. על כן, סעד כאמור יינתן רק במקרים שבהם ברור כי גם אם יוכחו מלוא הטענות בכתב התביעה, אין אפשרות של ממש כי התובע יוכל לקבל את הסעד המבוקש על ידו (רע"א 410/11 סלאלום פיתוח והשקעות בע"מ נ' רו"ח ברדיצ'ב, פסקה 34 [פורסם בנבו] (3.10.2011); רע"א 6938/19 אילני נ' ברוך, פסקה 22 [פורסם בנבו (20.8.202" בעניינינו, התובעת טוענת לזכויות במקרקעין מוסדרים.

לעניין טענת היתיישנות במקרקעין מוסדרים קובע סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין כך: "חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה." על פרשנות ויישום סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין במקרקעין מוסדרים, מקום בו מוגשת תביעה לסילוק יד ראו ע"א 7744/12 שעלאן נ' מדינת ישראל (נבו, 14.8.2014), שם נקבע כך: "תכליתו של סעיף זה היא לחזק את מעמדו של מירשם המקרקעין ולשריין את זכותו של הבעלים הרשום מפני תביעות של מחזיק. לפיכך, לאחר שהפכו המקרקעין למוסדרים, מחזיק שאינו הבעלים הרשום אינו יכול לרכוש מכוח החזקתו זכות במקרקעין. במילים אחרות, לאחר שנרשמה זכותו של אדם בהסדר, לא יוכל מחזיק ליצבור תקופת החזקה במקרקעין אשר תקנה לו זכות בעלות מכוח היתיישנות רוכשת או  זכות להגנה מפני סילוק יד מכוח היתיישנות דיונית  (ראו, ע"א 520/96 חוסין נ' מיר, פ"ד נד(3) 487 (2000) (להלן: ענין חוסין); ע"א 11422/04 עיזבון המנוח עבדאלכרים זועבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 11 (15.9.2010); ע"א 6631/10 אבו סביה נ' עיזבון המנוח חוסין סעיד עזאיזה, [פורסם בנבו] פסקה 9 והאסמכתאות שם (27.2.2013); ויסמן, עמ' 84-82; ישראל גלעד "והדרת פני זקן" משפטים כב 233(תשנ"ג); לאה דוכן, עמ' 104; דפנה לוינסון-זמיר "על הקושי להנות מטענת היתיישנות במקרקעין" ספר מנשה שאוה מחקרים במשפט לזכרו 182 ה"ש 3 (אהרון ברק ו**** פרידמן עורכים, 2006) (להלן: לוינסון-זמיר)).

...

על כן, נדחית טענת הנתבעים לסילוק התביעה על הסף מחמת העדר עילה.

טענת ההתיישנות: מקום בו מתקבלת טענת התיישנות הרי שמכוח תקנה 43 לתסד"א, דין התביעה דחייה על הסף.

התוצאה: הבקשה לסילוק על הסף נדחית.

(ע"א 296/82 נבנצאל נ' ג'רסי, פ"ד מ(3) 281 (1986); ע"א 7303/01 עסאף נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נז(2) 847 (2003)).

בסיכומיו בכתב הפנה בא-כוח התובעת להחלטת ביניים שנתתי בתיק זה ביום 26.10.2016, בה דחיתי את בקשת הנתבעת לסילוק על הסף של התביעה נגדה, וכתבתי כי "מעמדם של התובעת והנתבעת כ'קבלן' וכ'מזמין' בהתאם לחוק חוזה קבלנות הנה שאלה עובדתית ומשפטית, בהתאם להסכם בין הצדדים". עוד כתבתי באותה החלטה כי טענת התובעת שהיא לא ידעה את זהותו של הנתבע בעת ההסכם עם הנתבעת - מקומה להתברר בבית המשפט.

...

התוצאה לאור האמור בפסקאות 8 ו-10 לעיל, הנני מקבל את התביעה נגד הנתבע מס' 1 ודוחה את התביעה נגד הנתבעת מס' 2.

הנני מחייב את הנתבע מס' 1 לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: (1) 34,789 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת כתב התביעה המקורי, 8.1.2015, ועד לתשלום המלא בפועל; (2) אגרת תביעה בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל ממועד הגשת כתב התביעה המקורי ועד לתשלום המלא בפועל; (3) שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

משנדחתה התביעה נגד הנתבעת מס' 2, הנני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת זו שכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק החל מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

מבוא בפני תביעה של הגב' אמירה ניסים (להלן: "התובעת") שהנה אף היורשת של אמה המנוחה אלה ניסים ז"ל, כנגד עמידר החברה הלאומית לשיכון לישראל בע"מ (להלן: "עמידר") וכנגד מינהל מקרקעי ישראל.

יצוין, שסעיף 7 לחוק ההתיישנות תוקן בשנת 2015, ואילו התגובה לבקשה לסילוק על הסף הוגשה ע"י התובעת בשנת 2014, שעה שנוסח הסעיף היתייחס לעילת תובענה שעניינה תרמית או הונאה מצד הנתבע ונקבע בו כי תקופת ההתיישנות תתחיל במועד שבו נודעה לתובע התרמית או ההונאה.

...

בנסיבות אלו, אני סבורה כי יש בשיהוי בו נגועה התביעה כדי למנוע מהתובעת לטעון כנגד תקינות השימוש בייפוי הכח.

סיכומו של דבר מאחר ושוכנעתי כי המנוחים עזבו את הדירה וויתרו על זכויותיהם בה, וכאשר התביעה, גם אם לא התיישנה, נגועה בשיהוי שפגע באפשרות הנתבעים להתגונן כנדרש, אני מוצאת כי התביעה להורות על השבת החכירה על כנה דינה להידחות.

לפיכך, התביעה נדחית.

בפניי בקשה לסילוק על הסף של התביעה שכנגד שהגישו הנתבעים כנגד הנתבעת שכנגד מספר 8, המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור (להלן: "המועצה המקומית").

בשנת 2017 הגישו ברבי לבית המשפט המחוזי תביעה למתן פסק דין הצהרתי (ת"א (מחוזי חי') 62891-07-17‏ ברבי נ' מינהל מקרקעי ישראל (25.2.2020)), המורה כי הם זכאים להרשם ברשומי רשות מקרקעי ישראל כבעלי זכויות החכירה במיגרש בשטח של 990 מ"ר נטו, במקום שטח של 899 מ"ר (כך ששטחו של המיגרש של סטוליאר (לאחר הפקעה עבור דרך) יהא 769 מ"ר בלבד).

       כן נקבע בפסיקת בית המשפט העליון, שבמידה ונידרש תיקון כתב התביעה על מנת לגלות עילה, אזי יש להעדיף את תיקון כתב התביעה על פני סילוק התביעה על הסף (עיינו בדברי כב' השופט ע' גרוסקופף ברע"א 1099/21 הרמטיק נאמנות (1975) בע"מ נ' אקסטרה פיתוח וייזום בע"מ, פִסקה 20 (17.11.2021) והאסמכתאות המובאות שם; כן ראו דברי כב' השופט י' עמית בע"א 7829/18 בטר פלייס ישראל נ' אגסי, פִסקה 53 (8.2.2022) [להלן: "עניין בטר פלייס"]).

...

בנסיבות אלה, בהן למעשה לא נתבע סעד כספי מן המועצה המקומית בגין אי-האכיפה הנטענת, והואיל וסמכות השיפוט העניינית נקבעת ככלל בהתאם לסעד המבוקש, הרי שמקובלת עליי טענת המועצה המקומית כי הסמכות לדוּן בטענת ברבי בדבר אי-אכיפה מצד המועצה – נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים.

לפיכך, אני סבורה שיש מקום לאפשר לברבי לתקן את כתב התביעה שכנגד, רק באשר לטענותיהם לגבי הריסת מבנה ניקוז המים.

ד – סוף דבר מורם מהאמור עד כה כי אני נעתרת חלקית לבקשה לסילוק התביעה שכנגד שהוגשה נגד המועצה המקומית על הסף ומורה על מחיקת הטענות בעניין היעדר אכיפה בשל היעדר סמכות עניינית.