בפני בקשת הנתבע להורות על דחיית התביעה על הסף בהתאם לתקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984.
במסגרת הליך זה הגישה הנתבעת תגובה לתשובה לבקשה לסילוק על הסף ובה עפ"י הנטען ייחס הנתבע לתובעת את הדברים הבאים: "אין בכוונת הח"מ להיגרר למחוזות אליהם הפליגה המשיבה [היא החברה שבבעלות בעלה של התובעת – א.ב.] ומי מטעמה וישמור לעצמו ידיעותיו אודות אשת מנהל המשיבה, עיסוקה, אופיה ויחסיה אל מול גורמים שלישיים שאינם מנהל המשיבה ודי לחכימא ברמיזא (כמו גם נטילת הכספים אותה מבצעת ביחד עם מנהל המשיבה) ברם שנראה שמנהל המשיבה כבר נענש דיו ...".
במסגרת הבקשה שבפני עותר הנתבע לדחיית התביעה על הסף.
...
כפי שהיטיב לבטא זאת כב' המשנה לנשיאה השופט ריבלין: "ברי לחלוטין כי המחוקק ביקש לחסום את כניסתו של חוק איסור לשון הרע לאולם המשפט (במובן הרחב), וזאת ככל הנראה מתוך השקפה שסדקים במחסום עלולים להחדיר מורא ללב המשתתפים בדיון המשפטי ולהקשות עליהם למלא את תפקידם. אין בית המשפט יכול ואין זה ראוי שיצוק אל החוק תוכן רצוי, לדעתו, העומד בניגוד ברור לכוונה המפורשת של המחוקק".
התובעת מבססת יתדות תביעה על אמירה שנכתבה במסגרת כתב בי-דין (כתב תשובה לתגובה לבקשה לסילוק על הסף) על ידי בא-כוחה של בעלת דין בהליך משפטי ועל כן אני סבור כי מתקיים התנאי שעניינו "תוך כדי דיון". בחינת לשונו של סעיף 13(5) בראי מכלול הוראות החוק ותכליתו, מעלה כי אין כל עיגון בהוראה זו לסייג אותו מבקשת התובעת לקרוא לתוך הסעיף בדבר פרסום לשון הרע כלפי צד למשפט.
משכך אפוא אני סבור כי ההגנה המוענקת בגדר סעיף 13(5) חולשת גם על דברים שנאמרו ביחס לצד שלישי שאינו צד להליך המשפטי (התובעת) ובלבד שהאמירה נאמרה תוך כדי דיון ופורסמה לצדדים במשפט.
לאור כל האמור אני קובע כי ההתבטאות נשוא ההליך שבפני נעשתה על ידי הנתבע תוך כדי הליך משפטי, ובנסיבות אלה, הגם שמוטב היה שהדברים לא יאמרו, מדובר בפרסום מותר החוסה תחת חסינות מוחלטת מכוח סעיף 13(5).
לפיכך הבקשה מתקבלת ואני מורה על דחיית התביעה על הסף.