בקשת סילוק על הסף בתביעת התיישנות בגין הפרת חובת היידוע על סיכוני הקרנות

השנייה – טענה להפרת החובה ליידע ולפרסם דבר שינוי ההלכה המשפטית שנקבעה בע"א 1326/07 המר נ' פרופ' עמית (28.5.2012), פסק דין בגדריו בוטלה עילת התביעה של "חיים בעוולה" (עילתו של התובע 1), על השלכותיו, לרבות הגשת התביעה בעילה של "הולדה בעוולה", תביעתם של ההורים (התובעים 2 ו- 3), על פי תקופת ההתיישנות "הרגילה", הקבועה בדין.

הנתבעת 3 עמדה על טענתה כי אף דין התביעה בעילה זו להדחות מחמת היתיישנות, אך לאחר בירורה (חקירת התובעת 2 על תצהיר שערכה בתגובה לבקשה), הודיעה כי אינה עומדת עוד על בקשתה זו (ראו בקשה 13).

בין השאר התבקש גילויים של מסמכים ספציפיים – "7.1 הודעת המחלקה המשפטית ו/או ניהול הסיכונים של הנתבע 2 ו/או משרד המשפטים ו/או משרד הבריאות ו/או כל משרד רלוואנטי אחר בעיניין הילכת המר וההלכות העוקבות.

לדידם המדובר במסמכים ש"יש להם נגיעה וירידה לשורש העילה ונחיצות ראייתית ממדרגה ראשונה" ואשר נועדו "לחשוף את שיטת ההתנהלות הקלוקלת של הנתבעת , אשר חובשת לעצמה מספר כובעים בכל עת לפי בחירתה, הן כמי שמפקחת על בתי החולים ומוסדות רפואיים שבמסגרתם נעשו העוולות, הן כמי שמחזיקה בתי חולים בעצמה, והן כמי שחבה כלפיה אזרחיה בחובת יידוע בגין זכויותיהם שעשויות להפגע והן כמי שמשלמת בגין הרשלנות!". לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים, כמו גם להוראות הדין ולפסיקה הנוהגת, באתי לכלל דיעה כי דין הבקשה להדחות וכי אין מקום להורות על השלמת ההליכים המקדמיים בעת הזו עובר למתן תגובה סדורה מטעם התובעים לבקשה לסילוק על הסף ושני טעמים לכך.

5.1 האחד – על פי הפסיקה הנוהגת יש להכריע בבקשה לסילוק על הסף מחמת העידר עילה על יסוד הנטען בכתב התביעה בלבד ומשכך דומה כי אין עוד אדן איתן לבקשה- "פרשת התביעה מגלה עילה אם התובע, בהנחה שיוכיח את העובדות הכלולות בתביעתו, זכאי יהיה לקבל את הסעד המבוקש על ידו" (ע"א 109/49 חברה להנדסה ולתעשיה בע"מ נ' מזרח שירות לביטוח, פ"ד ה 1585, 1591 (1951); רע"א 9801/05 עיזבון המנוח עזרא הראל ז"ל נ' לאומי פיא חברה לניהול קרנות נאמנות בע"מ (26.2.2006); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 171 (מהדורה עשירית, 2009)).

...

לדידם המדובר במסמכים ש"יש להם נגיעה וירידה לשורש העילה ונחיצות ראייתית ממדרגה ראשונה" ואשר נועדו "לחשוף את שיטת ההתנהלות הקלוקלת של הנתבעת , אשר חובשת לעצמה מספר כובעים בכל עת לפי בחירתה, הן כמי שמפקחת על בתי החולים ומוסדות רפואיים שבמסגרתם נעשו העוולות, הן כמי שמחזיקה בתי חולים בעצמה, והן כמי שחבה כלפיה אזרחיה בחובת יידוע בגין זכויותיהם שעשויות להיפגע והן כמי שמשלמת בגין הרשלנות!". לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים, כמו גם להוראות הדין ולפסיקה הנוהגת, באתי לכלל דעה כי דין הבקשה להידחות וכי אין מקום להורות על השלמת ההליכים המקדמיים בעת הזו עובר למתן תגובה סדורה מטעם התובעים לבקשה לסילוק על הסף ושני טעמים לכך.

בהינתן האמור ומשלא שוכנעתי כי יש לחרוג מהכלל לפיו "המועד הרגיל לקיומו של הליך הגילוי הינו לאחר שהוגשו כל כתבי הטענות על ידי בעלי הדין", הרי שלא בשלה העת להורות על קיומם של ההליכים המקדמיים, כעתירת התובעים (רע"א 425/11 מעבדות ד"ר מלומד בע"מ נ' גלית סובל (31.3.2011).

הבקשה נדחית, איפוא.

ההליכים בד בבד עם הגשת כתב ההגנה, בגדריו כפרה המדינה בטענת הפרת חובת היידוע, הגישה המדינה בקשה לסילוק על הסף מחמת היתיישנות.

לבקשה זו הגיב ב"כ התובעת בעל פה בדיון מיום 27/12/15, ועתה באה העת להכריע בה. טענות הנתבעת בפסק דין איבי נפסק כך: "על המדינה מוטלת החובה ליידע את המטופלים על הסיכון המוגבר הנשקף להם לחלות במחלות שונות בעקבות הקרנות שקבלו בילדותם לטפול במחלת הגזזת, והמדינה הפרה חובתה זו לאורך התקופה שתחילתה בספטמבר 1991 (עת התקבלה במשרד הבריאות ההחלטה שלא יושמה בדבר המדיניות שיש לנקוט) ועד המועד שבו הופץ בעקבות ועדת כהן החוזר מ-2009 (05/01/09). למען הסר ספק יובהר כי החל מנקודת הזמן שבה הגיש מטופל תביעה על פי חוק הגזזת, אין לייחס עוד למדינה הפרה של חובת היידוע כלפיו, שכן מאותה נקודת זמן ואילך, לכל המאוחר, הוא מוחזק כמי שמודע לסיכון." על יסוד דברים אלו טוענת המדינה להיעדר עילת תביעה, כיוון שאצל התובעת הקונקרטית שלפניי התגלתה המנינגיומה הראשונה עוד בשנת 1983, קרי – לפני שנולדה חובת היידוע של המדינה, ומכאן שכאשר נולדה חובת היידוע התובעת כבר ידעה שההקרנות עלולות לגרום לגידולים.

...

בפסק דין איבי ובהחלטת בית המשפט העליון שניתנה לאחריו ביום 03/11/15, הובהר הבהר היטב כי דין ההודעות לצד ג' שנשלחו בתיקים השונים להידחות, ככל שהן נסמכו על עילת הפרת חובת היידוע.

דין עמדת המדינה להידחות.

בפסיקת ההוצאות בית המשפט איננו מחויב לפסוק את ההוצאות בעין שהוציא בעל הדין, אשר במקרה דנא עומדות, לפי הודעת קופת החולים, על סך של כ-25,000 ₪ לפני שכ"ט עו"ד. אשר על כן, בנסיבות העניין אני פוסק כי ההודעה לצד ג' נדחית וכי הנתבעת תשלם לצד השלישי הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום אחד של 20,000 ₪.

התביעה שבפני עניינה בטענה כי המדינה הפרה את החובה ליידע את התובעת כמי שהוקרנה בילדותה על הסיכון לה היא חשופה בשל ההקרנה, וכי לתובעת נגרמו נזקים בשל הפרת חובת היידוע, כאשר הגילוי המאוחר החמיר את מצבה ונזקיה.

הנתבעת, מנגד, הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף, מחמת היתיישנות.

בית המשפט העליון קבע כי עילת התביעה העומדת למוקרנים נובעת מבחירתה של המדינה שלא ליידעם, כפי שצוין ברע"א 5500/09 סימה ראובן הנ"ל: "מסקנותיו [של בית המשפט המחוזי] מקובלות עלינו וגם אנחנו סבורים כי המדינה התרשלה בבחירתה שלא ליידע את המשיבה ואחרים שספגו הקרנות כמותה. השיקולים שעמדו בבסיס בחירתה של המדינה שלא ליצור 'פניקה' ולמנוע מן הנפגעים שבכוח בדיקות שהן מזיקות כשלעצמן - היא בחירה פטרנליסטית פסולה שמנעה מן הנפגעים את זכות הבחירה באשר להמשך הבדיקות והטיפולים שעמדו לרשות הציבור באותה עת - ולו גם על חשבונם הפרטי". על כן קבע בית המשפט העליון בעיניין מולהי, כי אין להטיל על התובע את הנטל להוכיח כי היה עליו לחשוב שמא המדינה נימנעה מלמסור לו ולאחרים דוגמתו מידע רלוואנטי אודות הסיכונים להם הם חשופים.

...

נוכח האמור, משנדחתה התביעה על הסף, הרי ממילא גם דין ההודעה לצד שלישי שהגישה המדינה כנגד קופת החולים הכללית להידחות.

על כן, החלטתי שלא להמתין לקבלת סיכומיו של הצד השלישי.

סוף דבר – התביעה נדחית.

ביום 17/4/2016 הגישה הנתבעת בקשה זו לסילוק התביעה על הסף מהיעדר עילה ומחמת היתיישנות.

התובעת ממשיכה וטוענת כי, על פי פס"ד איבי, הנתבעת הפרה את חובת היידוע החל משנת 1991 ועד לשנת 2009; התביעה הוגשה ב 2009, ולפיכך טרם חלף מועד ההתיישנות בעת הגשתה; התובעת לא הגישה תביעה על פי חוק הגזזת, ולפיכך היא לא היתה מודעת לסיכון ולשאר רכיבי התביעה; לתובעת לא היה קצה חוט לדעת על הסיכון, שכן אין זכר ברשומות הרפואיות כי הוסבר לה על הקשר שבין ההקרנות לגידולים; הנתבעת לא הגישה ראיה בענין ולא העידה אף מומחה לגבי המועד שבו הוסבר לתובעת על הקשר שבין ההקרנות לבין סכויי ההחלמה ודרכי הטיפול; העובדה שהתובעת ידעה כי הוקרנה נגד הגזזת אין בה כדי להצביע על ידיעת הסיכון הנובע מההקרנות, ואינה מהוה קצה חוט שהצדיק חקירה ודרישה בדבר המידע שהיה בידי המדינה בנוגע לסיכונים הצפויים מההקרנות; יש לדחות את הבקשה גם משקולי צדק והגינות.

נוכח קביעות אלה, החליט בית המשפט בפסק דין איבי לדחות עירעורו של אדרי, ולאשר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי לעניין היתיישנות תביעתו, מן הטעם שאדרי היה מודע לכך שחלה בילדותו בגזזת ועבר הקרנות, והיה מודע לסיכון הכרוך בהקרנות אלה.

...

מעבר לכך, המדינה צרפה לסיכום טענותיה מסמכים מתביעות דומות שהוגשו על ידי בעלה של התובעת, מר יעקב שיש חיון (להלן: גם "יעקב") , וגיסה מר משה חיון (נספח ב' ונספח ד' לסיכומים).

סבורני כי, בהתאם לאמות המידה שנקבעו בפסיקה והובאו לעיל, מידע זה שהיה בידי בעלה של התובעת, למצער, כבר בשנת 2000, יצר הרבה מעבר לקצה חוט לידיעה שלה לגבי הסיכון הכרוך בהקרנות.

סוף דבר נוכח כל האמור, התביעה נדחית.

לטענת התובעת, נזקיה נגרמו בשל רשלנות המיוחסת לנתבעת, ושעיקרה אי קיום חובה ליידע אותה בדבר סיכון מוגבר ללקות בגידולים מהסוג בו לקתה עקב הקרנות שעברה בילדותה, דבר שמנע ממנה גילוי מוקדם של הגידול וטפול בו. ביום 7.4.2002 הגישה התובעת תביעה על-פי חוק לפצוי נפגעי הגזזת, התשנ"ד-1994 (להלן: "חוק הגזזת") ועצם הגשתה אינו שנוי במחלוקת.

לטענת הנתבעת, יש לדחות את התביעה על הסף מחמת היתיישנות, וגם בשל העידר עילה, זאת נוכח הנפסק בע"א 1535/13 מדינת ישראל נגד ציפורה איבי (3.09.2015), (להלן :"פס"ד איבי ציפורה"), שם נקבע כי מועד הפניה לועדת הרפואית בתביעה על פי חוק הגזזת, יראה כמועד בו מולאה חובת היידוע.

משכך, ובהתאם להילכת איבי ציפורה, לא ניתן, מחמת היתיישנות, לבסס תביעות בגין הפרה של חובת היידוע, יהא הנזק אשר יהא.

סילוק על הסף של תביעה, ובפרט דחייתה, הוא הליך הננקט במקרים קצוניים ובלית ברירה, רק כאשר "ברור ונעלה מכל ספק הוא, שעל יסוד העובדות שטען להן, לא יוכל התובע לזכות בסעד שבקש" (ע"א 3510/99 ראובן ולעס נ' אגד – אגודה שיתופית לתחבורה, דינים עליון, כרך ס', 65; י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית – 1995, 384).

כך גם לגבי סילוק התביעה על הסף מחמת היתיישנות, הדבר מצריך זהירות מרובה תוך מתן משקל לזכות החוקתית של הגישה לערכאות (ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה, 24.3.2008).

מה גם, יש בבירור הראייתי ובקביעת מהימנות עדות התובעת כדי להלשיך על הוכחת טענת ההתיישנות שלא מודעת, לרבות, על השאלה אימתי נודע לתובעת בפועל על הקשר בין ההקרנות ובין הופעת הגידולים, כמו גם על השאלה אימתי נודע לתובעת כי המדינה ידעה על הסיכונים כאמור עוד בשנות ה-80.

...

לטענת הנתבעת, יש לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות, וגם בשל העדר עילה, זאת נוכח הנפסק בע"א 1535/13 מדינת ישראל נגד ציפורה איבי (3.09.2015), (להלן :"פס"ד איבי ציפורה"), שם נקבע כי מועד הפניה לוועדת הרפואית בתביעה על פי חוק הגזזת, יראה כמועד בו מולאה חובת היידוע.

לאחר בחינת התביעה וטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי בשלב זה דין הבקשה להידחות.

סיכומו של דבר מצאתי, כי טענות הצדדים המועלות בבקשה ובתגובה מצריכות בירור עובדתי, על דרך הבאת הראיות ושמיעת עדים, למצער, בעניין ההתיישנות.

משכך, דין הבקשה להידחות.