בקשת סילוק דחייה על הסף

היות והתבקשתי על ידי הנתבעת להביע כבר עתה את סכויי התביעה הנדונה לנוכח הנטען בכתב התביעה והנספחים לו, אומר; שככל שיוכחו העובדות המפורטות בכתב התביעה הכף – בשלב זה – נוטה לכך, שהנימוקים בגינם מבקשת הנתבעת לסלק את התביעה על הסף – יידחו.

...

ויודגש; חרף העובדה שהתובעת ראתה לציין כי תקופת ההתקשרות עימה הוארכה עד לסוף שנת 2016 הרי שהיא לא הצביעה על עבודה שנעשתה על ידה בתקופת ההארכה ולא בכדי, שהרי אין חולק כי הפרוייקט נשוא ההסכמים לא יצא בסופו של דבר לפועל, שעה שהוקפא החל מחודש ספטמבר 2014.

סיכומו של דבר ועל מנת שיהיה ביכולתה של מרשתנו לחוות דעתה על דרישתה של מרשתך, כאמור במכתבך שבנדון, נודה על קבלת המסמכים האמורים לעיל, לרבות הזמנות עבודה המקוריות שנמסרו למרשתך, לטענתה, על ידי מרשתנו, החשבונות בגין העבודות האמורות שנמסרו על ידי מרשתך, לטענתה, למרשתנו, אישור בדבר הגשתם למרשתנו ו/או למי מטעמה וכיו"ב, שאחרת בכל הכבוד לא תוכל מרשתנו לבדוק את החשבון הסופי לשם אישורו כמבוקש במכתבך שבנדון, שכן מיותר לומר שמרשתנו אינה חותמת גומי ועליה לוודא כי בגין הסכום הנדרש לתשלום התקבלה אצלה תמורה בדמות ביצוען של העבודות הנטענות, עבורה וכן כי כל הדרישות הנטענות תואמות את הוראות ההסכמים.

4 סוף דבר אני דוחה את הבקשה לסילוק/דחייה על הסף של התביעה.

דא-עקא, שהנתבעות הודיעו לבית המשפט שהן עומדות על כך שטענות אלו יידונו כטענות סף. ביום 2.9.2020 ניתנה החלטה מפורטת של בית המשפט הדוחה את הבקשה לסילוק/דחיית התביעה על הסף כאשר בסיומה נאמר: "אני שב ומפנה הצדדים להמלצת בית המשפט שניתנה בדיון שהתקיים ביום 12.7.2020 ש"הצדדים בעזרת שני המומחים של שני הצדדים יבואו בדברים בניסיון למצוא פיתרון הולם שיתן מענה וביטחון מפני הישנות של נפילת אריחים". דא-עקא, שפנייתו זו של בית המשפט לדאוג להסרה מיידית של איום נפילה נוספת של אריחים, במקביל לדיון במחלוקות שבין הצדדים – לא צלח.

...

ביום 3.9.2020 התקבל העדכון מהתובעים על התנתקות שורה נוספת של אריחים ( העדכון והתייחסות המומחה צוטטו לעיל) החלטתי לקיים דיון ביום 21.9.2020 בנוכחות שני המומחים תוך תקווה שאוכל בכל זאת בעזרת המומחים להביא להסכמות כלשהן.

גם אם בהמשך יתברר שיש נושאים מסוימים בהם לא יהיה מנוס מכפל דיון, במקרה הנדון, אין מנוס מכך.

למטרה זו נועד הנאמר בתקנה 222 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984: " 222 בית המשפט ...רשאי להורות שנושא ההודעה יידון בשעת הדיון או אם הוא סבור שהדיון בו עלול לסבך את הדיון בתובענה שלא לצורך- לאחר סיום הדיון בתובענה או לאחר מתן פסק הדין בה , ולשם כך רשאי הוא לתת הוראות בדבר סדרי הדיון בתובענה ובהודעה , כפי שימצא לנכון." סוף דבר אשר על כן, אני מחליט להפריד את הדיון בין התביעה העיקרית ובין ההודעה לצד שלישי.

על-פי הבקשה, עילות הסילוק נחלקות לשלוש: דחייה על הסף מחמת היתיישנות; מעשה בית דין והשתק שפוטי וכן העידר עילה.

...

אין חולק כי לא מתקיימת בין בעלי הדין קרבה משפחתית מהסוג שמקים סמכות לבית משפט לענייני משפחה לדון בסכסוך, בהתאם לסע' 1 (2) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה-1995 (להלן: החוק) והגדרת "בן משפחתו" שם, ועל כן שאלת הסמכות מתעוררת בהקשר של הוראת סעיף1(6)(ה) סיפא לחוק אשר מרחיב סמכות בית המשפט לענייני משפחה לדון ב-"תובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה, יהיו הצדדים אשר יהיו", שעה שהמבקש סבור כי הסמכות העניינית נתונה במצוות הוראה זו לבית משפט לעניני משפחה, בעוד שהמשיבים דוחים טענה זו וסבורים כי הסמכות נתונה לבית משפט זה. לאחר שנתתי את דעתי לאמור בכתב התביעה ולטיעוני הצדדים בעל-פה ובכתב, ולאחר בחינה של כלל הנסיבות ועילת התביעה, ובעיקר המועד בו התגבש ונכרת על פי הנטען ההסכם לו טוענים התובעים, שאת אכיפתו או הצהרה על תוקפו הם מבקשים בגדרי תביעתם דכאן, לא שוכנעתי כי לפנינו תביעה שעילתה סכסוך בקשר לירושה.

מסקנה זו מתחייבת מכל אלה: ראשית, איש מן הצדדים לא חלק ולא חולק על מהות או היקף הזכויות שהתקבלו בירושה; שנית, הזכויות שהתקבלו בירושה התגבשו קודם להסכם מושא התובענה, ואלה הפכו לקניינם של הצדדים במועד מוקדם להסכם, כאשר אין חולק כי כל אחד מיחידי בעלי הדין רשאי היה לנהוג בהן על פי רצונו; שלישית, הסכסוך נולד בעקבות אותו הסכם, בחלוף זמן משמעותי לאחר הפטירה של המוריש וההורשה או ההכרה בזכויות היורשים; רביעית, סבורני כי יש לפרש אותה הוראה כמחילה את עצמה על סכסוך בעניין ירושה ששורשיו נטועים במועד שקדם לפטירת היורשים הישירים, היינו, סכסוך שהתגלע עוד בחייהם, ולא בסכסוך המאוחר לפטירתם.

אפנה לדבריה של המלומדת זלצמן, עמ' 625-626 "מעשה-בית-דין בהליך אזרחי": "מן הצד האחר, הפעלה דווקנית ובלתי-גמישה של כלל מעשה-בית-דין עשויה להוליך לעיתים לתוצאות בלתי-צודקות במשפט. בהיות הכלל מעוגן בתקנת-הציבור, ככלל שימושי המיועד למנוע הטרדת בעל-דין יריב על-ידי התדיינות חוזרת בעניין שכבר נפסק כל אימת שהצדק מצדיק את הדבר – אף יש ליתן לבית-המשפט שיקול-דעת לסטות מכלל מעשה-בית-דין כאשר הצדק מחייב זאת.... ניתן לומר אם-כן, כי התפישה העקרונית חייבת להשאיר שיקול-דעת בידי בית-המשפט באותם מצבים שבהם מחייבים שיקולים של צדק לסטות מגדרו של כלל המניעות הדיונית וליתן לבעל-הדין הזדמנות נוספת להציג לפניו את עניינו בקשר לאותה עילה או ביחס לאותה פלוגתא". לא מצאתי ממש בטענת המבקש, כי יש לדחות את תביעתם של המשיבים מחמת התיישנות – נהפוך הוא.

סבורני, כי כלל טענות המבקש בנוגע למועדים השונים דורשות בירור ראייתי הואיל וטענות אלו קשורות בטבורן לסוגיות עובדתיות, אשר לא ניתן לקבוע לגביהן מסמרות, מבלי שתיבחן התשתית הראייתית המלאה, לרבות שמיעת עדויות.

על יסוד כל האמור לעיל, סבור אני, כי יש לדחות את בקשת המבקש לסלק את תביעתם של המשיבים על הסף, וכך אני מורה.

כיוון שהטיעונים משפטיים ואין צורך בבירור עובדתי בבקשה לסילוק על הסף, נדחתה על הסף התביעה, תוך חיוב בהוצאות בסך 1,500 ₪.

...

נקבע כי אין מנוס מלהגיע למסקנה כי תביעת התובע הינה למעשה בקשה לביטול פסק דין שניתן בהליך הראשון.

דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בתשובת המשיבה וזאת מהנימוקים כדלקמן: ערכאת ערעור ממעטת להתערב בפסקי דין שניתנים בבית משפט לתביעות קטנות.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להדחות.

לפיכך, מקום בו נידרש בירור עובדתי לשם הכרעה בבקשה לסילוק תובענה על הסף, לרוב מצדיק הדבר את דחיית הבקשה והמשך בירורה במסגרת ההליך גופו (רע"א 2306/20 סער נ' י. שומרוני- חברה לבניין ופיתוח (2002) בע"מ, פיסקה 8 (1.7.2020)).

...

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

אני סבור כי בשים לב להוראות החוזיות השונות בהסכם השכירות, שאליהן הפנו התובעות, ובפרט סעיף 9.5 (המחייב את הנתבעת לשלם את דמי הניהול לתובעות או לחברת הניהול) וסעיף 15.6 (הקובע כי חתימת הנתבעת על הסכם השכירות מהווה, בין היתר, התחייבות של הנתבעת כלפי התובעות לקיים את כל התחייבויותיה גם כלפי חברת הניהול, וכי הפרה של הסכם הניהול מהווה גם הפרה של הסכם השכירות) לא ניתן לקבוע בשלב מקדמי זה שאין יריבות בין הצדדים גם בקשר עם דמי הניהול, מבלי לקיים בירור עובדתי בעניין זה. אדגיש, כי לא נעלמה מעיניי טענת הנתבעת כי הדיבור "לתובעת או לחברת הניהול", הנזכר בסעיף 9.5 להסכם לעיל, מתייחס – בכל הנוגע לחבות שבתשלום דמי הניהול לתובעות ולא לחברת הניהול – לתקופה שבה טרם מונתה חברת ניהול (בהקשר זה מפנה הנתבעת לסעיף 15 להסכם הקובע כי כל עוד לא פועלת חברת ניהול בבניין "ישמש המשכיר כחברת הניהול לצרכי חוזה זה").

בקשת הסילוק נדחית אפוא.

לאחר עיון בחומר ובטענות הצדדים ראיתי להיעתר לבקשה במלואה, ולהורות לתובעות להעביר לנתבעת, ללא השחרות כלשהן, את המסמכים המבוקשים שהינם הסכם שכירות שכרתו התובעות עם צד שלישי שבא במקומה של הנתבעת והסכם שכרתו התובעות עם צד שלישי אחר, להשכרת מחסן בבניין (להלן, בהתאמה: הסכם השכירות עם השוכר החלופי; ו- הסכם השכירות של המחסן).