בקשת נכה צה"ל לקבל תגמולים בדיעבד

במסגרת פסק הדין נקבע כי המבקש ישלם למשיב – למפרע – את ההטבות הניתנות מכוח הוראות אגף שקום נכים (להלן: ההטבות), וזאת מעבר לתגמולים הקבועים בחוק הנכים (תגמולים ושקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים); וכי הטבות אלה יחושבו וישולמו בצרוף הפרישי הצמדה וריבית כחוק.

ביום 21.7.2005 קבע קצין התגמולים במבקש כי למשיב ארעה תיסמונת פוסט טראומטית בתקופת שרותו ועקב שרותו הצבאי (להלן: הנכות הנפשית), וכי יש לעדכן את דרגת נכותו של המשיב בגין הנכות הנפשית.

ביום 9.2.2006 הגיש המשיב בקשה לקצין התגמולים לקבלת התגמולים באופן רטרואקטיבי, למן שיחרורו מהשרות הסדיר.

...

במסגרת פסק הדין נקבע כי המבקש ישלם למשיב – למפרע – את ההטבות הניתנות מכוח הוראות אגף שיקום נכים (להלן: ההטבות), וזאת מעבר לתגמולים הקבועים בחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים); וכי הטבות אלה יחושבו וישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיב ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אין בידי להכריע באשר לסיכויי הערעור, שכן הסוגיה שבמחלוקת מעוררת שאלה משפטית שיש לבררה.

טענת המבקש, שלפיה קיים חשש אמיתי שאם פסק הדין יבוצע יהיה קושי רב להשיב את הסכום לקופה הציבורית במקרה שהערעור יתקבל, נטענה בעלמא ומבלי שהוצגה ולו ראשית ראייה לתמיכה בטענה זו. משכך, נמצא כי המבקש לא עמד בנטל הנדרש לצורך עיכוב ביצוע פסק הדין ולכן דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית.

ביום 25.7.10 ניתן על ידי פסק דין בעת"מ 1860/07 משה לופו נ' מדינת ישראל ( להלן: עניין לופו במחוזי), בו נקבע, שהוראת אגף השקום הקובעת כי תשלום ההטבות הוא מיום קביעת דרגת הנכות, הוראה 80.23, בטלה, שכן היא מפלה, ללא הצדקה, בין נכי צה"ל. ביום 17.11.10 הורה כב' השופט ח' מלצר על עיכוב ביצוע חלקי של פסק דין לופו במחוזי, כך שהעותר באותו עניין, מר לופו, יקבל את התגמולים המגיעים לו רטרואקטיבית, אך ביטול הוראה 80.23 לגבי כלל נכי צה"ל יעוכב עד לדיון בעירעור (החלטתו במסגרת עע"ם 7335/10 מדינת ישראל נ' משה לופו).

ביום 11.10.15 פנה ב"כ העותרת לגב' אתי שיינברגר, קצינת תגמולים באגף השקום (מכתבו צורף כנספח יז' לעתירה), בבקשה להכיר בכל ההטבות שעל העותרת לקבל מכוח הוראות אגף השקום, החל מיום התביעה, מרץ 1999 (אין מחלוקת כי התגמולים מכוח חוק הנכים שולמו לעותרת החל מאותו מועד).

...

אני סבורה כי הדין עם אגף השיקום, כי הטענה לנכות נפשית היא טענה לפי תקנה 9 לתקנות אף שלא הוגשה ככזו, שכן, בעבר, החל משנת 1999 ועד שנת 2012 לא הועלתה טענה זו ע"י העותרת, ומדובר בתקופה ממושכת.

אני סבורה כי גם לאור החריג, שיש לפרש היום בהרחבה, אין לקבל, בנסיבות אלו, את טענת העותרת לעניין התמשכות ההליכים.

סוף דבר העתירה נדחית.

ביום 25.7.10 ניתן על ידי פסק דין בעת"מ 1860/07 משה לופו נ' מדינת ישראל ( להלן: עניין לופו במחוזי), בו נקבע שהוראת אגף השקום שקובעת כי תשלום ההטבות הוא מיום קביעת דרגת הנכות, הוראה 80.23 – בטלה, שכן היא מפלה, ללא הצדקה, בין נכי צה"ל. ביום 17.11.10 הורה כב' השופט ח' מלצר על עיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין, כך שהעותר באותו עניין, מר לופו, יקבל את התגמולים המגיעים לו רטרואקטיבית, אך ביטול הוראה 80.23 לגבי כלל נכי צה"ל יעוכב עד לדיון בעירעור (החלטתו במסגרת עע"ם 7335/10 מדינת ישראל נ' משה לופו).

בסעיף 17 לבקשה טען אגף השקום כך: "בשל ניסוח מעורפל של החלטת קת"ג מיום 6.11.16 (בעקבות ועדה רפואית מיום 29.7.14, אחרי פסק דין לופו) (אשר נערכה אמנם לאחר מתן פסק דין לופו אך מבלי שחל שינוי בדרגת הנכות של העותר) שגו הגורמים הרלבאנטיים אצל המשיב בבחינת בקשתו של העותר לקבלת הטבות באופן רטרואקטיבי. נוסח ההחלטה דנן קבע, כי מצד אחד אין שינוי בדרגת הנכות ומד שני נקבע כי דרגת הנכות שנקבעה היא בתוקף משנת 2007, ומכאן בא המשיב לכדי טעות כאילו לכאורה מועד הזכאות לתגמולים השתנה ומכאן נקבע בטעות שיש לעותר זכאות לדמי ניידות רטרואקטיביים ויצא המכתב בנושא הוא המכתב מיום 3.1.17". בתצהיר שצורף לבקשה לביטול פסק הדין הבהיר מר אלי סבן, שכתב את המכתב לפיו יכירו לעותר בזכויות כפי שבקש, כי נפלה טעות במכתבו וזאת, בין היתר: "בשל ניסוח מעורפל של החלטת קצין תגמולים מיום 6.11.14 (בעקבות ועדה רפואית מיום 29.7.14, אחרי פסק דין לופו)" (סעיף 6 לתצהירו).

...

מכל האמור לעיל עולה כי תקופה זו, רובה ככולה, הייתה מיותרת, והתמשכות ההליכים נבעה אך מהתנהלות אגף השיקום ועל אחריותו.

נראה כי גם אם ניתן היה לקבל את הטענה כי כל הליך כשלעצמו עומד בממוצעים של אגף השיקום (ולא כך הם פני הדברים), הרי משעה שהרבה מההליכים היו מיותרים, שוב אין למדוד זאת רק באופן זה. אני סבורה כי דברי כב' השופט סולברג שהובאו לעיל בעניין פלוני 2015, יפים גם למקרה זה, ובחרתי לסיים את פסק הדין בהשאלה מדברי כב' השופט סולברג לעניין שלפניי: סיפור המעשה כולו, תמונת התמודדותו של העותר שהוכר כנכה, עם המערכת האמונה על שיקומו, נמצאה ארוכה מדי, מסורבלת, מייגעת שלא לצורך, סחבת במידה כזו אשר מוצדק כי תקים חריג להוראת הנוהל.

סוף דבר ההטבות המגיעות לעותר בגין נכותו האורטופדית שהוכרו במכתב קצין התגמולים מיום 18.12.11 ינתנו לעותר החל מיום 1.1.08.

רקע ותמצית מסקנות ערעור על החלטת קצין התגמולים מיום 13.1.13 לשלם למערער הפרישי נצרך רטרואקטיביים החל מיום 30.06.11 ורטרואקטיבית מיום 01.07.10 ולא מיום הגשת התביעה ושיחרור המערער מצה"ל. בקשה לתגמול נכה נצרך הוגשה ב 12.4.11.

התשלום מכוח חוק הנכים ותקנותיו נחזה "רטרואקטיבי" ביחס לתחולת התגמול ששולם מכוח הוראת הנוהל שבוטלה, משום שבאותה הוראת נוהל נקבע שתשלום של תגמול שמכוח נהלי אגף השקום, ייעשה לא מיום הגשת הבקשה (התביעה) לתגמול בו מדובר, אלא רק מיום הוועדה הרפואית שקבעה שעור הנכות (יכול להיות פער זמנים ואף ניכר בין שני המועדים, כאשר הפער היה לרעת מקבלי ההטבות הקבועות בנהלי אגף השקום, בטרם בוטלה אותה הוראת נוהל בפסה"ד).

...

גם אם יכולה להיות קורלציה, לא ניתן לקפוץ למסקנה רק משעור הנכות, שתנאים נוספים אלה מתקיימים גם הם. מדובר כאמור בתנאים עצמאיים ומצטברים.

פסה"ד אכן חשוב אך לטעמנו לא ניתן ללמוד ממנו את שחפץ המערער.

הערעור נדחה.

הליך הערר בערכאה קמא - בהודעת הערר נטען, כי יש להכיר במערער כמי שזכאי לקבלת תגמול הנצרך החל ממועד השיחרור מצה"ל (4.4.2005) ולחילופין, מיום 11.8.05 - היום בו הוגשה התביעה של המערער להכרה כנכה צה"ל (להלן: "מועד הגשת הבקשה להכרה כנכה").

בדומה, ראו אף את רע"א 1357/06 ‏פלוני נ' קצין התגמולים (6.10.2008); שם נקבע בנוגע למחלוקת דומה כי "תביעה" שמוגשת לקצין התגמולים היא כל בקשה או הליך שניפתח כבקשה ראשונית להכרה כנכה או כבקשה מחודשת לבחינת הזכאות או בקשה לקבלת תגמול על פי החוק, משמע – שמבחינת סעיף 18(א) לחוק – יש לבחון כל בקשה לקבלת תגמול כ"תביעה" בפני עצמה, ואין לראותה כחלק מהבקשה הראשונית "המקורית" להכרה בנכות, שהוגשה שנים קודם לכן, בכל הנוגע למגבלת הרטרואקטיביות.

...

אשר על כן, המסקנה עד כה הינה שבמחלוקת העקרונית, אין מקום להתערב בהחלטת הוועדה אשר קבעה כי תגמול הנצרך ישולם רטרואקטיבית מיום הגשת הבקשה לקבלת אותו התגמול, ואין מקום לשלם את התגמול רטרואקטיבית מיום הגשת הבקשה להכרה כנכה.

סיכום – אשר על כן, לאור המקובץ מעלה, אציע לחברותי להרכב לדחות את הערעור.

ב. בר-זיו, שופטת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של כב' השופטת נאות פרי: הערעור נדחה ללא צו להוצאות.