לא למותר לציין כי לבד מטענותיהם הכלליות של המבקשים והעדה מטעמם, ד', לא הובא כל עד חצוני או ראיה חפצית כזו או אחרת שיהא בה כדי לתמוך בטענתם זו.
לעניין זה אציין כי מצאתי את גירסתה של הנכדה ד' לעניין זה מוקשת.
למי, איפוא נהגה המנוחה להיתקשר, ובאיזו שפה? האם רק בתימנית עשתה שימוש בטלפון? האם וכיצד תקשרו הנכדה ואחותה הצעירה על בסיס כימעט יום יומי עם הסבתא? סימני שאלה בולטים מתעוררים כתוצאה מעדותה של הנכדה.
מבקש 1 אמר מפורשות שלאחר השבעה היה מודע לצוואה כמו גם לצוו הקיום לכל הפחות
משנת 2017 ומטעם כספי גרידא לא פנה לקבל ייעוץ ביחס לאמור, להיתנגד לצוואה או לבטל את צו הקיום ( עמ' 15-18 לפרוטוקול, לרבות עמ' 15 שורות 21 – 27 , עמ' 16 שורות 1-10 וכן ראו דבריו בעמוד 2 שורות 24-25).
...
לא פלא, אפוא, כי בסופו של יום לא הובא מר ח' למתן עדות, והמסקנה המסתברת מאי הבאתו למתן עדות היא שלו היה מובא אותו ידיד משפחה, יכול ועדותו לא הייתה תומכת בטענת המבקשים.
בהקשר אחר הבהיר בית המשפט העליון שמקום בו משאב השיפוט הוא משאב מוגבל לאור הצורך להקצותו לטובת דיון בעניינם של מתדיינים רבים, הכלל בדבר הרצון לגילוי האמת איננו יכול לקבל בכורה (לבטח שלא בכורה אוטומטית), על פני שיקולים מתחום מנהל שיפוטי תקין והאינטרס הציבורי המרכזי בהקצאת משאבי שיפוט מידתיים לכל הליך: "...קביעת עובדות היא מלאכת חוקנו, ובשל כך קיים אצל כל שופט ושופטת רצון מקצועי, טבעי ומובן, לשחזר את העובדות הנדרשות למתן פסק הדין כהווייתן, ובדרך זו להגיע לחקר האמת. סבורני כי במקרים הלא מעטים שמובאים לפתחנו, ובהם הנסתר עולה על הגלוי, בתי המשפט צריכים להימנע ממימושו של רצון זה, מקצועי, טבעי ומובן ככל שיהיה – וזאת, משתי סיבות הקשורות אהדדי. ראשית, מי לידינו יתקע שבית המשפט יצליח להסיר מפניו את הערפל של חוסר ודאות ולהגיע לחקר האמת כאשר הוא פועל תחת מחסור חמור בראיות, וכאשר הראיות הקיימות מובאות לפתחו היישר מבית מדרשם של בעלי הדין, שכל אחד מהם הוא נוגע-בדבר ומתוקף כך מונע להטות את תוצאת ההתדיינות לטובתו-שלו על חשבון האמת? השילוב של אי-ודאות ושל היעדר חפיפה בין האינטרס הציבורי בהליך המשפטי (חקר האמת) לבין התמריצים הפרטיים של בעלי הדין (אשר כוללים בתוכם את הרצון להגיע לניצחון במשפט על חשבון האמת) הוא שילוב הרסני, אשר עלול למנוע מבית המשפט הגעה לאמת (ראו: Steven Shavell, The Fundamental Divergence between the Private and the Social Motive to Use the Legal System, 26 J. Legal Stud. 575 (1997)). שנית, ולא פחות חשוב: כאשר הנסתר עולה על הגלוי, השקעתם של זמן שיפוטי ומאמצים שיפוטיים אחרים בניסיון להגיע לחקר האמת – הרחוקה מן העין – בהכרח תפגע ביעילות ובצדק בעשיית המשפט. זאת, מאחר שזמן שיפוטי הוא משאב חברתי מוגבל, ועל כן השקעה מאסיבית של הזמן בהליך אחד תדחה את טיפולו של השופט בהליכים אחרים, דבר אשר עלול לפגוע קשה – ולעיתים, אנושות – בבעלי הדין שמחכים ליומם בבית המשפט ולסעדים המשפטיים להם הם זכאים, ואין שופט שישמע את טענותיהם (ראו: בג"ץ 3181/19 הקליניקות המשפטיות, המרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט" נ' מדינת ישראל, פסקה 1 לפסק דיני [פורסם בנבו] (8.12.2019)).
התשתית שהונחה לפניי מובילה כאמור לדחיית הבקשה, וכפועל יוצא כך אני מורה.
