טענות אלה דורשות הוכחה, וכל עוד לא נשמעו עדים ולא הוצגה התשתית הראייתית, אין בידי ביה"ד הכלים להכריע בטענות אלה;
(3) לא פורט כל מחדל ביחס לנאשם 1;
(4) באשר לחקירת הנאשמת לכאורה ללא אזהרה מוקדמת, מדו"ח הפעולה עולה, כי המפקחים הזדהו והציגו לנאשמת את צו הכניסה לנכס, הסבירו לה את מטרת הביקור, והיא מיוזמתה מסרה להם מידע על אודות העובדת.
בדו"ח הפעולה לא נרשם כי הם תשאלו אותה וכי היא נחקרה רק לאחר שהעלתה טענות שונות לאחר שמטרת הביקור הוסברה לה;
(5) במועד הבקורת הנאשמת נחקרה באזהרה ובשום שלב היא לא ביקשה להפסיק את החקירה ולקיימה במועד אחר.
יתרה מכך, הנאשמת חתמה על גבי חקירתה כי היא חשודה בבצוע עבירות על חוק עובדים זרים, כי עומדת לה זכות השתיקה וכי היא רשאית להיוועץ עם עורך דין טרם חקירתה;
(6) בהתאם להוראות חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), תשס"ב-2002, ניתן לחקור אדם שלא בתחנת מישטרה, אם קיים צורך עינייני בניהול חקירה בדחיפות מחוץ לתחנה.
בית המשפט העליון הוסיף והתווה בפרשת בורוביץ' שלושה שלבים בבחינת החלתה של טענת הגנה מן הצדק:
"בשלב ראשון על בית-המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעיניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם, וזאת במנותק משאלת אשמתו או חפותו. בשלב השני על בית המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. בשלב זה, נידרש בית-המשפט לאזן בין האינטרסים השונים, שהעיקריים שבהם פורטו לעיל, תוך שהוא נותן דעתו לנסיבותיו הקונקרטיות של ההליך שבפניו..." בתוך כך עשוי בית-המשפט לייחס משקל, בין היתר, לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם; לעוצמת הראיות (הלכאוריות או המוכחות) המבססות את אשמתו; לנסיבותיהם האישיות של הנאשם ושל קורבן העבירה; למידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להיתגונן; לחומרת הפגיעה בזכויות הנאשם ולנסיבות שהביאו לגרימתה; למידת האשם הרובץ על כתפי הרשות שפגעה בהליך או בנאשם, וכן לשאלה אם הרשות פעלה בזדון או בתום-לב. ברי כי בגיבוש האיזון בין השיקולים הנגדיים ייחס בית-המשפט לכל אחד מהשיקולים את המשקל היחסי הראוי לו בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הנתון" (שם, בעמ' 807).
...
בנוסף, נפלו פגמים בתיעוד הפעילות על ידי הפקחים באמצעות דוחות פעולה;
(9) חקירתה של הנאשמת בביתה, מעבר לכך שאינה חוקית, נעשתה כשילדיה הקטינים שוהים בבית, דבר שמלמד על כך שההודאה נגבתה ממנה תוך הפעלת לחץ כבד מאוד;
המאשימה טענה כי דין הבקשה להידחות מהנימוקים הבאים:
(1) נסיבות המקרה בתיק זה אינן מתאימות לנסיבות שלגביהן נקבע בפסיקה כי יש מקום להחיל את דוקטרינת ההגנה מן הצדק בשל "התנהגות בלתי נסבלת של הרשות, מקוממת ושערורייתית בהתעמרותה בנאשם, שאין הדעת יכולה לסבול, ואין תחושת הצדק האוניברסלית יכולה לעמוד מנגד באפס מעשה";
(2) טענות הנאשמים בדבר מחדלים לכאורה מתבססות על עובדות שהמאשימה מכחישה אותן.
ראשית, מקובלת עלי טענת המאשימה, כי מן הראוי ללבן את המחלוקות העובדתיות בשלב המתאים לכך, קרי, בישיבת ההוכחות, ולא בשלב מקדמי זה.
לגופן של הטענות, מצאתי כי הסברי המאשימה ביחס לכל אחת מהטענות שהועלו, מספקים, ואבהיר:
(1) ביחס לנאשם 1, אכן לא פורט מחדל כלשהו.
הוא הדין לגבי הטענה כי מי שחקר את הנאשמת הוסמך לכך על פי דין;
(4) ביחס לטענה הנוגעת לעיכוב העובדת הזרה, בהיעדר תשתית ראייתית, מקובלת עלי טענת המאשימה, כי העיכוב התבצע לאחר הכניסה, כדין, לנכס ולא לפניו.
אחרית דבר
(7) הבקשה נדחית.
תשומת לב הנאשמים מופנית לסעיף 152(ב) לחסד"פ.
(9) אני מורה על העברת התיק לשמיעת ראיות בפני אחד מחבריי השופטים, בהתאם לסדרי העבודה בביה"ד.
ניתנה היום, ט"ז חשוון תשפ"א, (03 נובמבר 2020), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.
