בקשת נאשם לחיוב בהוצאות מכוח סעיף 80 לחוק העונשין

בקשת המבקש (הנאשם) לחייב את המשיבה לפצותו בהתאם להוראות סעיף 80 לחוק העונשין התשל"ז -1977 - היא הבקשה שלפני.

בעניינינו - לא מצאתי כי נסיבות התיק מצדיקות פסיקת פיצוי לנאשם מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, הליך שהוא חריג כשלעצמו.

" בע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73, (2002) אמר בית המשפט: "... הליך פסיקתם של שיפוי ופצוי אינו אלא ספיח למשפט הפלילי, הליך טפל להליך הפלילי העקרי. שומה עלינו איפוא להזהר שלא נהפוך זנב לראש, שלא ניגרר להליך ארוך ומורכב שנושאו הוא הפצוי והשיפוי. חייבים אנו להזהיר עצמנו מפני הליך של מידרון, מידרון העשוי להפוך מידרון חלקלק. נהיה ערים וקשובים לכך שהליך השיפוי הפצוי אסור לו שיהפוך לחזרה על משפט פלילי בהיפוך: שזו הפעם הנאשם שזוכה יהיה מאשים והמדינה תהא נאשמת. עוד נזכור, כי לרשות נאשם שזוכה בדינו עומדת, במקרה המתאים, עילה בנזיקין... ומכאן טעם נוסף לנהוג בהליך שיפוי ופצוי כהוראת סעיף 80 לחוק העונשין אך כהליך נספח וטפל להליך העונשין....". נכון הוא כי "זכותו של נאשם שיצא זכאי בדינו לפצוי וכיסוי הוצאות הגנתו, בנסיבות המנויות בסעיף 80 לחוק העונשין מגלמת בתוכה את ההכרה בנזק שניגרם לנאשם כתוצאה מההליכים שנכפו עליו. העמדתו של אדם, כל אדם, לדין, גוררת מעצם טיבה פגיעה בכבוד האדם, בשמו, בזכותו לפרטיות, ולעיתים, גם בזכותו לחירות. לכל אלה נילווה כדרך קבע חיסרון כיס הנובע מהצורך לממן הגנה ראויה, ולעתים גם פגיעה בעיסוקו של הנאשם ואף בקניינו" (ע"פ 2366/03 עסאף בן אליאס עאסף נ' מדינת ישראל (1.12.04)).

...

יוצא אפוא, כי בידי המשיבה היתה מערכת ראיות לכאוריות (כמפורט בסעיף 6 לתגובתה) שהצדיקו הגשת כתב אישום, ואין בתוצאת הזיכוי מחמת הספק, כדי ללמד כי 'לא היה יסוד להאשמה', ובודאי שאין לומר כי לא היו בידי המשיבה "פרטים מרכזיים באישום, עד אשר 'הזיכוי היה ידוע מראש'", שהרי המסקנה אליה הגעתי היתה רק לאחר סיום שלב ההוכחות ולאחר שמיעת העדים.

ובכל זאת ולמען הזהירות מצאתי לציין כי מעיון בהכרעת הדין עולה במפורש כי ת/21 ות/22 לא שללו חד משמעית את הטענה כי המתלונן נפגע מירי אלא המסקנה שבהם היא כי "לא ניתן לקבוע ברמת וודאות נדרשת האם הפצעים בראשו של הנדון מתיישבים עם ירי...". משכך, וכפי שכבר ציינתי אף בהכרעת הדין, היה על המשיבה לחקור כל כיוון חקירה אפשרי (סעיף 40 להכרעת הדין) וראוי לה שכך עשתה.

לאור כל האמור- אני דוחה את הבקשה.

הנאשם ביקש לחייב את המאשימה בהוצאותיו לפי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

נפסק, כי לעניין העילה הראשונה, המבחן שנקבע לקיומו של היסוד להאשמה הוא מבחן "התובע הסביר" ו"הסיכוי הסביר להרשעה": "המבחן הנידרש לקיומה של העילה הראשונה שמכוחה ניתן 'להפעיל' את סעיף 80 לחוק העונשין (דהיינו שמי שזוכה – לא היה יסוד לאשמתו), הוא מבחן 'התובע הסביר' ו'הסיכוי הסביר להרשעה'. בהתאם לאמת מידה זו יש לבחון באופן אובייקטיבי האם לנוכח התשתית הראייתית שהיתה מונחת בפני התביעה, היה תובע סביר וזהיר מגיע למסקנה שיש מקום להגשת כתב אישום... הינה כי כן, על מנת להכנס לקטגוריה של העילה הראשונה המצדיקה פיצוי והחזר הוצאות, יש צורך להוכיח כי כתב האישום הוגש מבלי שהיה לו בסיס כלשהוא, או שהיסוד להאשמה היה רעוע ביותר (השוו: עניין דבש, בעמ' 106, עניין בן ברוך, שם). מדובר אפוא בסיטואציות חריגות של זדון, חוסר תום לב, רשלנות חמורה ביותר, או אי סבירות מהותית ובולטת... מטבע הדברים היתממשות עילה זו צפוי להיות נדיר (לפחות יש לקוות שאכן זה הוא המצב)." (עניין בוגנים, בפיסקה 18 לחוות דעתו של השופט ח' מלצר; ראו גם עניין קקון, בפיסקה 11).

...

לפיכך, אני מורה על זיכוי הנאשם.

נפסק, כי לעניין העילה הראשונה, המבחן שנקבע לקיומו של היסוד להאשמה הוא מבחן "התובע הסביר" ו"הסיכוי הסביר להרשעה": "המבחן הנדרש לקיומה של העילה הראשונה שמכוחה ניתן 'להפעיל' את סעיף 80 לחוק העונשין (דהיינו שמי שזוכה – לא היה יסוד לאשמתו), הוא מבחן 'התובע הסביר' ו'הסיכוי הסביר להרשעה'. בהתאם לאמת מידה זו יש לבחון באופן אובייקטיבי האם לנוכח התשתית הראייתית שהיתה מונחת בפני התביעה, היה תובע סביר וזהיר מגיע למסקנה שיש מקום להגשת כתב אישום... הנה כי כן, על מנת להיכנס לקטגוריה של העילה הראשונה המצדיקה פיצוי והחזר הוצאות, יש צורך להוכיח כי כתב האישום הוגש מבלי שהיה לו בסיס כלשהו, או שהיסוד להאשמה היה רעוע ביותר (השוו: עניין דבש, בעמ' 106, עניין בן ברוך, שם). מדובר איפוא בסיטואציות חריגות של זדון, חוסר תום לב, רשלנות חמורה ביותר, או אי סבירות מהותית ובולטת... מטבע הדברים התממשות עילה זו צפוי להיות נדיר (לפחות יש לקוות שאכן זה הוא המצב)." (עניין בוגנים, בפסקה 18 לחוות דעתו של השופט ח' מלצר; ראו גם עניין קקון, בפסקה 11).

מדובר בשאלה פרשנית, הכרוכה בהפעלת שיקול דעת של בית המשפט, ועל כן העובדה כי הנאשם זוכה אינה מובילה למסקנה כי לא היה יסוד לאשמה.

  בפני בקשת הנאשם, לחיוב המשיבה בהוצאות, מכוח הסמכות הקבועה בסעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן – חוק העונשין).

...

לשיטת המשיבה, בנסיבות אלה, אין המבקש זכאי להוצאות על פי סעיף 80 לחוק העונשין ולא מתקיימות נסיבות אחרות, המצדיקות תשלום הצואות, כאמור ולכן, יש לדחות את הבקשה.

  עוד אמר בית המשפט העליון בעניין שגיא :"בסיכומו של דבר, חשוב לחזור ולהדגיש כי סעיף 80 נוקט בנוסח כי בית המשפט "רשאי" לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו.

  מכל האמור לעיל, אני נעתרת לבקשה ומורה למשיבה לשלם למבקש פיצוי בסך 500 ₪ וזאת, עד ליום 1.5.18.

מונחת בפניי בקשת הנאשם לקבלת פיצויים ולפסיקת הוצאות מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), על סך 12,000 ₪ + מע"מ. הבקשה הוגשה בהמשך להכרעת הדין שניתנה ביום 12.11.2019, במסגרתה קבלתי את טענות ההגנה בדבר "כבר נשפטתי" והגנה מן הצדק והוריתי על זכוי הנאשם.

נקודת המוצא שקבע סעיף 80 לחוק היא כי עצם הזיכוי בדין אינו מקנה לנאשם זכות לפיצויים, ועל מנת שזו תקום נידרש קיומה של אחת משתי עילות חלופיות: כי "לא היה יסוד להאשמה" או כי נימצאו "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". בהתקיים אחת משתי העילות האמורות יהיה בית המשפט רשאי, אך לא חייב, להורות על פסיקת פיצוי לזכות המבקש (ע"פ 11024/02 ראלב מנצור נגד מדינת ישראל (09.10.03)).

...

לאחר שעיינתי בראיות שהוגשו ובסיכומי ב"כ הצדדים, מצאתי לקבל את טענות ההגנה במלואן וזיכיתי את הנאשם.

" לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי תובע סביר לא היה בוחר להגיש את כתב האישום בתיק תוך גרימת עוול לנאשם בהגשתו, ועל כן הנאשם זכאי להחזר הוצאות הגנתו.

סוף דבר, לאחר שבחנתי את כלל השיקולים הרלוונטים, לרבות ההליך הקודם והתנהלות הנאשם במהלכו והודאתו בטרם הוכרע דינו כי הוא אף עושה שימוש במבנה, מצאתי כי תובע סביר וזהיר היה מגיע למסקנה לפיה אין מקום להגיש את כתב האישום, וכי ההחלטה להגישו לקתה בחוסר סבירות קיצוני ונראה כי הזיכוי היה צפוי מראש, מצאתי כי מתקיימת העילה הראשונה שקבע המחוקק בסעיף 80 לחוק, ולא היה יסוד לאשמה.

בשים לאמור לעיל ובתקנות הפיצויים עבור לימוד התיק ושלוש ישיבות אני מקבלת את הבקשה ופוסקת לנאשם החזר הוצאות הגנתו על סך 3,670 ₪ + מע"מ. המאשימה תשלם את הסכום הנ"ל לנאשם תוך 45 ימים, מיום מסירת החלטה זו לידיה.

האם יש מקום להעתר לבקשת הנאשמת לפסיקת הוצאות משפט לפי סעיף 80 לחוק העונשין התשל"ז- 1977, (להלן: "חוק העונשין","החוק"), לאחר שבית-המשפט הורה על ביטול כתב האישום כנגדה לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982 (להלן: "החסד"פ"), כעתירת המאשימה ובהסכמתה, זו השאלה העומדת לפתחי.

דיון והכרעה הסעיפים הרלוואנטיים לעניינינו הינם סעיף 80 לחוק העונשין וסעיף 94 לחסד"פ. סעיף 80 לחוק העונשין אשר כותרתו "הוצאות ההגנה מאוצר המדינה" קובע כדלקמן: "80.(א) משפט שניפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור.(ב) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מאקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים. (ג)החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק דין בפלילים". סעיף 94 לחסד"פ שכותרתו "תוצאות חזרה מאישום" קובע כך: "94. (א) חזר בו תובע מאישום לפני תשובת הנאשם לאישום, יבטל בית המשפט את האישום; חזר בו לאחר מכן, יזכה בית המשפט את הנאשם מאותו אישום. (ב)בהסכמת התובע והנאשם רשאי בית המשפט לבטל אישום, בכל עת עד להכרעת הדין, ודין הביטול יהיה כדין ביטול לפני תשובת הנאשם. (ג) אישום שבוטל, לפי סעיף קטן (ב), לא יוגש מחדש אלא באישור היועץ המשפטי לממשלה ומטעמים שיירשמו". יוצא איפוא, כי שני התנאים החייבים להתקיים כדי שבית-משפט יהיה רשאי לחייב את המדינה לשלם פיצויים לפלוני שהואשם במשפט פלילי ולשפותו בגין הוצאות שעמד בהן במשפטו הינם: האחד, כי פלוני עמד לדין פלילי ויצא זכאי בדינו.

הינה כי כן, זכותו של נאשם לקבלת פיצויים והחזר הוצאות הגנה מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, הנה בגדר 'זכות יחסית'.

...

האם יש מקום להיעתר לבקשת הנאשמת לפסיקת הוצאות משפט לפי סעיף 80 לחוק העונשין התשל"ז- 1977, (להלן: "חוק העונשין","החוק"), לאחר שבית-המשפט הורה על ביטול כתב האישום כנגדה לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982 (להלן: "החסד"פ"), כעתירת המאשימה ובהסכמתה, זו השאלה העומדת לפתחי.

לאחר שבחנתי את הבקשה בהתאם לקווים המנחים ולשלוש הקטגוריות הכלליות שנקבעו בפסיקה להבניית שיקול דעת בית-המשפט באשר לעילה זו (ראו לעניין זה, ע"פ 7235/16 כהן נגד מדינת ישראל [פורסם בנבו] (11.02.2018), מצאתי באשר לקטגוריה הראשונה שעניינה נסיבות הנוגעות להליך המשפטי, כי החל מהשלב שבו התיק נקבע להוכחות הדיונים בתיק זה התנהלו בקצב משביע רצון, תוך שניתנה לנאשמת שהייתה מיוצגת כל העת ע"י בא כוחה לנהל את הגנתה כדבעי; באשר לקטגוריה השנייה שעניינה טיב הזיכוי, הרי שאין המדובר בזיכוי "קלאסי" אלא בביטולו של כתב האישום שאינו מבוסס על קביעה פוזיטיבית כי הנאשמת לא ביצעה את העבירה שיוחסה לה בכתב האישום (ראו עניין זה, ע"פ 2366/03 עסאף ואח' נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (01.12.2014), אלא בהחלטת המאשימה בהסכמת הנאשמת לחזרה מכתב אישום בטרם שמיעת הראיות בתיק.

יוצא אפוא, כי בעניינה של הנאשמת לא התקיימו נסיבות אחרות המצדיקות זיכויה ומשכך, עניינה אינו חוסה בגדר העילה השנייה המזכה נאשם שזוכה (או שכתב האישום בוטל כנגדו בהסכמת הצדדים), בפיצויים והחזר הוצאות.

סוף דבר ומכל הטעמים שנמנו לעיל, הנני מורה על דחיית הבקשה.