בקשת נאמן לפירוק חברה לחיוב בעל השליטה בהפקדת ערובה

לאחר השלמת הדו"ח הכספי של החברה לשנת 2021 פנה המבקש לנאמן בבקשה כי האחרון יפעל לחתימה ולהגשה של הדו"ח. ביום 22.5.2023 הודיע הנאמן כי הוא מתנה את חתימתו על הדו"ח הכספי והגשתו לשלטונות המס בכך שבעלי השליטה יישאו בשכר טירחתו.

לדידו של הנאמן, במסגרת בקשות כגון דא נעשה שימוש במנגנון הצבורי על מנת להפטיר את החברה מחובות אותם היא הייתה יכולה לפרוע בין בעצמה ובין באמצעות בעלי מניותיה על דרך של פנייה למסלול חלופי של פירוק מרצון.

לאחרונה ניתנו החלטות אשר חייבו את יוזם הליך חידלות הפרעון שהוא גם בעל האנטרס בחיסול החברה, בהפקדת ערובה לכסוי הוצאות הנאמן, וזאת כאשר ברור מלכתחילה כי החברה נטולת פעילות ונכסים וכי הנאמן לא יקבל שכר עבור פועלו בסופו של יום.

מושכלות יסוד עליהן עמד בית המשפט העליון הן כי "תקנות השכר מסדירות באופן ממצה ומקיף את דרכי מינויים של בעלי תפקיד בהליכי חידלות פרעון ואת אופן חישוב שכר טירחתם ... בקשתו של בעל תפקיד לפסיקת שכר טירחה חייבת להתבסס על תקנות השכר ועליהן בלבד." (ע"א 4486/14 עו"ד עופר שפירא, כונס נכסים נ' עו"ד אמיר בר טוב יעקב אמסטר, בתפקידם כנאמנים לנידר חברה לבניין ופיתוח בע"מ, בפסקות 15-14 (נבו 24.6.2015) (להלן: "שפירא") (ההדגשות אינן במקור)).

...

מכל המקובץ לעיל מתבקשת המסקנה כי בית המשפט אינו מוסמך ואינו אמור לחייב את יוזם הליך חדלות הפירעון לשאת בשכר טרחתו של הנאמן, לא כתנאי לפתיחת ההליך וגם לא בשום שלב אחר.

סוף דבר מכל הטעמים אשר פורטו לעיל, אין לחייב את המבקש לשאת בשכר טרחתו של הנאמן עבור פעולותיו במסגרת הליך הפירוק של החברה, לרבות הגשתם של דוחות כספיים.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת.

בפניי בקשת הנאמן ליישום הליכי הפרוק של החברה לחיוב בעל השליטה בחברה בהפקדת סך כל 7,000 ₪ בתוספת מע"מ, כערובה להוצאות הנאמן ושכר טירחתו.

...

כן אני סבורה כי מאחר ומדובר בפעולות הכרחיות וודאיות שיידרש הנאמן לבצע, וכי השכר בגינן מבוסס על מנגנון שעתי, אין כל מניעה להעריך מראש את היקף העבודה שיידרש בעל התפקיד לבצע ולקבוע את השכר הראוי בגינן מראש.

כמו כן, כאמור, ראיתי לנכון להבהיר כי כנגד הפקדת סכום זה כערובה להוצאות יהיה מחויב בעל התפקיד, כתנאי לפסיקת שכרו ולתשלומו, לביצוע מלוא הפעולות הנדרשות עד לחיסול החברה ועליו להביא בחשבון, בתכנון עבודתו, מגבלת סכום זו. נוכח הבהרה זו, ומשמדובר בשכר בגין פעולות שטרם בוצעו, אשר המשיב רשאי, אך אינו חייב, להפקיד ערובה לתשלומו, אני סבורה כי חרף העובדה שצו הפירוק כבר ניתן, לא נפגע ולא עתיד להיפגע כל אינטרס הסתמכות של המשיב.

סוף דבר הפועל היוצא של האמור לעיל הוא שאין מקום לחייב את הנאמן בנקיטת פעולה כלשהי לקידום ההליך, אלא אם כן יובטח תשלום שכרו על ידי מי שמעוניין בקידום ההליך, ובעניינו, כעולה מבקשת הפירוק ומהתשובה לבקשה שבפניי, המשיב.

ביום 21.06.22 נעתרתי לבקשת הנתבעת, וחייבתי את התובעת להפקיד ערובה בסכום של 20,000 ₪ בהתאם לתקנה 157 לתקסד"א. דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את מכלול חומר הראיות, המסמכים השונים, התרשמתי מהעדויות השונות באופן בלתי אמצעי, מצאתי לדחות את התביעה, וזאת מהטעמים שיפורטו.

התובעת ביקשה להסתמך על ראיות נוספות שמלמדות לשיטתה על כך שמר סופיאן היה בעל שליטה או שותף יחד עם מר פוואז בחברת באו וורקה, אך אין באלה כדי להוכיח הנידרש, כמפורט להלן: דוח ביקור באתר של משרד העבודה והרווחה מיום 14.04.19 - בעקבות ביקור באתר יסוד המעלה 27 בתל אביב, הוצאו מכתבים הממוענים ל: "סופיאן עאסי" כשהוא מוגדר כ"מנכ"ל באו וואקה בע"מ" עם כתובת המייל של סופיאן (ר' מב/5 ומ/ב6).

רואה חשבון – בעיניין זה הנתבעת הפניתה לכך שמדובר בשני רואי חשבון נפרדים (ר' סעיף 99 לסיכומי נתבעת ושק 13 – 14 עמ' 34 לפרוט' דיון מיום 16.05.23) התובעת לא הפריכה עניין זה. מאזנים - לטענת התובעת ביקשה מאזנים של הנתבעת חברת תעמיר לשנת 2015 – 2020 והנתבעת סרבה בטענה שהמאזנים אינם רלבאנטיים – (סעיף 106 לסיכומי התובעת) אך כאמור התובעת לא הגישה כל בקשה בעיניין לבית משפט כדי לחייב קבלת המאזנים ובכל מקרה לא ברור מדוע לא פנתה לנאמן של חברת באו וורקה כדי לקבל הדרוש.

בעיניין זה לא התבקשו ולא הוצגו דוחות או נתונים מרואי החשבון של כל אחת מהחברות או מהנאמן של חברת באו וורקה ביחס לציוד של חברת באו ווארקה, ומה נעשה עם אותו ציוד או מלאי לאחר שחברת באו ווארקה נקלעה להליך פירוק.

...

הנתבעת הגישה בקשה לביטול העיקולים הזמניים, וביום 18.11.2020 מצא בית המשפט להורות על ביטול העיקולים, לאחר דיון שהתקיים במעמד הצדדים במסגרתו גם נחקרו חלק מהמצהירים ובהם מנהל התובעת ומר סופיאן עאסי.

יש לבחון את העובדות שיש כרגע בפני בית המשפט בקפידה, ולאחר שבחנתי את הראיות שטענה המבקשת כי יש בהן כדי להוות ראיות לכאורה להרמת מסך, לא התרשמתי כי כך אכן הוא הדבר" (החלטה מיום 18.11.20).

התוצאה: אני מורה על דחייית התביעה, לאחר שהתובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה.

אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת מס' 2, חברת תעמיר, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ סכום הפקדון שהתובעת הפקידה בקופת בית משפט, יועבר על חשבון סכום זה לנתבעת 2 (יועבר לנתבעת באמצעות ב"כ הנתבעת) והתובעת תשלם לנתבעת 2 את היתרה וזאת תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, ישא הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

ביום 10.3.21, בית המשפט של פירוק דחה על הסף את הבקשה למתן הוראות, בקובעו כך: "לאחר עיון בבקשה, בתגובות ובדוחות הנאמן, שוכנעתי כי הבקשה, במסגרתה נתבע סכום ניכר מאוד בסך 3 מיליון דולר, הנה מורכבת עובדתית, תצריך שמיעת עדים רבים ואינה מתאימה לדיון מקוצר במסגרת בקשה למתן הוראות. די לעיין בדו"ח החקירה של המפרק הנושא 1,272 עמודים כדי להעיד על כך. העובדה כי העדים נחקרו במשרדו של המפרק אינה מסייעת לעניין, שכן יהא על העדים להחקר גם בבית המשפט וב"כ המשיבות הודיע זה מכבר שאינו מוותר על קיום החקירות, כאמור. לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית על הסף. ככל שבכוונת המפרק להגיש תובענה אזרחית, עליו להגיש בקשה נפרדת לשם קבלת אישור בית המשפט להגשת התובענה". ביום 6.10.21 התיר בית המשפט של פירוק למפרק, לפי בקשתו, להגיש תובענה אזרחית נפרדת נגד הנתבעת.

לטענתה, הבקשה למתן הוראות עסקה בחיוב הנתבעת בתשלום כספי ההשקעה מכח סעיף A2 לחוזה, שעסק במועד התשלום של התשלום השני ע"ס 2 מיליון דולר, בעוד שבתביעה דנא, העילה לחיוב הנתבעת לשלם את יתרת כספי ההשקעה, מבוססת על חובת ההגינות של הנתבעת, מכח היותה בעלת השליטה בתובעת, אשר חייבה את הנתבעת להקדים את התשלום השני ע"ס 2 מיליון דולר, בהתאם לאמור בסעיף 2A להסכם, אשר כזכור איפשר הקדמה וולונטארית של תשלום הסכום הנ"ל על ידי הנתבעת.

ביום 10.7.23, הגישה הנתבעת בקשה לחיוב התובעת בהפקדת ערובה ובמסגרתה טענה, בין היתר, כי התובעת מצויה בהליכי פירוק מזה שנים רבות וקופות הפרוק מדולדלת מאוד באופן המחייב את הבטחת הוצאות הנתבעת היה ותידחה התביעה; כי כבר נקבע בפסיקה שהליכי פירוק מהוים נסיבה נוספת שתובע במניין השיקולים המצדיקים חיוב בהפקדת ערובה; כי המפרק עצמו טען במסגרת התביעה דנא כי התביעה הוגשה על סכום בסך של 1.3 מיליון ₪ ולא על מלוא סכום התשלום השני ע"ס 2 מיליון דולר משום שקופת הפרוק דלה; כי קיימים חובות בשיעור של מיליוני שקלים לנושי החברה וכי המפרק ציין בכתב התביעה כי נכון למועד הגשת התביעה, נותר בקופת הפרוק סכום ע"ס 298,000 ₪ שנועד לתשלום החזר חובות לנושים בדין רגיל (זאת לאחר ששולמו החובות לנושים בדין קדימה); וכי סכויי התביעה קלושים.

סעיף 353א לחוק החברות, תשנ"ט – 1999, שעניינו "ערובה להוצאות משפט" קובע את הדברים הבאים: "הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לידון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתנתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין". סעיף זה מתוה את הכלל שלפיו יש לחייב בהפקדת ערובה תובעת שהיא חברה בע"מ, אלא אם בית המשפט סבור כי נסיבות העניין אינן מצדיקות חיוב בערובה, או שהחברה התובעת הוכיחה את יכולתה לשלם את הוצאות הנתבע, ככל שהלה יזכה בדין.

...

לאחר עיון, נחה דעתי כי דין הבקשה לחיוב התובעת בהפקדת ערובה – להתקבל.

לפיכך, שוכנעתי כי יש לחייב את התובעת להפקיד בקופת בית המשפט ערובה להבטחת הוצאותיה של הנתבעת, ולאחר שקילת מכלול הנסיבות, אני מורה לתובעת להפקיד בקופת בית המשפט ערובה בסך 150,000 ₪, עד יום 7.12.23 .

סוף דבר כפי שפורט בהרחבה לעיל, הבקשה לסילוק על הסף נדחית, בעוד שהבקשה להפקדת ערובה מתקבלת, אפוא.

בבקשתה הפניתה הנאמנת להחלטתה של כב' השופטת ס' יעקבי בענין ת"א (מחוזי ת"א) 19884-02-23 לשקט בע"מ - בפרוק נ' קוינטר שלמה זלמן (נבו 18.9.2023) שם נערכה הבחנה בין האפשרות לחייב את בעלי המניות בחברה לשאת בהוצאות הליך הפרוק, לבין האפשרות להתנות את מתן צו הפרוק או את קידום הליך הפרוק בהפקדת ערובה להוצאות ההליך, בין אם על ידי בעלי המניות בחברה ובין אם על ידי כל גורם אחר המעוניין בקידום הליך הפרוק.

כמובן שאין באמור לעיל כדי למנוע מהנאמנת לבקש את ביטול הליכי חידלות הפרעון בשל מחדלים אחרים הנעוצים בהתנהלותו של יוזם ההליך ובעל השליטה בתאגיד, כגון חוסר שתוף פעולה עמה כמתחייב על פי הדין (סעיף 46 לחוק חידלות פרעון).

...

עמדתי על כך בהרחבה בענין קלינהנדלר: "זאת ועוד, חיובו של יוזם ההליך לשאת בשכר טרחתו של נאמן כתנאי בלעדיו אַין למתן הצו לפתיחה בהליכים, לא עולה בקנה אחד עם העובדה שבדין נקבעו תנאים מסויימים ואין בלתם, לשם מתן צו פתיחה בהליכים לבקשת תאגיד (מעבר לתשלום אגרת הליך מכח תקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007)). כך, סעיף 7(א) לחוק חדלות פירעון מונה שני תנאים מצטברים למתן צו כאמור. האחד, כי התאגיד נמצא בחדלות פירעון או שהצו יסייע למנוע את חדלות פירעונו (להגדרת חדלות פירעון ראו בסעיף 2 לחוק חדלות פירעון); השני, כי סך חובותיו עולה על סכום הנקוב בחוק המתעדכן מפעם לפעם. כמו כן, בהתאם לסעיף 12 לחוק חדלות פירעון, על יוזם ההליך לתמוך בקשתו בתצהיר ולצרף אסמכתאות ומסמכים שונים (ראו תקנות 15-13 לתקנות חדלות פירעון). סעיף 18 לחוק חדלות פירעון קובע כי: "מצא בית המשפט כי מתקיימים התנאים המנויים בסעיף 7 או 9, ייתן צו לפתיחת הליכים." ומכלל הן אתה שומע לאו, דהיינו החוק לא מעמיס תנאי סף נוספים על יוזם ההליך מלבד אלו הקבועים בדין.

לטעמי, אין הבדל של ממש בין התנייתו של הצו לפתיחת ההליכים בהפקדת ערובה לכיסוי שכר טרחת הנאמנת והוצאותיה, ובין התניית המשך הליכי הפירוק של החברה בהפקדה כזו, שהרי בשני המקרים התוצאה היא זהה: קביעתו של תנאי נוסף שאיננו קיים בחוק לצורך ניהול הליכי חדלות פירעון.

אין לי אלא לקרוא פעם נוספת למחוקק (או למחוקק המשנה) להסדיר ענין זה. אשר על כן, הבקשה נדחית.