כב' השופטת אלשייך קבעה כי: "עיכבון זה אין עניינו בנכסים בעלי הערך עצמם, אלא בדוקומנטים, המאפשרים את שחרורם ממחסן הערובה; אין לה, לעמילין, כל זכות קניינית בנכסים עצמם, ואף אין היא מחזיקה בהם (שהרי אם לא כן, לא היה עליה להגיש בקשה למנוע מהנאמן לפעול למען קבלת הסחורה). לעניין הנכסים, לא שימשה עמילין אלא כשלוח של משב, אשר עשה בשמה פעולות נידרשות לשם שיחרור הטובין מהמכס ואחסונם, וזאת בתמורה להחזר הוצאות ועמלה".
אף באותו מקרה הוגבלה זכות העכבון של עמיל המכס רק למסמכים שהוחזקו על ידו לצורך שיחרור הסחורה (הדוקומנטים), ונקבע כי זכות זו אינה משתרעת על הסחורות עצמן, שהוחזקו במחסן ערובה ולא היו בהחזקתו של עמיל המכס.
...
לאחר שבחנתי את נסיבות המקרה שלפנינו, מצאתי כי טענת הנאמנים שלפיה זכות העיכבון של כספי מוגבלת למסמכים הנדרשים לצורך שחרור הסחורה, להבדיל מהסחורה עצמה, מוצדקת בנסיבות העניין.
במקרה שלפנינו, אף ההסכם המגדיר את זכות העיכבון אינו יכול לסייע לכספי, משום שאף הוא מבהיר כי זכות העיכבון מוגבלת למטענים "הנמצאים בידיה". הואיל וזכות העיכבון מותנית בהחזקה בנכס המעוכב, יש לקבוע כי עם פקיעת החזקה בסחורה והעברתה לאחסון בטרם שחרורה, פקעה מאליה זכות העיכבון של כספי ביחס לאותה סחורה, וכל שנותר לה הוא המסמכים הנחוצים לצורך שחרור הסחורות, הא ותו לא.
יוצא אפוא שלכספי זכות עיכבון רק ביחס למסמכים הקשורים בסחורה ואשר נועדו לשחרורה מהמכס, ולא ביחס לסחורה עצמה.
זכותה של כספי לפנות לבית המשפט לאחר הכרעת הנאמנים – שמורה לה.
סוף דבר:
על יסוד כל המוסבר לעיל, אני קובע כי ביחס למסמכים שלגביהם הוכרה זכות כספי לעיכבון, כספי תגיש טיעון לנאמנים, שיכריעו בעניין לפני מיטב שיקול דעתם, מבלי לגרוע מזכותה של כספי לפנות לבית המשפט, ככל שהדבר יידרש.
