בפני בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, לאחר שהוגש נגדו כתב אישום המייחס לו עבירות של:
התפרצות לבניין שאינו מקום מגורים או תפילה – עבירה לפי סעיף 407 (ב) לחוק העונשין תשל"ז – 1977.
קשירת קשר לבצוע פשע – עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.
היזק בזדון – עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.
בית המשפט העליון קבע, בשורה ארוכה של פסקי דין, כי מי שיוצר סיכון כה גדול שמקורו בהצתה תוך שימוש בחומר דליק, דינו להעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו (ראה למשל בש"פ 142/05 צלי טנצר נגד מדינת ישראל [13.1.05]; בש"פ 6526/02 אלענמי נגד מדינת ישראל [30.7.02]).
...
סבורני כי בנסיבות שלפנינו, לא תועיל לו למשיב הוראת סעיף 21 [ב] לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה מעצרים) שעניינה קביעת תנאי שחרור, אגב שחרורו של המשיב, באופן שהפגיעה בחירותו תהא פחותה.
בנסיבות אלה, נוכח חומרת העבירות, נוכח הסיכון האינהרנטי הטמון בעבירות אלה, נוכח העובדה כי המשיב הוכיח עצמו כאדם המסוכן לציבור כפי שמעיד גיליון הרישום הפלילי שלו ונוכח העובדה כי המשיב לא התייצב בתחנת המשטרה, חרף העובדה שידע כי עליו לעשות כן, סבורני כי אין מקום לשקול חלופת למעצרו של המשיב.
בהתאם, אני מורה כי המשיב יעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.
