בקשת מעצר בית מלא ללא גישה לאינטרנט או פלאפון

ביום 11.12.16 פירסם הנאשם באמצעות פלאפון שבחזקתו, מספר פרסומים בקבוצת הווטצאפ: הפירסום הראשון היה בשעה 14:26, כשהנאשם כתב: "מטה עמונה הודיעו שהפינוי יעבור בלי שום דבר שהוא מעבר לנוכחות במקום, ואפילו אם מכים בנו לא להחזיר, וכל מי שלא בראש הזה - שיעזוב. להבנתנו למאבק בצורה זו אין סיכוי להציל את עמונה, וגם לא ליצור טראומה לפינויים הבאים ח"ו לפיכך אנו קוראים לכולם - צאו משם, הפסיקו לעזור להם, וקחו אתכם את כל מי שמוכן לשמוע. המטרה היא לדחוף אותם לרדת מהאמירה הזאת, ולחזור לגישתם המקורית והבריאה. מראות אנשים נלקחים בבכי כבר היו לנו בגוש קטיף - זו לא הדרך. בתקווה לחזור כמה שיותר מהר, ולהשתתף יחד עם התושבים, מוסרי הנפש, בהצלת עמונה..." הפירסום השני היה בשעה 14:28, כשהנאשם כתב: "אני בעד לא להקשיב לועד עמונה ולהילחם עד טיפת הדם האחרונה". הפירסום השלישי היה בשעה 14:45, כשהנאשם כתב: "...אבל עדיין אסור לציונים הארורים שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים בלי שזה יעבור בשתיקה". בתגובה להודעה זו כתבה חברת הקבוצה בשם מיכל: "אלימות זו אף פעם לא הדרך אבל כשאין ברירה, אין ברירה". הפירסום הרביעי באותו יום היה בשעה 14:48, כשהנאשם כתב: "בעמונה הזו צריך שיהיו פצועים - אך ורק מהצד של הציונים הארורים". בתגובה להודעה זו כתבה חברה בקבוצה: "מבחינת וועד עמונה לא". הנאשם השיב וכתב: "לא שוטלים (כך במקור – א.ס.) את וועד עמונה מי הם בכלל???" חברה אחרת בקבוצת הווטצאפ בשם רחל כתבה: "ציונאצים". הפירסום החמשי באותו יום היה בשעה 14:51, אז כתב הנאשם: "בעמונה הזו צריך שיהיו פצועים - אך ורק מהצד של הציונאצים הארורים". והפרסום הששי באותו יום היה בשעה 15:01 כשאחד מחברי קבוצת הווטצאפ שזהותו לא ידועה למאשימה כתב: "צריך להרוג את כולם", ובתגובה להודעה זו כתב הנאשם: "עדיף לא לדבר דיבורים מיותרים לא אכפת לי – בשבילכם". (ששת הפרסומים האלו יכונו להלן ביחד: "הפרסומים המסיתים").

הוא הגיע למקום נוכח פרסומים בקבוצות שונות ובאינטרנט.

יצוין כבר עתה כי על אף שניכר היה מעדותו של ד.י. בבית המשפט כי הוא אינו נכון לשתף פעולה עם ב"כ המאשימה ולמסור את מלוא גירסתו, קשה לתת משקל של ממש לעדותו של הקטין ד.י. במישטרה.

לדבריו, תחילה היא היתנגדה ולאחר שהתייעצה עם עורך דין, היא בקשה לראות צו של בית משפט המורה לה לעשות כן. לדבריו, הוא ציין בפניה כי אין לו צו שכזה, ואם היא מתעקשת לראות צו בית משפט, אזי המכשיר ייתפס ולאחר מכן יוצא צו. נוכח העובדה כי היא מהרה לחוג היא נאותה להשאיר את הפלפון בתחנת המישטרה ולאוספו לאחר החוג תוך שהיא נותנת הסכמתה להעתקת הקבצים (ת/12).

מנגד, הנאשם סיפר בעדותו כי עובר למעצרו הוא היה במעצר בית ביישוב מרחב-עם בנגב, שם עבד כסדרן של בית הארחה.

...

בעניין זה הצביעה ב"כ המאשימה על האמירה: "ברגע שתהיה מדינה יהודית לא יהיו ערבים ולא רפורמים ולא כל מי הזויים ממלכתיים"' ובהמשך: "לא נוצרים עובדים ע"ז"; על האמירה: "אמרו שלישי יהיה סוער אולי זה הסיבה של הציונאצים לדחיית הפינוי"; ועל האמירה: "לנכוח ולא ללחום זה חילול ה' אמיתי" – כשרוב האמירות נכתבו על ידי שניים מחברי הקבוצה: "רחל מלכה נ'" ומי שכינה את עצמו "על עמונה נילחם עד הסוף!". ראשית, אני סבור כי יהיה זה מרחיק לכת לסבור כי בית המשפט יכול לקבוע בשים לב לאמירות מסוימות כי מדובר ב"אנשי ימין קיצוני".

עדותו הייתה מהימנה, היא לא נסתרה, והיא מקובלת עלי.

סיכום נסיבות הפרסום בסופו של יום, בחינת מכלול הנסיבות של פרסום הפרסומים המסיתים על ידי הנאשם במסגרת בה היא פורסמה, מביאה למסקנה כי לא היה בפרסום הדברים כדי להביא, באפשרות ממשית, לידי מעשי אלימות בפינוי עמונה.

כתב האישום הוגש לבית המשפט בעקבות בקשת הנאשם להשפט בגין דו"ח בררת קנס מס' 004446811 בסך של 250 ₪ שניתן לו בעקבות החנייה כאמור (להלן: "הדו"ח").

הנאשם טען כי "אין מקומות חניה בבנימינה" וסיפר: "התחלתי להסתובב מסביב ופתאום ראיתי תמרור שמותר לחנות ומאחוריו מכוניות בשדה... ויש גם כניסה למגרש. אחרי כמה ימים שמו גדר וחסמו גם את הכניסה". להמחשת דבריו הציג הנאשם את צלום המקום באמצעות מכשיר הפלפון שלו – צלום שלטענתו צולם על ידו ביום שבו ניתן לו הדו"ח, ובו נראה תמרור 626 המורה על קיומו של שטח המיועד לחניית כלי רכב, אלא אם החניה נאסרה על פי תמרור 820 (ר' לוח התמרורים המלא; להלן: "התמרור").

לשאלתי בדבר הפתח בגדר שאין חולק על קיומו במקום במועד הרלבנטי, השיב הפקח: "נכון שהיה שם קטע שהיה פתוח ומכוניות נהגו לחנות שם, אבל הן עשו כן בנגוד לחוק. זו עבירה. זה לא מיגרש חניה. אין שום סימון שזה מיגרש חניה. אין שום גישה למקום. הם הרסו שם מערכת השקיה שהמועצה שמה. רואים שזה לא מיגרש חניה...". מנגד, טען הנאשם כי על מנת להיכנס אל שטח העפר שבו החנה את רכבו הוא אכן עלה על המדרכה ששוליה צבועים באדום-לבן, אלא שעל פי הוראות החוק והתקנות – כך לשיטתו – אין כל איסור לעלות על מדרכה ששוליה צבועים אדום-לבן, אלא רק לעמוד לצדה (ר' נ/2 – מיסמך שהוצא מהאינטרנט ומלמד על כך שמשמעות אבני השפה הצבועות לסירוגין באדום-לבן היא ש"אסורה עצירה או חניה בכביש ליד אבני השפה".

...

לסיכום אמר הנאשם: "אני עשיתי את זה בתום לב כי חשבתי שמותר לחנות שם... אני בתום לב רואה תמרור חניה, לא שייך לרכב, עם פתח כניסה, ונכנסתי למקום הזה וראיתי הרבה מכוניות שם". בהתייחסותו לדברי הנאשם, טען ב"כ המאשימה כי "ברור שהמקום בו החנה הנאשם את הרכב איננו מיועד לשמש כמקום חניה". לשאלתי בדבר מטרת התמרור הנראה בצילום נ/1 השיב כי מדובר בתמרור המורה על כניסה למתחם חניון הרכבת שנמצא בסמוך למקום.

תקנה 33(ב) לתקנות התעבורה אליה הפנה ב"כ המאשימה בטיעוניו, קובעת כי: "עובר דרך ישתמש בדרך או בקטע ממנה בהתאם לשימוש הרגיל והמתוכנן של הדרך לרבות השימוש והציות למתקני הדרך שהוצבו או סומנו, גם אם מתקנים אלה ניזוקו או נפרצו ואינם מונעים אותה שעה את המעבר והשימוש בדרך....". אכן, הן ב"כ המאשימה והן הפקח אישרו כי בגדר המקיפה את השטח הזה היה באותה עת פתח שנחסם לאחר מכן, ואולם אין בידי לקבוע כי מדובר היה בפתח "חוקי" ולא בכזה שנפתח ביוזמת אותם נהגים שהחליטו על דעת עצמם להפוך את שטח העפר הזה למגרש חניה מאולתר.

כל שאוכל להעיר בעניין זה הוא שהייתי מצפה מהגורם המוסמך ברשות המקומית לטפל בכך מיד לאחר שהדבר נעשה ולא רק בעקבות התרעמות הנאשם ו/או אחרים כמותו על הדו"ח שניתן לו ו/או להם, בעקבות כניסתם אל השטח והעמדת רכביהם בו. סוף דבר, מכיוון שהנאשם החנה את רכבו מעבר למדרכה ששוליה צבועים אדום – לבן, על שטח עפר שהוא מוגבה יחסית לכביש ובינות לעצים הנטועים בו – שטח שהדרך היחידה להגיע אליו היא בעליה על המדרכה וחצייתה בהעדר מקום מתאים או מונמך המיועד לכך, לא נותר לי אלא להרשיעו בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

עם זאת ולאור נסיבות המקרה, החלטתי להקל עם הנאשם בגובה הקנס ולהעמידו על סך של 150 ₪.

בהתאם לכך, שונו תנאי שיחרורו של המבקש כדלקמן: מעצר בית יהיה מעצר לילי, בבית ההורים, החל מהשעה 23:00 ועד לשעה 07:00 למחרת, מעצר הבית יוכל להיות בביתו של אחד המפקחים במהלך סופי השבוע; ככל שהמבקש איננו במקום מעצר הבית, יתלווה אליו אחד המפקחים, פרט ליציאותיו של המבקש לבית המשפט, לפגישה עם עורכות דינו ולחדר הכושר הסמוך לבית הוריו הנמצא בקניון הגדול בפתח תקווה; למערך הפיקוח צורף מר גבריאל ליאור; האיסור על שימוש ברשת האנטרנט נותר על כנו.

כמו כן טען כי חלוף הזמן מצדיק הקלה נוספת בגישתו של המבקש לרשת האנטרנט, שעה שהמבקש הוכיח כי לא עשה ברשת האנטרנט שימוש פסול על אף שזו הייתה זמינה לו דרך מכשיר הפלפון, שעה כי אינו מקיים כל קשר עם שני הנאשמים הנוספים וכי הוא זקוק למכשיר שיאפשר לו לחפש מקום עבודה, ולבצע פעולות עבורו ועבור הוריו באתרים של רשויות כגון: המוסד לביטוח לאומי, רשות המיסים, לישכת עורכי הדין, בית הדין לאתיקה, הסניגוריה הציבורית והרפרנטים, אתרים פינאנסיים כגון בנק דיסקונט וויזה כאל, אתרים של קוי תחבורה ציבורית, מעסיקים פוטנציאליים, קצינת המבחן, עורכי הדין המצויים בקשר עסקי עם המבקש ועדי הגנה.

במסגרת טיעוניו בעל פה הוסיף וטען בא כוח המבקש כי לאור חלוף הזמן, העומד על שנתיים, ולנוכח האמור בתסקיר שירות המבחן ניתן בעת הזו ליתן אמון מלא במבקש, אשר עומדת לו חזקת החפות, והוא מודע לתוצאות הפרתו ולהעדיף הקלה בתנאי שיחרורו של המבקש על פני האנטרס הצבורי.

...

על החלטתי זו הוגש ערר לבית המשפט העליון במסגרת בש"פ 8140/18.

איני נעתר לבקשת המשיב להתיר לו פתיחת חלונות קבועים בימי שישי לצורך בילוי באירועים חברתיים.

איני נעתר אף לבקשתו של המבקש להתיר יציאתו לחו"ל בליווי אחיו, לצורך עריכת קניות, למשך יום אחר.

המזכירות תעביר החלטתי זו לצדדים.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה העוררת בקשה למעצרו עד תום ההליכים של המשיב, בה נאמר, כי המשיב הואשם בשישה אישומים בגין עבירות של סחר בסם מסוכן מסוג קאנבוס, וכן אישום נוסף בעבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית.

אחר כל זאת, החליט בית המשפט על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו, אלא אם יעמוד בתנאים אלה והם: מעצר בית מלא בבית הוריו בפיקוחם וחתימתם על ערבות צד ג', איסור לעשות כל שימוש במכשיר אלקטרוני שיש לו גישה לאינטרנט, איסור לארח חברים, הפקדה כספית וחתימה על התחייבות עצמית.

נטען, כי האב הוא אברך בעל פלאפון פשוט "כשר" אשר אינו מקבל הודעות.

...

על יסוד כל האמור לעיל, הערר מתקבל, ואני מורה על הארכת מעצרו של המשיב עד למתן החלטה אחרת.

אנו נבקש מעצר בית מלא ווכן ללא גישה לאינטרנט או פלאפון ומדובר במפקח שיפקח על כך, והמפקח הנו האב, ואנו נדאג להביא גם את האם אשר הנה עובדת.

...

שמעתי את טענות ב"כ המשיבים ולאחר עיון בתיק אני סבורה כי שיטת הביצוע וההכנה העולה מהתיק עולה כדי שימוש באמצעים מתוחכמים, כאמור בהלכת פרנקל.

לאור זאת, אני סבורה כי בהיבט הספציפי הזה של טיב העבירות אכן אין מתקיימת מסוכנות (בש"פ 8068/09 בעניין אבו עליון).

לאור זאת, אני מורה על שחרורם של המשיבים בתנאים הבאים: מעצר בית מלא ברחוב ראובן ברקת 26/8 חולון  תחת פיקוחם לסירוגין כל העת של: מר מאיה יעקב ת.ז 051008696, טלפון: 050-4503009.

<#10#> החלטה אני מעכבת את ביצוע החלטתי עד ליום 26.7.17 בשעה 13.00.