בקשת מכון וינגייט להכרה במוסד אקדמי

מוניטין אלה הוכרו, לטענת המכון, גם על ידי המחוקק כאשר בשנת 2017 נחקק חוק מכון וינגייט אשר הסדיר את פעילות המכון והפך אותו לתאגיד ממשלתי וזאת בשמו המוכר: "מכון וינגייט". לטענת המכון, בשם התאגיד המתמזג עליו הסכימו המשיבות - המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט בע"מ"- מבקשות המשיבות ליטול את שמו של מכון וינגייט על המוניטין רב השנים שצבר ולנכס להן מוניטין והכרה לא להן.

המשיבה 1 טוענת כי כבר לאחר הקמתה בשנות הארבעים ועוד לפני הקמת המכון, הוחלט כי המוסד יקרא על שם צ'ארלד אורד וינגייט וינציח את שמו.

...

איני מקבלת את טענת המכון כי יש להעדיף את עמדתו שכן הוא מבקש לשמר את המצב הקיים.

על כן אני סבורה שמאזן הנוחות במקרה זה נוטה לטובת המשיבות.

אשר על כן, הבקשה למתן צו מניעה זמני נדחית.

בפנינו תביעתו של מר בלומברג נחמיה להכיר בפגימה במיתרי הקול כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה -1995 - על פי תורת המקרוטראומה.

כמו כן משהתובע אחראי על האקדמיה וההדרכה בחטיבת האורתופדיה נידרש הוא להעביר הרצאות סמינרים והשתלמויות, הצגות מקרה למתמחים וסטודנטים – כל אלה דורשים דיבור רציף וממושך.

התובע הסביר כי מדי פעם נידרש להתייצב במכון וינגייט ולטענתו היה רעש רקע ברם , אין באמור כדי להקים תשתית עובדתית יש מאין.

כמו כן בית הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות דעתו של המומחה מטעמו, שכן אובייקטיביות המומחה מטעם ביה"ד גדולה יותר ומובטחת במידה מרבית מעצם העובדה, כי אין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל את שכרו מידי בעלי הדין (ראו: דב"ע 411/97 דחבור בוטרוס נ' המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו], וכן עב"ל 341/96 שמעון מליחי נגד המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 377).

...

בניגוד לטענת הנתבע, אנו סבורים כי לא מדובר בחוות דעת שאיננה חד משמעית.

בנסיבות מקרה זה, לא מצאנו טעם לסטות מהלכה הפסוקה הנזכרת לעיל אשר עניינה באובייקטיביות ומשקל חוות הדעת המומחה הרפואי, אשר מונה על ידי בית הדין.

הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪ .

בשנת 2001, במסגרת רה-ארגון שנערך במכון להתפתחות הילד באילת בו הועסקה בעת ההיא, התבקשה העותרת להציג תעודת הכרה במעמד מטעם משרד הבריאות (להלן – תעודת הכרה) כתנאי להמשך עבודתה.

כדי לקבל תעודת פיזיותראפיסט מטעם משרד הבריאות, יש להיות בעל תואר ראשון בפיזיותרפיה מטעם מוסד מוכר בארץ בחו"ל. הוראות המעבר של חוק זה, מאפשרות למנהל להעניק תעודת פיזיותראפיסט למי שאינו בעל התואר האקדמי המתאים בפיזיותרפיה אך, לדעת המנהל, הוא בעל השכלה מתאימה בפיזיותרפיה, זאת במידה והוא עסק בפיזיותרפיה בישראל במשך – 5 שנים לפחות (עד לתאריך – 30.1.09), עמד בהצלחה בבחינה ממשלתית מיוחדת בפיזיותרפיה ועמד בדרישות נוספות שקבע המנהל.

על פי המסמכים ששלחת למשרדינו, אינן בעלת תואר ראשון בפיזיותרפיה כנדרש בחוק, אך ניתן להכיר במכלול הלימודים שסיימת בבית הספר לפיזיותרפיה במכון וינגייט כהשכלה מתאימה.

שיקול הדעת המינהלי בראי סעיף 58(ה) טענה נוספת של העותרת מיתמקדת בדרך פרשנותו של סעיף 58(ה), המורה בזו הלשון: המנהל רשאי להעניק תעודה במקצוע בריאות למי שעסק במקצוע בריאות בישראל, בהקף ניכר, במשך חמש שנים לפחות ערב יום התחילה, ולא היתה בידו ערב יום התחילה תעודת הכרה במעמד במקצוע בריאות, אם הוכיח השכלה מתאימה, ידע וניסיון במקצוע הבריאות, עמד בבחינות מיוחדות שקבע המנהל לעניין סעיף קטן זה (בסעיף קטן זה – בחינות מיוחדות) בתוך שנתיים מיום התחילה, ומתקיימים בו התנאים הקבועים בסעיף 8, למעט התנאי שבפיסקה (3) בסעיף האמור, ובילבד שהגיש בקשה לכך בתוך 12 חודשים מיום התחילה; המנהל רשאי לידרוש מהמבקש להשלים את לימודיו במוסד מוכר להשכלה גבוהה, להשלים הכשרה מעשית או לעמוד בבחינות נוספות שקבע מלבד הבחינות המיוחדות, כתנאי למתן תעודה במקצוע בריאות לפי סעיף קטן זה. העותרת טוענת כי משמעות המילה "רשאי" שבסעיף, היא כי למשיבים שיקול דעת רחב בהענקת תעודת הפיזיותרפיסט, ובכלל זה גם האפשרות להחליט להעניק את התעודה ללא צורך בעמידה בבחינה.

...

מצאתי כי אף דין טענה זו להידחות.

אלא שכאמור לעיל, ובהעדר טענה בדבר החוקיות של הוראת המעבר, אין בידי לקבוע כי דרישת הבחינה אינה מידתית.

כללו של דבר: העתירה נדחית.

בהחלטה מיום 10.6.2021 נקבע כי לנוכח עמדת המתלונן, הבקשה תדון שוב במהלך עדותו, אך בשל בחירת הנאשם להודות, בסופו של דבר לא נדרשה הכרעה זו. עניין נוסף שנידון במסגרת בקשותיו של הנאשם לקבלת חומר חקירה ומסמכים, נגע לקבלת גיליון הרשעותיו הקודמות של המתלונן, אשר מסירתו אושרה בהחלטה מיום 29.10.2020.

לדבריו, "את הנאשם אני מכיר היטב-היטב. לא הייתה סמטה או קסבה שלא נכנסנו יחד, נלחמנו כתף אל כתף, כך גם עם חבריו. מעבר ללחימה הבלתי מיתפשרת, הוא גם ידע להיות חבר ואזרח למופת, בפעולות חברתיות עניפות, שאמנם אני הובלתי, אך הוא היה זרוע משמעותית בתוכה" (שם, שורות18-15).

עדותו של ד"ר מיכאל אשכנזי, ראש בתי הספר ללימודי תעודה והשתלמויות במרכז האקדמי לוינסקי במכון וינגיט: ד"ר אשכנזי הוא בעל דוקטוראט בפסיכולוגיה, שאינו פסיכולוג, שההתמחות שלו היא שקום היתנהגותי באמצעות תנועה וספורט.

הוא הסביר כי כל תחום עבודת הנאשם עם הצרפתים ייפגע ואף הקשר של מוסד הלימודים שבראשו הוא עומד עלול להפגע מאד.

...

בהחלטה מיום 10.6.2021 נקבע כי לנוכח עמדת המתלונן, הבקשה תידון שוב במהלך עדותו, אך בשל בחירת הנאשם להודות, בסופו של דבר לא נדרשה הכרעה זו. עניין נוסף שנדון במסגרת בקשותיו של הנאשם לקבלת חומר חקירה ומסמכים, נגע לקבלת גיליון הרשעותיו הקודמות של המתלונן, אשר מסירתו אושרה בהחלטה מיום 29.10.2020.

לנוכח כל האמור, ביקש בא-כוח הנאשם לאמץ את המלצת שירות המבחן.

ראיות אלו אף הוצגו לשירות המבחן, שהגיע למסקנה העולה מכלל הראיות, כי כפי שניסח זאת הנאשם, כל אשר בנה במהלך חייו ילך לאבדון וכי "הכול יקרוס בבת אחת" (עמ' 26, שורות 30-28).

מכאן עולה המסקנה כי הוכח כי הרשעת הנאשם תביא לפגיעה ודאית בו וכי אין מדובר באפשרות תיאורטית בדבר פגיעה אפשרית.

בה.פ.(י-ם) 130/98 עמיד מכול נ' ד"ר יואב דותן, נקבע: "תפקידה של האוניברסיטה להקפיד לא רק על שמירת הסדר התקין והמשמעת בתהליך ההוראה ברכישת ההשכלה הגבוהה, אלא גם אל טוהר המידות של הנוטלים חלק בתהליך זה, ולהגשמת תפקיד זה נועדו אמצעי המשמעת המעוגנים בתקנות". עם זאת, חופש אקדמי וסמכות וועדת המשמעת אינם מוחלטים וישנם מקרים אשר הוכרו בפסיקה כאלה המאפשרים היתערבות, אלא שהתערבות בהחלטות המוסד היא מצומצמת ומוגבלת לנסיבות חריגות (ע"א 8077/08 אוניברסיטת חיפה נ' לירון בן-הרוש, 30.12.2012 וע"א 50/89 שאוזכר לעיל).

להתייחסות מקיפה למקרים אלו, אני מפנה לה"פ (חיפה) 185-04 אילחם איסקוב נ' הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל.

ראו גם ה"פ 38543-01-19 תאאר אלזרו נ' המכללה האקדמית בוינגיט בע"מ. המבקשים הגישו את הבקשה לסעד זמני, מבלי שיוגש כתב תביעה בצידה, אם כי על פני הדברים נראה כי ליבת ההליך הנה תקיפה של החלטת וועדת המשמעת של המכללה.

...

אם באמת לכך מכוונים המבקשים, אזי ברור כי דין בקשתם דחייה, ואף על הסף, שכן פועל יוצא של החלטת וועדת המשמעת הינה כי המבקשת לא יכולה להתמודד בבחירות.

על כן, לאור כל המקובץ ולאור אי מיצוי הליכים בפני הגוף המוסמך, אני סבורה כי אין מקום למתן סעד על ידי בית המשפט.

אני מורה אפוא על דחיית הבקשה למתן סעד זמני.