בפניי בקשה למינוי מומחים רפואיים לתובעת בתחום האורתופדי, א.א.ג. ובתחום פה ולסת.
עמד על כך השופט (כתוארו אז) ת' אור בהחלטה ברע"א 3497/98 רזין נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(5) 136, 139-138 (1998), להלן: ענין רזין):
"כידוע, בתביעות על-פי חוק לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, הדרך להוכחת קיומה של נכות עקב תאונת דרכים או כל נושא רפואי אחר שאינו נכות, לרבות דרכי השקום של התובע, היא באמצעות חוות-דעת של מומחה רפואי אשר ימונה על-ידי בית-המשפט. התובע אינו יכול להביא חוות דעת רפואיות או עדויות רפואיות מטעמו להוכחת עניינים שברפואה. לפיכך, אי-מינוי של מומחה רפואי על-ידי בית-המשפט יסגור בפני התובע את הדרך להוכחת כל עניין רפואי החשוב לתביעתו. אכן, בשל חשש זה ובשל העוול העלול להגרם לתובע בעקבות סרוב למנות מומחה רפואי, נקבע בפסיקה שדי בראשית ראיה בדבר קיום נכות רפואית בתחום מסוים כדי להצדיק מינויו של מומחה רפואי באותו תחום (רע"א 1338/90 שיק נ' מטלון ואח' (פ"ד מד(2) 216)). אין צורך בראיה בדבר קיומה של נכות, כפי שסבר בית-המשפט המחוזי. די בראשית ראיה."
מן הכלל אל הפרט:
בתחום האורתופדי:
מסמכים רבים צורפו ע"י התובעת, מהם ניתן ללמוד על היסטוריה רפואית עשירה בתחום כאבי הרגליים של התובעת.
...
המסגרת הנורמטיבית;
על מנת להיעתר לבקשתה של התובעת על בית המשפט לאזן בין הצורך האמיתי במינוי מומחה לבין שמירה על זכויות של התובע "בית המשפט ימנה מומחה רפואי רק כאשר מהמסמכים בפניו עולה האפשרות, שנגרמה נכות לנפגע עקב התאונה." ראה ע"א 619/93 אליהו" נגד טטרו, פ"ד מ"ז(4) עמוד 89.
