בקשת מחיקת תביעת גירושין בשל כשל פרוצדורלי

הרקע לתביעה בתמצית 3.1 המבקשת ומשיב 1 הנם גרושים, וניהלו הליכים של פירוק שתוף בבית המשפט לעינייני מישפחה בקריות (תמ"ש 902-04-12, תמ"ש 41142-09-11).

3.3 אך, בנגוד למוסכם, משיב 1 שילם את הסכום ישירות לידי המבקשת! בהחלטה מיום 31.07.2013 קבע בית משפט לעינייני מישפחה, כי היתנהלות משיב 1 קיפחה את משיב 2 והציב בפני משיב 1 שתי אפשרויות: האחת, לשלם סך של 133,000 ₪ לחשבון נאמנות ואז תמחק הערת האזהרה והדירה תירשם על שמו.

לטענת המבקשת סכויי הגנתה טובים שכן בית משפט לעינייני מישפחה דן כבר בסוגית הסכם ההלוואה, המשיב 1 מושתק מלטעון כנגד הסכם ההלוואה ואין לסגור בפניה את דלתות בית המשפט בשל כשל פרוצידוראלי.

...

5.3 אני סבורה שצריך לצאת מסר חד משמעי לצדדים מתדיינים, כי אין לזלזל בהליך המשפטי.

בנסיבות אלו, לא מצאתי לנכון להעתר לבקשת המבקשת לביטול פסק הדין.

לפנינו בקשת התובע למחיקת תביעת הגירושין בשל כשל פרוצדוראלי – הגשת התביעה לפני המועד שהיתה יכולה להיות מוגשת בהתאם לחוק להסדר התדיינויות במשפחה (הוראת שעה), תשע"ה-2014 (להלן: "חוק להסדר התדיינויות").

...

לאור כל האמור, נראה להכריע: במקרה זה לא התקיימו התנאים להארכה של תקופת עיקוב ההליכים ב- 15 יום, ואין להארכה תוקף משפטי.

משכך, האישה הגישה את תביעתה לאחר תום תקופת העיכוב, במסגרת 15 ימי הקדימה הקנויים לה. משכך, בקשת המבקש לסגירת התיק, נדחית.

ביום 17.4.14 התקבלה בביה"ד בקשת הבעל למחיקת תביעותיו, וביה"ד נענה לבקשה, ובסופו של יום התיק ניסגר, ואכן בדיון הבא שהתקיים בט"ו באייר התשע"ד (15/05/2014) ציין ב"כ האישה כי תביעת הגירושין של הבעל נמחקה, וכי בפני ביה"ד עומדת רק תביעת שלום הבית של האישה.

הבעל גולל את הסיבות שהביאו אותו, לטענתו, לעזוב את ביתו: "ב-2005 אישתי נסעה לארה"ב עם חברה כשחזרה גיליתי תמונות שהחביאה, תמונות מקנדה עם גבר זר יושבת אתו לבד משתכרים ועושים אצבעות למצלמה, פארחני, שמחים, ביוני 2005 הגשתי תביעת גירושין לרבנות, החלטנו להשאר ביחד, ב-2006 התחננתי אליה לשנות את דרכה, צירפתי מכתבים אליכם וכמובן שלא עשתה את זה, אישתי... טופלה במשך כל חייה אצל פסיכולוגים ולפני 4 שנים, לפני הולדת הבת, היא נכנסה לדיכאון עמוק, טופלה אצל פסיכיאטר נתבקשה לקחת כדורים וואבן, קלונקס והחליטה על דעת עצמה לא לקחת אותם, אישתי לא תפקדה בכלל בבית, אני בישלתי, כיבסתי, לקחתי את הילדים, הייתי מפרנס, שנתיים וחצי לפני עזיבתי כשעברה ממקום עבודתה למקום החדש הכירה את אדון [ז'], הם ניהלו רומן מאחורי הגב שלי, יצאו לטיולים וטענה שזה מהעבודה, חשדתי בהם, [ז'] שהוא הומו ניהל יחסים עם אישה אחרת שנתיים, לי ולאשתי לא הייתה שום זוגיות, לא יצאנו, לא היה יחסי אישות, לא יכולתי לבקש גט כי צריך פרוצידורות, אני מאמין שהיא בוגדת בי, אני רוצה גט" ב"כ האישה שאל את הבעל מדוע לא הזכיר בכתבי תביעתו את נושא הבגידה, והבעל השיב כי בדיון העלה את נושא הבגידה אך בכתבי התביעה לא עשה כן משום שהיא אם ילדיו והוא ניסה ללכת בדרכי נועם.

דא עקא שכחודש לאחר הדיון התקבלה בביה"ד חוו"ד של המטפל הזוגי ובה הוא מדווח כי הטיפול כשל, וכי: "לאורך כל הדרך נעשו מהלכים מניפולטיביים ביניהם, מהלכים שאינם מאפשרים קיום טפול נאות ויעיל... הודעתי לזוג כי לא נוכל להמשיך טפול... עד אשר הם יסכימו לעבור לאוירה טיפולית ולא להיתקע באוירה לוחמנית... בשלב זה נתבקשתי ע"י הבעל לנסות ולקיים עוד מפגש ניסיון – ואף הוא כשל." לטענת ב"כ הבעל מהתנהגותה של האישה במהלך הייעוץ יש להסיק שהיא אינה מעוניינת לשקם את יחסיה עם הבעל, שתביעתה לשלום בית אינה כנה, ושגם היא עצמה מעוניינת בגירושין.

...

נמצאנו למדים דלדעת הרמב"ם, הרשב"א, התשב"ץ והשו"ע תמיד יכול אחד הצדדים לפרק את השותפות בדירה.

ודמות ראיה לדרך זו, על פיה שותפותם של הצדדים בדירת מגוריהם תמה מייד עם תום חייהם המשותפים ואף שלא התגרשו בפועל וגם לא ניתן פסק דין המורה לעשות כן, מצאנו בדבריו של מר"ן החזו"א (ב"ב סימן ט ס"ק ג, ד), שדן בשותפים עסקיים שטרם מועד סיום שותפותם פרצה ביניהם קטטה, ואחד הצדדים מבקש לסיים את השותפות, ומר"ן החזו"א הסתפק בדבר, כל"ה: "היה העסק מרויח אבל נעשה קטטה ביניהם ומפני כך לא מיתדרי אהדדי ובשביל זה אחד תובע 'גוד או אגוד' או לחלוק. צריך הכרעה אם זה הוה כנפל ביתו שכתב הטור בסל"ג בשם הרא"ש דאף לדעת הר"י דבלקח בשותפות אין טענת גוד או אגוד מ"מ באירע דבר מחודש מצי טעין גוד או אגוד דע"מ כן לא נשתעבד, או שנאה לאו טענה היא." הרי שלדעתו דע"ל למרות שהעסק מרויח ומצד עצמו אין כל סיבה לפרקו ולחלקו, בכל זאת יש להסתפק האם מחמת הקטטה והשנאה שפרצה בין הצדדים יש להיענות לדרישת אחד הצדדים לפרק את השותפות.

וכן העלו חברי ביה"ד הרבני הגדול בפסק דינם שהובא לעיל, הן לדעת הגר"צ אלגרבלי שכאמור לעיל הכריע את ספקו של החזו"א על פי דבריו של המהרי"ט (ועיין שם שאף כתב שבנדון זה ועל פי המצב היום דיני השותפין גוברים על דיני המדור), והן לדעת הגר"י כהן, שאף שדחה את הכרעתו של הגר"צ אלגרבלי בספקו של החזו"א (ואף בקביעתו הנ"ל ביחס שבין דיני השותפים לדין המדור, ואכמל"ב), קבע כי: "במקרה שלפנינו שביה"ד ראה לנכון שאין דעת האשה לשלום בית אמיתי אלא שמדחה את החלוקה כדיחוי בעלמא בהסתתרות אחרי מעטה שלום בית, לא רואה ביה"ד לנכון לעצור הליך משפטי שנעשה ע"י גורם אחר, הוא בית המשפט, מאחר ובין מדין השותפות אנו רואים את הדבר כהגיע הזמן לחלוקתו, ובין מצד שהסתיים מצד הבעל חובת המדור של עולה עמו." סוף דבר כאמור לעיל, לדאבון לב אין ביה"ד רשאי לקבל את תביעתה של האשה לשלום בית.

בהחלטה שניתנה עקב כך ובהמשכו של הדיון הבהיר בית הדין כי מעצרו של המשיב לא נעשה בהוראת בית הדין ובזיקה לעניין הגירושין אלא בזיקה להליכי ההוצל"פ, אך מחד גיסא - אם יסכים לסידור הגט ויגיע להסכמות עם המבקשת בנוגע לתביעותיה שבגינן הוצא נגדו צו המעצר הרי שיוכל לחסוך מעצמו את מעצרו זה, ולאידך גיסא אם לא יסכים מאחר שבית הדין יזדקק לידון בצוי ההגבלה ומאחר שנוכח ניסיונו להמלט מן הדיון יצטרך גם בית הדין להוציא נגדו בשלב זה צו מעצר להבטחת התייצבותו בדיון הבא.

בהסכם הסופי, שכאמור קיפח אותה עוד יותר, ויתרה אף על חמישים אלף ש"ח אלה, ויתרה על החובות בהוצאה לפועל והסכימה למחיקת העיקולים שנרשמו על חשבונו של המשיב בבנק ועל חלקו של המשיב בדירה – ולעניין זה נעיר במאמר מוסגר כי עצם היות המשיב בעליה של דירה או של חלקה הוא נתון משמעותי גם לעניין חובת המזונות, שכן משכך אין הוא יכול לטעון "אין לי" ואף אם יטען וגם יוכיח כי הוא נטול הכנסות ואף נטול כושר הישתכרות עדיין לא יוכל להיפטר כליל ממזונות הבת, מן הדין.

במקביל עתר המשיב לבית הדין בבקשה לקבל תעודת גירושין, תעודה שבעבר החליט בית הדין כי אין מקום להנפיקה נוכח הטענות, שמקורן לכאורה במשיב עצמו, כי הגט פסול היה וממילא הצדדים אינם גרושים ונוכח העקרון ההלכתי כי אף שאין המשיב נאמן בטענה כזו כלפי כולי עלמא – בכל הנוגע אליו עצמו נאמן הוא.

טרם החלטה נחוצה הבהרת המסגרת הדיונית: בהיבט הפורמאלי, מאחר שהעיקול הקודם בוטל, ההליך הנוכחי הוא לכאורה הליך חדש של הטלת עיקול, אולם מאחר שלא בדיון עצמו ולא בבקשות השונות שהגיש המשיב לא נסתרה הטענה וההנחה כי ביטול העיקול הקודם נעשה שלא כדין, תוך ניצול החלטה שבוטלה זה מכבר להטעיית רשם המקרקעין – ואף לא נטען נגדה דבר – ומה גם שלכאורה אכן גם אין אפשרות אחרת המסבירה את ביטול העיקול הרי שבשלב ראשון עלינו לאשש את הקביעה כי אכן ביטול העיקול נעשה שלא כדין ומשכך גם אם בהיבט הפרוצידורלי מדובר בהטלת עיקול חדש, בהיבט המהותי יש לקבוע כי העיקול הוותיק עומד בתוקפו והדיון הוא בשאלה אם יש לבטלו כהוראת ההסכם שבין הצדדים או להותירו על כנו כתוצאה של הקביעות בדבר בטלות ההסכם.

השאלה אם הכוונה הייתה לשינוי הבעלות בטווח המיידי או במתן האפשרות לכך לעתיד לבוא אינה חשובה ביותר, אך גם לגביה רשאים אנו לומר כי מי שמסיר עיקול עם קבלת ההחלטה בעיניין – אין זו ראיה על כוונתו לפעול בזמן הקרוב לשינוי הבעלות, אבל מי שבידו החלטה על ביטול העיקול זה למעלה מארבע שנים ופונה הוא עתה אל הרשם כדי להסיר את העיקול – בדרך כלל מלמד הדבר על כוונה לשינוי הבעלות בקרוב, ואומנם בעניינינו יש גם אפשרות נוספת והיא כי לאחר שניסיון קודם כשל (בשעתו בשל תהייה הרשם על מספרי התיקים השונים, כאמור לעיל) ניסה המשיב את מזלו שוב, והפעם הצליח, ואולי אף ניסה כמה פעמים בעבר ולא הצליח ומשכך לא נודע הדבר, ואולי הניסיון עתה בא על בסיס ההנחה והתקווה כי בחלוף השנים אפשר שהמבקשת לא תשים ליבה לכך או כי אם יגיעו הדברים לדיון בבית הדין, כפי שאכן קרה, תשכח פרשת הלעז או כי בחלוף השנים יקשה לבררו ולהוכיחו, ועל כן למרות ההמנעות בשעתו מלבוא לבית הדין הפעם ניסה המשיב את מזלו ולבסוף אף הואיל להתייצב בבית הדין (משראה כי לא יוכל להשיג את מטרתו לולי זאת).

...

עם זאת מאחר שנזקקנו לסוגיה זו, עיינו בה שנית ובאנו למסקנה כי אף שהמשיב אכן אינו רשאי להינשא, מכל מקום הדרך הנכונה – הלכתית ומשפטית – להבהרת מעמדו היא מתן תעודת גירושין, למרות האמור, ובמקביל רישום 'עיכוב נישואין'.

סוף דבר הסכם הגירושין שנכרת בין הצדדים ושכלל ויתורים מפליגים מצידה של המבקשת והתחייבויותיה לדברים שמן הדין אינה מחויבת בהם – בטל מאחר שהמשיב, בהתאם להתרשמותנו בעבר שאוששה עתה, הוציא לעז על הגט, ומאחר שלעז זה יש בו משום הפרה של תנאי שמכללא שבהסכם זה ולחילופין עילה לקבוע כי ההסכם נכרת בטעות.

) מאחר שהמבקשת נאלצה לנקוט בהליך זה לשם חידוש העיקול לאחר שהמשיב הביא לביטולו באמצעות הונאה של רשם המקרקעין, אנו מחייבים את המשיב לשלם למבקשת הוצאות משפוט בגין הליך זה. לפנים משורת הדין, מאחר שלא הובאו לנו ראיות לגובה ההוצאות וכדי לחסוך התדיינויות נוספות, אנו קובעים כי לעת הזאת לא יחויב המשיב בהוצאות משפט לטובת אוצר המדינה בגין הליך זה, אף שמן הדין היה ראוי להשית אף את אלה בנסיבות שבהן נוצר ההליך, ואנו מעמידים את חובת המשיב בתשלום הוצאות למבקשת על סך של 10,000 ש"ח. ככל שיטען המשיב כי הוצאות המבקשת פחותות מסכום זה – תעמוד לו הזכות לקיום דיון בעניין אלא שבמקרה כזה נדון גם בטענה כי ההוצאות היו גבוהות יותר, אם תיטען, ונדון אף בחיוב הוצאות לטובת אוצר המדינה.

עוד הוסיפה, כי המבקש הנו "תובע סדרתי" אשר עושה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט ומבקש דרך קבע להפטירו מתשלום אגרה.

בין היתר התייחסה לבעלותה של בתו בחברה בה הוא כביכול מועסק, המעלה חשש שמא מסתתר המבקש מאחורי גבה של בתו "באופן המאפשר לו לנהל עסקים הרחק מעינם הצופיה של נושים". עוד צויינה החלטת כב' הרשם יפרח מיום 27.2.08 (ע"א 08-01-4468, מחוזי מרכז) אשר דחתה את בקשת המבקש לפטור מאגרה עליה ערער תחילה המבקש ובמעמד קדם העירעור ביקש למחוק את העירעור ואף ביקש לשלם את האגרה בהליך העיקרי.

לא למותר להדגיש, כי אין המדובר במכשולים פרוצדוראליים, כטענת המבקש, כי אם בחובה מהותית לשמור על האיזון שבין זכותו של המבקש להשיג על החלטת בית משפט קמא לבין זכות המשיבה להבטיח שתוכל לגבות את ההוצאות ככל שהללו ייפסקו לטובתה.

"זכותו של בעל הדין שכנגד היא תמונת ראי של זכות הגישה לערכאות בפן ההפוך שלה – היא נועדה להגן עליו מפני ניצול לרעה של זכות הגישה לערכאות, ולהבטיח את זכותו להוצאות לא רק להלכה, אלא גם במישור יכולת המימוש המעשי. הפקדת הערבון הכספי נועדה, אפוא, להגן על זכותו של בעל הדין הנתבע לממש את גביית ההוצאות שנפסקו לטובתו בהליך שהוגש נגדו וכשל" (בש"א 1528/06 יוסף ורנר נ' כונס הנכסים הרשמי).

כך למשל, מכתב מפרקליטות המדינה המאשש דבריה בעיניין כספים המגיעים למבקש בהתאם להסכם הגירושים ביניהם (למעלה מ-140,000 ₪), ושהינם מעוקלים על ידו ואינם מועברים אליו בשל טירפודו הכרוני של ביצוע ההסכם.

...

סוף דבר: 22.1 הבקשה לפטור מאגרה להגשת בקשת רשות הערעור מתקבלת.

22.2 הבקשה לפטור מערבון בבר"ע 1453/08 נדחית.

בקשת המבקש לפטור מערבון בבקשת רשות הערעור האמורה, נדחית.