בקשת מחיקה על הסף של תביעה שכנגד בשל התנהגות פסולה

לפני בקשת הנתבעת שכנגד (להלן – מיוחס) למחוק על הסף מפאת העידר סמכות עניינית מספר סעיפים מכתב התביעה שכנגד אשר הוגש על ידי התובעת שכנגד (להלן – החברה).

במסגרת סעדי התביעה עתרה החברה לצו הצהרתי לפיו המסמכים שפורטו בכתב התביעה שכנגד פוגעים בפרטיות הצדדים השלישיים, פסולים מלשמש ראיה ויש להוציאם מתצהיר גילוי המסמכים מכוח סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א 1981 (סעיף 35.1 לכתב התביעה שכנגד).

עיקר טענות הצדדים לטענת מיוחס יש למחוק על הסף מספר סעיפים מכתב התביעה שכנגד מפאת העידר סמכות עניינית של בית הדין לידון בעינייני חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א 1981 (להלן – החוק או חוק הגנת הפרטיות), מאחר ומדובר בחוק נזיקי שביחס אליו אין מוחרגת סמכותו של בית הדין.

ההכרעה בשאלה האם יש בהתנהגותה של מיוחס משום פגיעה בפרטיות עובדי החברה ולקוחותיה נידרשת לצורך השלמת בירור הענין עליו נסובה התביעה שכנגד וקבלת התמונה במלואה .

...

לאחר ששקלתי את הדברים סבורני שיש מקום לקבל את בקשה החליפית של החברה, כך שבמקום סעיף 35 (וכותרותו) יופיע סעיף 35 חדש בנוסח הבא: "בית הדין הנכבד מתבקש לקבוע, נוכח העובדות שפורטו בכתב תביעה זה, כי הנתבעת שכנגד פגעה בפרטיותם של צדדים שלישיים". סעיף 35 בנוסחו החליפי מבטא את בחינת עצם הפגיעה בפרטיות – בחינה הנדרשת כאמור לצורך בירור שלם של המחלוקת עליה נסוב כתב התביעה שכנגד.

מהטעמים שכבר פורטו לעיל אינני מקבלת את טענת מיוחס לפיה אם וככל שייקבע בית הדין כי מיוחס פגעה בפרטיות צדדים שלישיים יהיה בכך משום מתן סעד הצהרתי במסווה.

מהטעמים המפורטים בקשתה של מיוחס מתקבלת בחלקה, באופן שאני מורה על מחיקת סעיף 42.2 לכתב התביעה שכנגד וכן מחיקת סעיף 35 לכתב התביעה שכנגד על כותרתו.

ביום 30.9.15 שלח התובע, באמצעות ב"כ, מכתב התראה בטרם נקיטת הליכים משפטיים, במסגרתו העלה את היתנהגותם הפסולה של איתן ואקי.

התובע הפר את ההסכם לרכישת המניות באופן יסודי וגרם לחברה נזקים, פעל לסיכול ההסכם, התריע בלקוחות החברה ובלקוחות פוטנציאליים שלא לעבוד איתה אלא עם מתחרים, שידל גורמים שונים להגיש נגדה תביעות, התנהג בפראות במשרדי הלקוח העקרי של החברה והציג בפני לקוחות מצגי שוא.

טענות הצדדים בבקשה זו טענות התובע התביעה שכנגד אינה נימצאת בגדר סמכותו העניינית של בית הדין ויש לדחותה על הסף.

ככל שהחברה הייתה סבורה כי גם מקומה של התביעה העיקרית להתברר בבתי המשפט האזרחיים, הייתה פתוחה בפניה הדרך להגיש בקשה לסילוק על הסף אך היא בחרה שלא לעשות כן. דיון והכרעה לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות.

הלכה פסוקה היא כי מחיקת תובענה או דחייתה על הסף "הן בגדר אמצעים, הננקטים בלית ברירה, ודי בכך שקיימת אפשרות, אפילו קלושה, שעל פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה התובע בסעד שאותו הוא מבקש, כדי שהתביעה לא תימחק בעודה באיבה" (א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורת תשיעית, עמ' 168).

סוף דבר: בקשת התובע לסילוק התביעה שכנגד מחמת העדר סמכות עניינת - נדחית.

...

ככל שהחברה הייתה סבורה כי גם מקומה של התביעה העיקרית להתברר בבתי המשפט האזרחיים, הייתה פתוחה בפניה הדרך להגיש בקשה לסילוק על הסף אך היא בחרה שלא לעשות כן. דיון והכרעה לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

סוף דבר: בקשת התובע לסילוק התביעה שכנגד מחמת היעדר סמכות עניינת - נדחית.

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט השלום בירושלים (כב' השופט אמיר דהאן), מיום 23.2.2020 (להלן- פסק-הדין), בהליך מאוחד, במסגרתו נדונו תביעה לפינוי מקרקעין (תא"ח 44085-05-18; להלן- תביעת הפינוי); בקשות שונות לאישור ולביטול פסק בורר בהליכי בוררות אשר התנהלו בעקבות תביעת הפינוי ותוך עיכוב ההליכים בה בשל תניית בוררות (הפ"ב 26095-08-19, 61879-12-19; להלן- פסק הבורר הראשון); ובקשות שונות לאישור ובטול פסק בורר בהליכי ערעור על פסק הבורר הראשון (הפ"ב 67523-01-20, 10335-02-20; להלן- פסק הבורר השני).

בשלב זה, ובתחילתו של הליך, שפירא הגיש בקשה למחיקת העירעור על הסף מחמת העדר סמכות ובטענה, בעיקרה, ובתמצית, כי פסק הבורר אינו ניתן לערעור על-פי לשונו של סעיף 5.1 להסכם הבוררות.

בנוסף, עתר שפירא בבקשה לפסלות הבורר השני מטעמים של ניגוד עניינים, אשר נדחתה אף היא בהחלטתו של הבורר השני.

מכל מקום, נטען, להסכמת הצדדים להקנות זכות ערעור לפני הרשם הנלמדת הן מהיתנהגות הצדדים ובכלל זה, עצם הגשת העירעור שכנגד, והן מאומד דעתו של הבורר הראשון אשר ניסח את הסכם הבוררות הבאה לידי ביטוי בקביעתו בסוף הפסק כי הצדדים רשאים לערער על הפסק לפני הרשם.

...

אשר על כן, הבקשה נדחית בהיעדר עילה בדין, לאחר שמצאתי כי לא נפל פגם בהחלטתו לבטל את פסק הבורר השני, על יסוד הנמקתו להיעדר זכות קנויה בהסכם הבוררות, לערעור, המצדיק מתן רשות ערעור.

לאור האמור, בנסיבות אלו, מטעמים של יעילות וסופיות הדיון, ללא שיהא בכך כדי לגרום עיוות דין, כשבית-משפט זה יושב "בגלגול רביעי" בסכסוך, לא שוכנעתי כי יש הצדקה ליתן למכורה הזדמנות נוספת לשטוח טענות אחרות, שכן דומה, כי ניתן למכורה יומה בבית-המשפט בגדרה של הבקשה לביטול פסק הבורר הראשון.

לאור כל האמור לעיל, הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.

המבקש הוסיף גם, כי אין מקום לקבל את טענת המשיבה לגופם של דברים, בנוגע לשכנוע שלכאורה הופעל עליה על ידי המבקש, שכן מספחי אחת ההמחאות למדים כי זה נימסר כחודשיים לפני המועד שבו היתקיימה "פגישת השיכנוע". עוד הוסיף המבקש, כי אין לקבל את טענת המשיבה (שנטענה במסגרת בקשה קודמת לסילוק על הסף שהגיש המבקש, שנמחקה), לפיה נודע לה על עילת התובענה רק בשנת 2017, שכן עד אז היתנהלה המשיבה מול אגמון בניסיון להסדיר את הקשיים.

בשים לב לאמור, סיכם המבקש, בשים לב לשהוי הרב בו לוקה התובענה וההתיישנות המפורטת, הגשתה של התובענה היא ניצול לרעה של ההליך המשפטי, וגם מטעם זה סבור המבקש שיש לסלקה על הסף.

כך, השאלה האם מודעות המשיבה למירמה שלטענתה נרקמה, החלה עם הגשת התלונה למישטרה והבנתה שכנגד אגמון ניתן פסק דין מרשיע בפרשיה אחרת (כטענת המשיבה), או האם החלה עם השלמת הרישום על גבי ההמחאות על ידי אגמון, הפקדתן בחשבון הבנק שלה, או בהמשך – אי פרעונן (כטענת המבקש) – טעונה בירור עובדתי מעמיק שאין מקום לבצעו בשלב דיוני זה. בנוסף, אין זה המקום לבירור עובדתי הנוגע לטיב המודעות שהייתה אצל המשיבה, והאם פתיחת תיקי ההוצאה לפועל – כנגדה – הייתה צריכה ליצור אצלה הבנה, כי רומתה לטענתה.

מעבר לצורך, בהקשר לטענת היתיישנות, אציין, כי בנגוד לעבר, סעיף 7 בנוסחו הנוכחי, לא דורש בהכרח הוכחת מעשה מירמה (הקשור לעצם הגשת התובענה), וייתכן שלצורך תחולתו די אם תוכיח המשיבה היתנהגות פסולה, כהגדרתה בסעיף, ואף בנפרד ממעשה המירמה או התרמית המיוחסת להווצרות העילה עצמה: "סעיף 7 החדש אינו מגביל עצמו לעילות תביעה הכוללות רכיב של היתנהגות פסולה, אלא מתייחס לכלל המצבים בהם בעקבות היתנהגות פסולה של הנתבע נימנע התובע מלהגיש את התובענה בתוך תקופת ההתיישנות, בין אם מדובר בהתנהגות שהיא חלק מעילת התביעה ובין אם מדובר בהתנהגות הנפרדת ממנה" (פרשת אילני, לעיל, פסקה 28 לחוות דעתו של כבוד השופט עופר גרוסקופף).

...

עוד אציין, מעבר לצורך, כי המשיבה לא טענה בתשובתה לבקשתה זו (בניגוד לתשובתה לבקשה הקודמת, אשר נמחקה בהחלטתי מיום 3.10.2021) בדבר תחולת סעיף 8 לחוק על תובענה זו, ומשכך לא מצאתי מקום להתייחס לכך בהחלטתי זו. יוצא אפוא, כי אין מקום להכריע בטענת ההתיישנות כבר בשלב דיוני זה, וטענות המבקש לעניין זה שמורות לו בדיון לגוף התובענה.

מטעמים אלה, דין טענה זו להידחות.

סיכום מהמקובץ לעיל עולה, כי דין הבקשה במלואה להידחות וכך אני מורה.

מועלית טענה נוספת, לפיה עפ"י דיני התיכנון והבנייה אמנם רשאים התובעים שכנגד להיתנגד למתן היתר הבנייה שבכוונת הנתבע שכנגד להגיש, אך מטעמי יעילות דיונית, הנתבע שכנגד מעוניין לרכז בהליך זה גם הכרעה בהתנגדות התובעים שכנגד ולכן מבקש לכפות עליהם בהליך זה הסכמה למתן היתר הבנייה שבכוונת הנתבע שכנגד להגיש.

ביום 13.7.2022 דחית את בקשת התובע מיום 6.7.2022 לדחייה על הסף של התביעה שכנגד (לאחר עיון בטיעוני שני הצדדים).

ביום 17.11.2022 דחיתי בקשה מאותו יום מטעם הנתבעים למחיקת סיכומי התובע.

היתנהגות פסולה זו של התובע נמשכה, והתובע ביצע (לכאורה יש לומר, מאחר שבעניין זה לא ננקטו ולמצער לא הוכח לפניי שננקטו הליכים פליליים רלוואנטיים עפ"י דיני התיכנון והבנייה), במודעות ובכוונה מלאות, גם עבירה בוטה נוספת, בכך, שבניגוד לתנאי היתר בנייה נוסף ומאוחר יותר שבקש וקיבל (ההיתר להרחבת דירת הגג המקורית שלו), הוא בנה ויצר דירה נפרדת שלמה (פיצל ללא היתר דירה אחת לשתי דירות), ולא רק הרחבה של אותה דירה מקורית אחת (התובע מודה בפה מלא כי בנה/פיצל וקיימות על גג הבניין שתי דירות נפרדות שלו).

...

בסעיף 19 לכתב ההגנה נכתב כך בהדגשה: "דין התביעה של התובע להידחות משום שהוא מבקש צו עשה שבפועל יכריח את השכנים שלו לחתום על בקשתו להיתר בנייה ולגזול מהם זכויות בניה וצפיפות בשווי של מיליוני ₪...". הנתבעים טוענים גם כי היה מחובת התובע לתבוע את כללי דיירי הבית המשותף ולא רק את חלקם, כפי שנעשה בכתב התביעה.

דין התביעה שכנגד להידחות ראשית, נראה כי הצדק עם התובע בטענתו כי עילת התביעה התיישנה (הטענה הועלתה בראשית כתב ההגנה מפני התביעה שכנגד).

אני סבור שאין זה ראוי ואפשרי שבהליך אזרחי ייבחנו, לראשונה, טענות בדבר ביצוע עבירות בנייה, ואף יוצאו מסקנות מחייבות בדבר ביצוע לכאורה של עבירות אלו.

סיכום התביעה והתביעה שכנגד נדחות שתיהן.