בקשת זימון עדים לדיון הוכחות בתביעה על עדות ראשית בתצהירים

ביום 14.12.2022 הגישה התובעת תצהירי עדות ראשית מטעמה- תצהירה שלה אליו צורפו נספחים ובכללם העתקים של בטוחי רכב (ת/1) ודוח איכון מחברת פרטנר (ת/2)) וכן תצהירו של מר ויקטור פופוב, בנה של התובעת מנישואיה הראשונים (להלן –ויקטור).

ביום 6.2.2023 הגיש הנתבע בקשה לזמן לעדות את אלכסנדרה ונטליה.

ביום 19.2.2023 היתקיים דיון הוכחות בפני כב' השופטת איצקוביץ, במהלכו העידו התובעת וויקטור; וביום 12.6.2023 היתקיים דיון הוכחות נוסף, במהלכו העידו אלכסנדרה ונטליה והוגשו על ידי הנתבע עדויותיהם בפני חוקר הנתבע (נת/1; נת/2; ע' 13 ש' 14-15; ע' 16 ש' 18-19).

דיון והכרעה לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית ועיינו בכלל החומר שבתיק, ובכלל זה בעדויות שנשמעו בפני כב' השופטת איצקוביץ אשר נציגי הציבור התרשמו מהם, הגענו לכלל מסקנה, ולא בלי היתלבטות, כי דין התביעה להיתקבל.

שכן בהודעתה בפני חוקר הנתבע טענה כי "בסוף אנסטסיה זרקה אותו מהבית בחודש 10/18 בערך והוא ישן אצלי לסירוגין ומחודש 12/18 הוא ישן אצלי בבית עד שנפטר" (ע' 2 ש' 3-4); ובהמשך כי כל סוף שבוע אלכסנדרה הייתה לוקחת אותו לתובעת על מנת שיראה את הילד המשותף (ע' 2 ש' 15; ע' 3 ש' 1).

...

לטענת הנתבע, דין התביעה להידחות על הסף, מחמת התיישנות; ולגופה, שכן ההחלטה התבססה על הממצאים לפיהם התובעת והמנוח ניהלו משק בית משותף, כידועים בציבור עד לחודש ספטמבר 2018 בלבד.

ואולם, נוכח התקופה שבמחלוקת ומצבו הרפואי, עת סביר להניח כי מיעט מלצאת מביתו למעט לטיפולים רפואיים, כאשר בחודשיים האחרונים מצאנו כי המנוח התגורר בעיקר בביתה של נטליה, לא מצאנו בנסיבות העניין לזקוף את הדבר לחובת התובעת.

עם זאת, מאחר שאין מחלוקת כי עד לחודש ספטמבר 2018 התובעת והמנוח היו ידועים בציבור, ובשל העובדה כי מוקד המחלוקת שהובאה לפתחנו סב על עניין המגורים המשותפים בתקופה שבמחלוקת, ומצאנו כי הקשר בין התובעת למנוח נמשך עד ימיו האחרונים של המנוח, לסירוגין, אפילו זה דעך קמעה, הגענו למסקנה כי התובעת והמנוח היו ידועים בציבור בעת פטירתו.

סוף דבר אשר על כן, התביעה מתקבלת.

תביעה זו נדחתה ביום 22.9.2020 בנימוק כי לא הוכח קיום ארוע תאונתי שארע תוך כדי ועקב העבודה ואשר הביא להפרעה הסתגלותית ולמצב הנפשי אליו טוענת התובעת; כי מאמץ ומתח ממושך המשתרע על פני פרק זמן ממושך אינו בבחינת ארוע תאונתי וכי השפעת העבודה, אפילו אם היתה כזו, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים.

ההליך: התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית, עליו נחקרה ביום 4.5.2023.

הנתבע ביקש לזמן עדה זו למתן עדות מטעמו לדיון ההוכחות שנקבע ליום 12.5.2022 (ראו בקשתו מיום 11.4.2022).

נוכח בקשת בא כוח התובעת להגיש ההודעה של גב' שוורץ ועמידת הנתבע על הגשת ההודעה באמצעות גב' שוורץ – נדחה מועד דיון ההוכחות ליום 4.5.2023.

...

גב' שוורץ ציינה בהודעתה כי בדיעבד המנכ"ל החדש רצה שהתובעת "תישאר עם 2 עובדות, היא היתה עם 3 עובדות, ורצה להכניס את הנושא של חשבות שכר והנהלת חשבונות פנימה בטיים ליין מאוד מצומצם, אני יכולה להגיד לך שזה לא קרה בסוף, לריסה חשבה מהמקום שלה שדברים אמורים להתבצע אחרת, הדרך שהדברים נעשו היו במין צורה מאוד תוקפנית כאשר בסופו של דבר כל הדברים שהיא נלחמה להישאר מתוך ראיה שלה בסוף הוא השאיר אותם ברגע שהיא עזבה" (ש' 82 – 87 להודעתה).

מכל המפורט אנו מגיעים למסקנה כי עלה בידי התובעת להניח תשתית עובדתית אשר מצדיקה מינוי מומחה בתחום הרפואה הפסיכיאטרית ליתן חוות דעתו באשר לשאלת הקשר הסיבתי.

תצהירי המשיבים הוגשו בחודש דצמבר 2021 וכן בקשה לזימון עד. ישיבת הוכחות היתקיימה ביום 10.9.2023 ובמסגרתה נחקרו מומחה בית משפט רו"ח עינת וכן מר אור קדם – המשיב ומר שלומי קדם – המשיב דיון המשך לשמיעת הוכחות היתקיים רק ביום 10.1.2024 (היום) בשל מצב החרום ותקנות החרום.

ביום 27.12.2023 הגישו המבקשים – הנתבעים והתובעים שכנגד בקשה לתיקון תצהיר העדות הראשית של ניסים כהן "באופן שיכלול היתייחסות ניסים כהן לשלושת המיילים שצורפו על ידי שלומי קדם במסגרת נספח "ה" לתצהיר העדות הראשית שלו" וכן לחייב את שלומי קדם להשיב בתצהיר – האם אותם 3 מיילים נמצאים בתיבת הדוא"ל שלו.

...

בהתאם למבחני הפסיקה, יש לדחות את הבקשה, שכן אין מדובר במידע שלא היה ניתן להשיג באופן סביר טרם הגשת התצהירים.

דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בתשובת המשיבים וזאת מהנימוקים כדלקמן: א) השגות על החלטות ביניים של הערכאה הדיונית, יידונו ככלל במסגרת ערעור על פסק דין סופי.

למותר לציין, כי במסגרת ערעור על פסק דין, ככל שיוגש, ניתן יהיה לערער בזכות גם על החלטה זו. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור.

עד שנכלל ברשימת העדים יוזמן למתן עדות על פי הוראות תקנה 83 לתקנות החדשות ובהתקיים הנסיבות לכך, ניתן לעתור להפעלת הסמכויות המוקנות לביהמ"ש על פי הוראת סעיף 176 לתקנות החדשות ולהורות על הארכת מועד לדבר שבסדרי דין.

בצו התצהירים שניתן בתיק הוריתי מפורשות כי "הצדדים לא יהיו רשאים להעיד עדים אשר ניתן היה לקבל את עדויותיהם הראשיות בתצהירים. בעל דין המעוניין בהזמנת עד שאינו בשליטתו יגיש לבית המשפט בקשה בהתאם בה יציין פרטי העד, הרלוואנטיות שלו למחלוקת נשוא התביעה וכן האמצעים בהם נקט לצורך קבלת תצהיר עדות ראשית ממנו". בקשה כזו לא הוגשה ע"י הנתבעים גם במעמד הגשת התצהיר מטעמם ולא בסמוך לכך.

בתאריך 18.5.23 קיימתי דיון קדם משפט מסכם לאחר הגשת התצהירים בתיק וניתנה ע"י בימ"ש הצעה לסיום ההליך, ואף במעמד דיון זה לא נטען כי הנתבעים מבקשים זימון עד מטעם חברת רשות, שאינו בשליטתם ושניסיונות האיתור לא עלו כלל.

מדובר בבקשה כוללנית, שנועדה להביא לשמיעת עדותו של עד בסמוך לישיבת ההוכחות בתיק, באופן שאינו מתיישב עם עיקרון השקיפות והיעילות הדיונית ויש בה כדי להביא לסירבול התיק בשלב מיתקדם של ההליך, ערב שמיעת הראיות בתיק.

...

בעניין איילי הנ"ל נפסק כי "כפי שציינתי בעניין רילטקס, בקשות לזימון עד מציפות לא אחת את המתח שבין חשיפת צדק לבין יעילות דיונית. בבחינת בקשה לזימון עד, בית המשפט נדרש לאזן את תרומתו הצפויה של העד המבוקש לבירור האמת, לבין אינטרסים של יעילות דיונית- אינטרסים שהערכאה הדיונית אמונה עליהם [...]. באופן כללי, ניתן לומר כי ככל שעדותו של העד היא משמעותית וחשובה יותר לבירור האמת, כך יצטמצם משקלם של שיקולי היעילות; ולהיפך. יש לתת את הדעת בהקשר זה לאופי הסכסוך ולהיקפו, למחלוקות העובדתיות ולתרומה האפשרית של כל אחד מהעדים לבירור המחלוקת העובדתית והתחקות אחר האמת. זאת תוך שבית המשפט מביא בחשבון גם את משאבי הזמן המוגבלים שלו, ואת הצורך שלו לקיים דיונים בהליכים רבים". כן נקבע כי "מהאמור לעיל נובע גם כי בית המשפט רשאי שלא להיעתר לבקשה לזמן עד לעדות אף אם עדותו קבילה ורלוונטית [...]. זאת- אם לאור סוג הסכסוך והמחלוקת העובדתית הדורשת הכרעה, התרומה השולית של העדות לבירור האמת איננה משמעותית; ואם מדובר בזימון עד שכרוך בסרבול משמעותי של ההליך". עוד נפסק כי "אם מדובר במחלוקת עובדתית שולית או בעד שעדותו מבוקשת ביחס לנושא פריפריאלי שאינו במוקד המחלוקת בין הצדדים, בית המשפט רשאי לעשות שימוש בשיקול דעתו ולא להתיר את זימונו של אותו עד". בחזרה לענייננו – בבואי לבחון את שאלת הרלוונטיות של העדות, די להפנות לטיעוני הצדדים בדיון שהתקיים ביום 14.4.22.

ומשלא התקבלה הסכמה לסיום ההליך ללא שמיעת ראיות, התיק נקבע להוכחות כבר על פי החלטתי מתאריך 1.9.23, תוך שהוריתי להם לזמן עדיהם.

לאור כל המקובץ לעיל, הבקשה נדחית.

בתצהיר עדותו הראשית (סעיף 7) טען התובע, כי התאונה אירעה כך: "הנני מצהיר כי ביום שבת, בתאריך 03/11/18, בשעה 18:00 לערך, העברתי את המשאית הנ"ל מהמקום שבו חנתה למקום חנייה אחר ע"מ לנקות אותה, ולאחר שניקיתי את תא הנהג, ובירידה מהמשאית החלקתי, נפלתי ונפצעתי באף מהמדרגה של סולם המשאית (...)". ביום 17.5.23 אמורה הייתה להתקיים ישיבת הוכחות, אולם זו בוטלה ברגע האחרון, בשל אבל במשפחתו של התובע.

טענות הנתבעת לטענת הנתבעת, מדובר בתביעה המבוססת על עדות יחידה של בעל דין, ובמקרה זה לא ניתן לתת בה אמון מלא, לאור התפתחות הגרסאות, ולאור העובדה שהגירסה שלפיה העלייה למשאית הייתה לצורך הזזתה ממקום למקום הועלתה לראשונה רק בבקשה לתיקון כתב התביעה.

לא למותר לציין, כי הבקשה לתיקון כתב התביעה – והתפתחות הגרסה שבעקבותיה – באו לעולם רק לאחר שביהמ"ש המליץ לתובע לחזור בו מתביעתו, שכן הנסיבות שפורטו בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית אינן מהוות תאונת דרכים כהגדרתה בחוק (פרוטוקול הדיון מיום 17.5.23).

משהתנגדה לכך ב"כ הנתבעת, לאור העובדה שבתשובות לשאלון ציין התובע שאין לו עדים (ראה שאלה מס' 37 והתשובה לה בתצהיר תשובות לשאלון שצורף לתיק המוצגים מטעם הנתבעת), ושכבר חלף המועד להגשת תצהירים, ניתנה החלטתי ולפיה – "ככל והתובע עומד על בקשתו לזימון עד נוסף שלא הוגש תצהיר מטעמו, יגיש בקשה מנומקת בעיניין זה בתוך 14 יום מהיום והבקשה תועבר לתגובה". בקשה כאמור לא הוגשה.

...

לעניין הנזק אציין בקצרה, כי התובע סבל פגיעה באפו, שהותירה, בסופו של דבר, נכות בשיעור של 5% בלבד, ובגין צלקת בלבד; נכות שאין לה כל השפעה תפקודית.

התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 5,850 ₪ (בגין שכר המומחה שבו נשאה הנתבעת) וכן שכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪.