בקשת זיכוי בשלב מקדמי בטענת "אין להשיב לאשמה

החלטה זו עניינה בטענות ההגנה, לפיהן "אין להשיב לאשמה" בהתאם לסעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982, וכי יש לבטל כתב האישום ולזכות הנאשם משקולי צדק ואכיפה בררנית.

דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את הראיות שהוגשו, המוצגים והעדות שנשמעה בפני במסגרת פרשת התביעה וכן את טענות ב"כ הצדדים בכתב ובעל פה במסגרת דיון ההוכחות, לא מצאתי כי יש מקום, בשלב הזה של הדיון להורות על זיכויו של הנאשם בשל העידר ראיות לכאורה או משקולי צדק, ומשכך דין הבקשה להדחות.

המסגרת הנורמאטיבית הרלוואנטית קבועה בסעיף 158 לחוק סדר הדין הפליל (נוסח חדש) התשמ"ב- 1982 (להלן: "החסד"פ"), וזו לשונו: "נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה, אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם - בין על פי טענת הנאשם, ובין מיוזמתו - לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעיניין...". למעשה, אין בדין הישראלי הוראה המאפשרת לזכות נאשם בשלב מקדמי, בשל אי-עמידה ברף הראייתי הנידרש, או בשל שיקולים מתחום האנטרס הצבורי.

...

סיכומי הצדדים לעניין זה הוגשו בכתב ב- 02/08/2022 ו- 24/08/2022, ומכאן החלטתי זו. עיקר טענות הצדדים: לטענת הנאשם, המאשימה לא הצליחה להוכיח ולו לכאורה את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום של הפעלת עסק ללא רישיון כדין.

לעמדת המאשימה, טענתו של הנאשם בדבר אכיפה בררנית נטענה בעלמא וללא כל בסיס עובדתי, ולפיכך דינה להידחות.

לאור האמור, ובהינתן המבחן ואמות המידה שנקבעו בהוראות החוק ובפסיקת בית המשפט העליון להכרעה בטענת נאשם שאין להשיב לאשמה, אני קובע כי הונחה בפניי מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את נטל הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן המאשימה אל הנאשם, שיצטרך להשיב לאשמה.

לא שוכנעתי בשלב זה של הדיון כי הנסיבות שבסיס הנטען נגד הנאשם זהים לנסיבות המקרים הנוספים שנטענו בסעיפים 19 ו- 20 לסיכומי הנאשם.

המזכירות תשלח החלטתי זו לצדדים ותזמנם לדיון שנקבע.

עוד ראוי לציין כי לאחר תום פרשת התביעה ביקשה ההגנה לזכות את הנאשם 2 בשל כך שאשמתו לא הוכחה אפילו לכאורה (טענת אין להשיב לאשמה).

תנאים אלה מצטברים לתנאי מקדמי שאיננו מיתקיים – החיפוי צריך להיות שקוף או עשוי רשת.

בצד זאת אינני מקבל את בקשת המאשימה לתקן את כתב האישום לחומרה בדרך של הוספת הוראת חיקוק, לאחר שכלל לא ניסתה לנמק את בקשתה, וממילא לא הצביעה על צידוק להורות כן בשלב כה מיתקדם של ההליך.

...

טענת ההגנה לאכיפה בררנית הועלתה מבלי שהוצגה תשתית עובדתית מינימלית, והיא נדחית בזה.

מסקנה: המאשימה הוכיחה את אשמתם של הנאשמים במיוחס להם מעבר לספק סביר, ומשכך הם מורשעים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום.

בצד זאת אינני מקבל את בקשת המאשימה לתקן את כתב האישום לחומרה בדרך של הוספת הוראת חיקוק, לאחר שכלל לא ניסתה לנמק את בקשתה, וממילא לא הצביעה על צידוק להורות כן בשלב כה מתקדם של ההליך.

לפני מספר בקשות מטעם הנאשמת: א. בקשה לפסילת ראיות ובטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק, בהתאם לסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"); ב. בקשה לזיכוי הנאשמת מהטעם שלא הוכחה האשמה אף לכאורה ולפיכך אין מקום להשיב לאשמה, בהתאם להוראות סעיף 158 לחסד"פ; ג. בקשה לענישה ללא הרשעה.

המאשימה טוענת בתגובה כי לבחינת טענת אין להשיב לאשמה, אין לבדוק בשלב זה מהימנות או קבילות, אלא האם די בראיות הקיימות כדי לחייב את הנאשמת להשיב לאשמה.

סעיף 158 לחסד"פ שכותרתו "זכוי בשל העידר הוכחה לכאורה" קובע: "נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם – בין על פי טענת הנאשם ובין מיזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בענין; הוראות סעיפים 182 ו-183 יחולו גם על זכוי לפי סעיף זה." על פי המלומד יעקב קדמי, "בשלב זה של הדיון, אין בית־המשפט שוקל שקולי מהימנות ואינו מעניק משקל ראייתי. הטענה ש״אין להשיב לאשמה", נבחנת בהנחה שהראיות שבאו לחובת הנאשם — ואפילו המדובר אך ב״חלקים" או ב״שברים" של עדות או בראיות העומדות בסתירה לראיות אחרות — תזכנה במלוא האמון והמשקל הראייתי" (ר' י. קדמי על סדר הדין בפלילים, מהדורת 2009, חלק שני, כרך א', עמ' 1450 וכן ר' בין היתר רע"פ 6831-09 פואד טורשאן נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 18.7.11).

אכן, סעיף 192 לחסד"פ קובע כי "הרשיע בית המשפט את הנאשם, ולפני מתן גזר הדין ראה שיש מקום לתת לגביו צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה, או לצוות כי הנאשם ייתן התחייבות להמנע מעבירה, כאמור בסעיף 72(ב) לחוק העונשין, בלא הרשעה, רשאי הוא לבטל את ההרשעה ולצוות כאמור". כך שהמקום להדרש לשאלת ביטול ההרשעה אינו בשלב מקדמי זה אלא בשלב מתן גזר הדין (אף כי קיימת אפשרות להמנע מהרשעה אף בשלב הכרעת הדין, ר' ע"פ (ארצי) 41938-11-16‏ ‏הלל קוברינסקי - מדינת ישראל‏, ניתן ביום 11.7.19).

...

נוכח האמור, בקשת הנאשמת לפי סעיף 158 לחסד"פ נדחית.

נוכח האמור, הבקשה נדחית בשלב זה, לנאשמת תהא שמורה הזכות להעלותה בשנית בשלב מאוחר יותר של ההליך, ככל שיתעורר בכך הצורך ובהתאם לשיקוליה.

סוף דבר הבקשות נדחות, כאמור לעיל.

בית משפט השלום לתעבורה במחוז תל-אביב (בת-ים) תת"ע 12340-08-22 מדינת ישראל נ' לימור תיק חצוני: 10251899430 בפני כבוד השופט שי שלהבת מאשימה מדינת ישראל ע"י ב"כ עו"ד ששון נאשמת דורית לימור ע"י ב"כ אסדי ובן שבת החלטה

במסגרת דיון ההקראה, מסר ב"כ הנאשמת כי היא מבקשת להודות בעובדות כתב האישום ולזכות אותה מהעבירה המיוחסת לה, שכן עובדות כתב האישום אינן מגלות עבירה.

כן הפנה להנחיות פרקליט המדינה –הנחיה מספר 3.1 ("הכנה ונסוח כתב אישום") המורה, בין השאר כי " על כתב האישום להיות עשיר דיו בפרטים כדי להציג בפני בית המשפט ובפני ההגנה את התאור העובדתי אותו מבקשת התביעה להוכיח". בבקשתו, הפנה ב"כ הנאשמת לפסיקה התומכת בטיעוניו וסובר שטענה מקדמית ניתן להעלות בכל שלב משלבי ההליך.

" סעיף 92 לחסד"פ מקנה לבית המשפט סמכות להורות על תיקון כתב אישום "בית המשפט רשאי, בכל עת שלאחר תחילת המשפט, לבקשת בעל דין, לתקן כתב אישום, להוסיף עליו ולגרוע ממנו, ובילבד שניתנה לנאשם היזדמנות סבירה להיתגונן; התיקון ייעשה בכתב האישום או יירשם בפרוטוקול." סעיף 152(א) לחסד"פ מתייחס לתשובת נאשם לכתב האישום שהוגש כנגדו:  " לא בוטל האישום מכוח טענה מקדמית, ישאל בית המשפט את הנאשם מה תשובתו לאישום; הנאשם רשאי שלא להשיב, ואם השיב, רשאי הוא בתשובתו להודות בעובדות הנטענות בכתב האישום, כולן או מקצתן, או לכפור בהן, וכן לטעון עובדות נוספות בין אם הודה כאמור ובין אם לאו; השיב הנאשם באחת הדרכים האמורות, רשאי בית המשפט לשאול אותו שאלות, ובילבד שהשאלות לא יחרגו מהדרוש להבהרת תשובת הנאשם; תגובת הנאשם יכול שתעשה על ידי סנגורו." (ההדגשה אינה במקור – ש.ש.) סעיף 149 (4) לחסד"פ מכוחו העלה ב"כ הנאשמת את טענתו מורה כלהלן: "לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות" ובהן –.

...

גזירה שווה מהקביעה לפיה העובדה שהידיעה בדבר הפסילה לא פורטה בכתב האישום, אינה מביאה לזיכוי, מביאה להבנתי למסקנה כי היעדר ציון העובדה שהפסילה עומדת בעינה והתייחסות לסוגית הפקדת הרישיון (נקודות שניתן לטעון שעוצמתן פחותה מאי ציון העדר ידיעתו של הנאשם על פסילתו), אינה גורמת לקיפוח הגנתה של הנאשמת באופן משמעותי ביותר.

שילוב האמור בעניין אזרגה עם העדפת בית המשפט לתיקון כתב האישום תחת ביטולו כאמור בענייני גולדמן וזיידמן, מביא להבנתי למסקנה שאף אם אלך בדרכו של ב"כ הנאשמת ואראה בלשון כתב האישום כחסרה, הרי שהסעד הנכון יהיה תיקון כתב האישום על ידי המאשימה ולא ביטולו.

לאור האמור לעיל, הרי שאין בידי לקבל את עתירת ב"כ הנאשמת לביטול כתב האישום.

כתב האישום, הטענה המקדמית וההליך עד כה כתב האישום מייחס לנאשמת עבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי לסעיף 275 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ושימוש בכח או באיומים למנוע מעצר, לפי סעיף 47(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח משולב), תשכ"ט-1969.

בד בבד העלה הסניגור בכתב בקשה לזכות את הנאשמת לפי סעיף 158 לחסד"פ, קרי: בטענת כי 'אין להשיב לאשמה'.

משמעות הטענה שאין להשיב לאשמה היא שהתביעה לא עמדה בפרשתה בנטל החובה להביא ראיות לכאורה להוכחת האשמה ועל כן, יש לפטור את הנאשם מלהשיב לאותה אשמה, ולזכותו ממנה כבר בשלב זה של הדיון.

...

בשים לב למסקנה זו ולעובדה כי במסגרת הכרעת הדין יתקיים ניתוח עובדתי ומשפטי מדוקדק, ויישקלו טענות ההגנה והשלכתן על שאלת זיכויה או הרשעתה של הנאשמת – אני מוצאת להסתפק בדברים אלו מבלי להרחיב למעלה מכך בשלב הנוכחי.

יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט העליון בעניין כחלון לעיל: "למותר להוסיף, כי מאחר והגעתי לכלל מסקנה, כי מן הדין להמשיך בהליכים על-פי האישום המקורי מן השלב בו נפסקו, טוב אעשה אם לא אכנס כאן לניתוח מפורט יותר של הראיות ושל המשמעות המשפטית העולה מהן, כי אין זה השלב ההולם לכך" (עמ' 181).

כאמור, לא מן הנמנע כי אותה מערכת ראיות תצדיק, בסופו של ההליך, מסקנה אחרת וזיכוי הנאשמת לאחר בחינה והערכת הראיות במשקפיים המתאימים לאותו שלב, אך אין די בכך כדי להצדיק את הדילוג על פרשת ההגנה וזיכוי הנאשמת כבר בשלב זה. הבקשה לזיכוי הנאשמת בשלב זה נדחית.