בקשת התובעים לצירוף חוזה חכירת משק כראיה משלימה לאחר סיום הראיות

במכתב ביקש כי על רקע הפסקת חברותו באגודה ולנוכח החלטה 970 של מועצת מקרקעי ישראל ו"החלטות נוספות שנתקבלו במועצה ביום 31.12.13" [הכוונה ככל הנראה להחלטה 1311 – ר.ו.], ייערך עבורו חוזה חכירה בנוגע לזכויותיו במשק ובנחלה. הרשות כלל לא הגיבה לפניה זו עד להגשת התביעה שלפני, כארבעה חודשים לאחר פניית התובע.

בעקבות שינוי הגדרתה למגרש מקצועי, נכרת ביום 14.7.1991 הסכם חכירה בעיניינה בין בנו של התובע למינהל (ההסכם צורף כחלק מנספח ה' לתצהיר האגודה).

עוד עלה מהראיות כי הרשות אף טרם גיבשה נוסח סופי של הסכם חכירה עליו יידרש בעל נחלה לחתום, אם וכאשר תסבור הרשות שבשלה השעה לעשות כן (שם, שורות 17-16).

בתצהירו, שנחתם ביום 12.1.16, טען כי "בימים אלה אנו משלימים את רשימת התיקונים הנדרשים בתצ"ר" וזו תושלם עד לחודש מרץ 2016 (סעיף 18 לתצהיר).

חלף זאת ניתן לתובע סעד נגזר בדמות סעד הצהרתי וצו עשה: סעד הצהרתי הקובע כי התובע זכאי לכך שייחתם עימו בעתיד חוזה חכירה בנוגע לכלל זכויותיו בנחלה (בחלקות א' ו-ב') בשטח של עד 28 דונם (לפני הפחתות); כי חלקה א' של נחלתו היא בחלקה 66 בתב"ע (גבולותיה ושטחה המדוייקים ייקבעו לאחר הפרצלציה); כי ייחתם עימו חוזה חכירה ביחס לחלקה א' של נחלתו לאחר סיום הפרצלציה, בכפוף לאי המצאות שימושים אסורים בחלקה זו או להסדרתם, ובכפוף להסדרת המשך מתן השרותים עם האגודה (ככל שיש בכך צורך); וכי לעניין מיקום שטחי חלקת ב' של נחלתו וטיבם ינהגו עימו בשויון ביחס לכל יתר חברי האגודה.

...

המסקנה מכל האמור לעיל היא שאין מקום להפחתת חלקות 106, 116 או 121 משטח הנחלה לה זכאי התובע.

סוף דבר הסעדים להם עתר התובע בכתב התביעה הם כי האגודה תקצה לו את חלקו "בחלקה ב' של מקרקעי המשבצת" וכי הרשות תחתום עימו על חוזה חכירה לדורות, או הסכם דומה אחר, לגבי חלקות א' וב' של נחלתו או לחלופין לגבי חלקה א' של הנחלה.

כפי שהובהר לעיל לא ניתן להיעתר לסעדים אלה ככתבם וכלשונם.

לסיום, ולעניין הסעד השני שהתבקש על ידי המבקשות, לפיו תקופת החכירה על פי חוזה החכירה תיכלול תקופת חכירה נוספת של 49 שנים, עד ליום 31/08/2050, נקבע כי משהחכירה המשיבה את המקרקעין בחוזה חכירה חקלאי רטרואקטיבי, שנחתם ביום 19/02/2001, הרי שחידוש חוזה החכירה והחכרת המקרקעין בהיתעלם ממטרות ההיתקשרות המקוריות, כמפורט בהסכמי החכירה (משק עזר), תוך שינוי הייעוד לייעודים ריווחיים יותר, שנוצרו בהתאם לתב"ע 75א' כיום, מבלי שהמבקשות תחויבנה לשלם על זכויות אלה לבעלי הקרקע, כל אלה יביאו להתעשרות החוכרים על חשבון הציבור ללא כל הצדק לכך, וזאת מבלי שהוענקו למבקשות ו/או למי מהן זכויות חכירה החורגות ממשק עזר.

לאחר שבית המשפט העליון נעתר לבקשתן, הורה על החזרת התיק לבית משפט זה על מנת שיישוב וייבחן את פסק הדין בשים לב לראיות החדשות שצורפו.

בטענה זו נסמכות המבקשות על מספר ראיות חדשות שצורפו כאמור במסגרת הליך העירעור בבית המשפט העליון, לרבות: החלטות הנהלה מס' 1433 ו- 1506 (נספחים ב1 ו-ב2 להשלמת טיעון מטעם המבקשות); חוזה חכירה מיום 02/03/15 שנערך בין המשיבה לבין לויצקי ולביא (נספח 10 להשלמת טיעון מטעם המבקשות); ומכתב שנשלח על ידי עו"ד אביתר גושן לחברי האגודה השיתופית "אלה" מיום 07/08/96 (נספח 11 להשלמת טיעון מטעם המבקשות).

עיון ברשימה שצורפה לתעודת עובד הציבור מלמד כי בנגוד לטענת המבקשות, מבין 15 משקי העזר המקוריים שנחתמו עם האגודה השיתופית, רק ב-6 חוזים מתוכם, בוצע הוון ושונתה מטרת החכירה ממשק עזר למגורים, כמפורט בטבלה זו: מס' המיגרש האם "משק העזר" היוון מאיזה שנה האם בוצעו פיצולים? פיצול מיגרש מגורים מתוך משק העזר מטרת הפיצול תאריך הפיצול שיעור התשלומים בגין הפיצול 101 לא כן 2 101/1 101/2 1.

סוף דבר סיכומו של דבר, ולאור כל האמור לעיל, סבורני כי אין בראיות החדשות שצורפו על ידי המבקשות, כדי לשנות מתוצאות פסק הדין מיום 30/08/15, ודין המרצת הפתיחה להדחות גם מן הנימוקים שפורטו בפסק דין משלים זה. בנסיבות העניין, משמדובר בפסק דין משלים שניתן בעקבות הוראת בית המשפט העליון, לא ייעשה צו להוצאות בערכאה זו. המזכירות תמציא העתק פסק הדין המשלים לצדדים.

...

על רקע התשתית העובדתית שפורטה, הגישו המבקשות כאמור את המרצת הפתיחה, במסגרתה עתרו למתן סעד הצהרתי, הקובע, כי לאור הוראות חוזה החכירה, ומסמך התנאים המיוחדים של תב"ע 75א', מטרת החכירה בחוזה החכירה הינה כהגדרת ייעוד המגרש בתב"ע 75א'-"מגורים א'" במקום "משק עזר". המשיבה טענה מנגד כי דין המרצת הפתיחה להידחות.

בהינתן כי מדובר במגרש שהוון למגורים עוד בשנת 2000, מועד בו היו תקפות הוראות שאינן עוד תקפות כיום, מקובלת עלי טענת המשיבה לפיה מצבן של המבקשות, שמגרשן לא הוון ולא פוצל עד היום, הינו שונה ממצבם של בעלי מגרש 112, ומכאן שאין מקום לגזור גזירה שווה מהזכויות של בעל מגרש 112 לזכויות הנטענות של המבקשות.

בסוגיה זו, אני מקבלת את עמדת המשיבה, לפיה אף אם במקרים בודדים ניתנה בטעות אפשרות להצטרף להסדרי ההיוון העירוניים הרי שהדבר נובע מטעות "נקודתית". בעניין זה, אזכיר את ההלכה לפיה אף אם נעשתה טעות במקרה אחד או שניים – אין להנציח את הטעות ולהחילה באופן גורף, אלא יש להפסיקה מן העת שנתגלתה.

סוף דבר סיכומו של דבר, ולאור כל האמור לעיל, סבורני כי אין בראיות החדשות שצורפו על ידי המבקשות, כדי לשנות מתוצאות פסק הדין מיום 30/08/15, ודין המרצת הפתיחה להידחות גם מן הנימוקים שפורטו בפסק דין משלים זה. בנסיבות העניין, משמדובר בפסק דין משלים שניתן בעקבות הוראת בית המשפט העליון, לא ייעשה צו להוצאות בערכאה זו. המזכירות תמציא העתק פסק הדין המשלים לצדדים.

הרקע העובדתי, ההליכים והמחלוקות מדובר בתביעה שהוגשה (קשה להאמין) בשנת 1993 לסילוק ידם של המערערים משטח שסומן בצבע אדום במפה שצורפה לכתב התביעה במספר חלקות (חלקות 94, 95, 97, 157, 99) בגוש 6010, בטענה שהמערערים פלשו למקרקעין הנ"ל ומחזיקים בהם ועושים בהם שימוש ללא הסכמת הבעלים, ללא רשותו וללא כל זכות תוך הסגת גבול בנכסי הבעלים.

במסגרת פסק דין זה קבע בית משפט קמא כי המערערים לא הוכיחו זכות חכירה כלשהיא בשטח של 13 דונם אותו טענו שרכשו מהחוכר הקודם (ברוורמן) וזכותם כלפי המשיבה בהסכם החכירה קיימת אך ורק לגבי 3.5 דונם (משק העזר) שלגביו יש להם חוזה חכירה ולגביו לא התבקש הפינוי שהתבקש רק לשטח של כ-9.5 דונם שתוחם בתשריט בקוו אדום.

בית המשפט קבע בפסק דין זה שהמערערים לא הוכיחו כל ראיה לדיירות מוגנת אך הם ברי רשות בקרקע מכוח הסכמה מכללא שניתנה ע"י המשיבה (בגלגולה הקודם כמינהל מקרקעי ישראל) שהיתה ערה למפעל הקיים עשרות שנים על הדרך הראשית.

העירעור בפנינו נידון ב-2017 ומאז ועד היום נעשו ניסיונות פשרה רבים ונערכו מספר דיונים נוספים בעירעור במטרה להגיע לפשרה, ניסיונות שכמעט עלו יפה ולאחרונה אף הודיעו הצדדים שהושג מתוה להסכם פשרה, אך למרות כל הדחיות טרם הושג הסכם פשרה זה ואין מנוס כעת ממתן פסק הדין, בתקווה שהצדדים ישכילו להגיע להסכם פשרה גם לאחריו.

טענות הצדדים בעירעור לטענת המערערים בערעורם, בית המשפט קבע בשגגה בפסק הדין המשלים שעליהם לפנות שטח שכלל לא ניכנס למחלוקת בין הצדדים, שכן יש להם לגביו חוזה חכירה והוא לא נכלל בכתב התביעה ולמרות זאת נקבע שעליהם לפנות את השטח המוחכר (כאשר שטח משק העזר שהוחכר להם בשטח כ-3.5 דונם חופף בחלקו לשטח התביעה לפינוי).

כן נטען כי בית המשפט היתעלם בפסקי דינו מהפגיעה שתגרם לתושבים, לרשויות ולתעשיה כתוצאה מסגירת המפעל המעסיק עובדים רבים ומפרנס מישפחות רבות ומהמלצת משרד התעשיה והמסחר להמשך הפעלתו של המפעל בשל חשיבותו ברמה הארצית והשירותים החיוניים שהוא מספק.

לטענת המשיבה, מדובר במערערים במי שפעלו בעזות מצח חמורה עת קיבלו זכויות חכירה למשק עזר בלבד בשטח של כ-3 דונם, פלשו, ללא אישור וללא הסכמה, לשטחים נרחבים בגודל של כ-13 דונם ובנו מבנים ללא היתרי בניה כדין על שטח אשר אמור היה לשמש לשימוש חקלאי בלבד בלא ששלמו ולו שקל אחד בגין שימוש שעשו בקרקע במשך עשרות שנים, הקימו מיפעל והתעלמו מההתחייבות שלהם להעתקת המפעל לשטח שהוחכר להם לצורך זה. לשיטת המשיבה בעקרי הטיעון, אין מחלוקת כי חלק משטח העזר נכלל בתביעת הפינוי, אך חוזה החכירה של משק העזר הסתיים ביום 31/1/11 והודע למערערים שחוזה החכירה לא יחודש עימם (גישה שהשתנתה בדיון עצמו כפי שיפורט בהמשך).

...

אני סבור שבדין דחה בית משפט קמא את טענות המערערים לפיצוי בשווי של הערכת המומחית גרינברג לפיצוי בכ-1.6 מיליון ₪, שכן העובדה שלא ניתן להרוס רק חלק ממבנה בלתי חוקי שנבנה על שטח פלוש ושהריסתו תגרום לנזק למבנה שנבנה בחלקו בשטח שלא מפונה, לא מצדיקה מתן פיצוי למי שבנה על שטח פלוש ללא היתר וגרם במו ידיו לנזק שייגרם לו כתוצאה מההריסה הנ"ל גם לגבי מבנה שנבנה בשטח שלא מיועד לפינוי.

התוצאה לאור כל האמור לעיל, אמליץ לחברי להרכב לדחות את הערעור (בכפוף כמובן לאמור בסעיף 24 לפסק הדין לגבי שטח הפינוי), בתקווה שהמציאות שוב תגבר על עולם המשפט והצדדים ישכילו להגיע להסדר פשרה גם לאחר פסק הדין.

המערערים ישלמו למשיבה הוצאות משפט בסך 30,000 ₪ כאשר העירבון שהפקידו יועבר למשיבה על חשבון הנ"ל. _________________ השופט קובי ורדי, סג"נ השופט י' שנלר, אב"ד-סג"נ: אני מסכים.

בכתב התביעה נטען כי ביום 15.9.2009 - שנים לאחר שנחתמו הסכמי החכירה ולאחר שהתובעים השקיעו בהקמת משקיהם עשרות מיליוני שקלים ואת מיטב שנותיהם - התקבלה תכנית מפורטת מס' 293/03/6 לפיה בשל באר הסמוכה לקרקעות שהוקצו לתובעים, אסור לבנות חממות או מבנים בקרקעות אלה ואין טעם בהגשת בקשה לקבלת היתר בנייה לגביהם.

מהפן הדיוני, נטען כי מדובר בראיות הזמה שמבוקש להגיש לאחר שהציגו התובעים לגב' שבתאי ראיה חדשה בדיון ההוכחות מיום 16.1.2023, תוך שמועלית טענה חדשה לפיה הסכמי החכירה שבוטלו מול המתיישבים של היישוב גני טל שרירים וקיימים.

נטען גם כי אם רצו המבקשות לצרף ראיות סותרות, היה עליהן להגיש תצהיר עדות ראשית משלים, ולאפשר חקירה של המצהיר.

התובעים מוסיפים וטוענים כי הבקשה הוגשה לאחר ששלב ההוכחות היה אמור להסתיים ואין בבקשה כל הסבר לעיתוי.

. הבקשה לצרוף ראיות הזמה באה לעולם לאחר שהתובעים הם אלו שהעלו טענות בקשר להליך האחר, לראשונה בדיון מיום 16.1.2023.

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים מצאתי כי דין שתי הבקשות להתקבל.

סוף דבר – הבקשות להגשת ראיות הזמה ולהוספת ראיות – מתקבלות.

כאמור לעיל, במכתבה של הרשות מיום 27.02.22 למומלצי האגודה נרשם כי בשל פלישת הנתבע למקרקעין לא ניתן לחתום עמם על חוזה חכירה, שכן כל עוד הפלישה קיימת, לא תתאפשר להם הקמת בית מגורים בחלקות א' של המשקים (עותק מהמכתב צורף כנספח ד' לתביעה של הנתבע כאן נגד האגודה ורמ"י).

וראו החלטתי בפרוטוקול הדוחה את שתי הבקשות הנ"ל (פרו' עמ' 13 – 16), וראו הנימוקים שם. וראו החלטה משלימה שניתנה בפתקית באותו יום, 28.03.23.

ראו גם בקשת התובע להבאת עדים שהוגשה לאחר סיום דיון ההוכחות, וראו החלטתי מיום 14.06.23 במסגרתה דחיתי את הבקשה.

ראה מה שנקבע עוד בפסק הדין בעיניין "מושב עובדים של צמחונים וטבעונים", שאוזכר לעיל, אשר מתאים גם לענייננו: "....לאור המקובץ לעיל, משהוכח בפניי כי תובעת הנה בעלת הזכות להחזיק במקרקעין מכח הסכם המשולש, זכאית היא לידרוש מהנתבעים את פינויים מהמקרקעין. מצאת, כי לנתבעים אין כל זכות חוקית להחזיק במסגרייה, ולא הוכחה זכות אחרת שהוענקה להם על ידי מאן דהוא, לזכויות במסגרייה. בעוד שהתובעת הוכיחה זכויות להחזיק במקרקעין ובמבנה שעליהם, הנתבעים לא הציגו, ולו ראיות לכאוריות, לזכויות המקנות להם בסיס כלשהו להדיפת תביעת פינוי זו....". באשר לטענת הנתבע לפיה "... מועד תחילת שימוש בקרקע והרישיון מכללא לעשות שימוש בקרקע לא התברר..." (ראה סעיף 41 לסיכומים), אציין שאין בכלל מחלוקת שהנתבע מחזיק בקרקע נשוא התביעה שנים רבות, כך שלא היה מה לברר בעיניין זה. אין גם בכלל מחלוקת שרק לאחר שנים רבות נידרש הנתבע על ידי האגודה לפנות את הקרקע, ולא נידרש לעשות כן קודם לכן על ידי האגודה או על ידי רמ"י, כך שגם בעיניין זה לא היה מה לברר.

...

לסיכום אני מורה על קבלת התביעה.

הנתבע ישלם לאגודה הוצאות בסך של 15,000 ₪ (ההליך נוהל עד תומו, נוהל דיון הוכחות, הוגשו סיכומים).

הנתבע ישלם לרמ"י הוצאות בסך של 10,000 ₪ (בית המשפט פטר את רמ"י מהשתתפות בדיון ההוכחות, רמ"י אולם הגישה כתב הגנה, הגיבה לבקשות, נכחה בקדם משפט והגישה סיכומים).