בקשת הפסקת תביעה ומחיקת בעלת דין בתביעה על העברת בעלות במשאית

התובע טען בתביעתו כי הוא עבד בחנות למכירת ירקות ופירות שבבעלות הנתבע (להלן – החנות) מיום 5.11.08 ועד ליום 1.5.12, עבד 7 ימים בשבוע, בימים א-ה משעה 7:00 עד לשעה 21:00, ימי שישי בין השעות 7:00-17:00 ובמוצאי שבת כ- 3 שעות, סה"כ כ- 320 שעות עבודה לחודש, וקיבל שכר שהיה פחות משכר מינימום במשק באותה תקופה (הוא קיבל סך של 20 ₪ לשעת עבודה).

התביעה הראשונה נמחקה בפסק דין של כב' הרשמת עדי ריכטמן, בשל העידר התייצבות של התובע, ביום 28.5.14.

נאמר בכתב ההגנה כי התובע עבד בחנות כעובד מזדמן שסייע מעת לעת בפריקת סחורה וסידורה בחנות או במחסן, עד שהתבקש להמציא אשרת עבודה ואז הפסיק להגיע.

באותו דיון הופנתה ב"כ התובע לתביעה הראשונה של התובע והיא התבקשה להסביר את הסתירות בין שתי התביעות.

מטעמו העידו מר עידן ששי חודדי (להלן – עידן) אשר לטענת התובע הוא זה שפיטר אותו, ומר עובדיה גבריאלי (להלן – עובדיה) נהג משאית ועובד של הנתבע, שהיה מביא סחורה מהשוק הסיטוני לחנות, אשר הכיר את התובע, ולפי הצהרתו עבד בחודשים מרץ ואפריל 2012 בלבד.

מסקנתנו מן העדויות בתיק היא כי הגם שהנתבע לא נתן לתובע הודעה לעובד על תנאי העבודה ואף לא הנפיק לו תלושי שכר כנדרש על פי החוק והתוצאה מכך היא העברת הנטל הראיתי אל הנתבע, זה העביר את הנטל שוב אל התובע.

בנוגע לפצויי פיטורים, נוכח תקופת העבודה וגם בשל העידר הוכחה לגבי מעשה של פיטורים, דין התביעה להדחות.

...

בנוגע לפיצויי פיטורים, נוכח תקופת העבודה וגם בשל העדר הוכחה לגבי מעשה של פיטורים, דין התביעה להידחות.

לפי חוק הודעה לעובד: "5(ב) (1) מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק לא מסר לעובדו,

לסיכום נוכח האמור לעיל, אנו מחייבות את הנתבע לשלם לתובע פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד על תנאי העבודה בסך 2,000 ₪ ופיצוי בגין אי הנפקת תלושי שכר בסך 5,000 ₪.

בתום ישיבה זו מחק כבוד השופט ישעיה את התביעה בכותבו כי התיק נדחה מספר פעמים לבקשת התובעת שנמצאת בכינוס נכסים, אשר לא התייצבה לדיון זה, ואילו אלישיב, שהתייצב לדיון, ביקש למחוק התביעה נגדו שכן "העניין נסחב יותר מידי פעמים". לכן פסק ש"בהעדר הופעה של ב"כ התובעת, אני מוחק את התביעה".

ביום 16.4.2015 הגישה חברה 38779 בקשה לסילוק תביעת התובע על הסף מחמת העדר עילה, מעשה בית דין ומחמת היותה קנטרנית וטורדנית והפנתה בהקשר זה, בין היתר, להחלטה מ-2008.

הנתבעת טענה כי הסכמי המישכון נחתמו בין חברה 38779 לחברת יראל ומצילום רישיונות הרכב של המשאיות עולה באופן חד משמעי, שהמשאיות ששכרה יראל היו בבעלות חברה 38779 ולכן היא בעלת הדין הנכונה.

כך קבע בית המשפט העליון בפס"ד בית טלטש: "הפסיקה שבה נדונה האפשרות לעריכתו של 'משפט חוזר' בעיניין אזרחי התייחסה בעיקר למקרים שבהם הסתמך המבקש על עילת תרמית, היינו הטענה כי פסק הדין שניתן נגדו הושג במרמה, אך הפסיקה הכירה באפשרות העקרונית לבטל פסק דין גם בעילות נוספות, ובראשן העילה בדבר התגלותן של ראיות חדשות... הכוונה למקרים שבהם לאחר שניתן פסק דין סופי נתגלו ראיות חדשות שבכוחן לשנות את פני ההכרעה מיסודה, ואשר לא היה ניתן להשיגן בשקידה סבירה קודם למתן פסק הדין...". נקודת המוצא של הדיון בדבר ביטול פסק דין חלוט עומדת מטרת העל של המשפט – להגיע לחקר האמת ולפסוק על פיה.

כאשר מנהל הכספים נתבקש להסביר את הדבר בחקירה הנגדית טען שמדובר בטעות סופר שנוצרה בבית הדפוס שהדפיס את ההסכם (שזו אגב "עדות כבושה" שנטענה לראשונה במהלך חקירתו הנגדית ולמרות חשיבותה לא הוזכרה כלל בתצהירו) וכך הוא אומר: "בפברואר 1993 נרשמה חברת זלר אבלגון ליסינג, העיסקאות הועברו אליה ובזה הסתיימה פעילותה של שירותים פינאנסיים. הועברו ההסכמים, בית הדפוס התבקש להכין הסכמים, סטים של הסכמים לטובת זלר אבלגון ליסינג. רק בהסכם השכירות הח"פ לא שונה. זה הכול, זה כל העניין." (עמוד 147 שורות 28-24).

...

מיד לאחר פסק דין מחיקת התביעה הוגשה בקשה לביטולו ובהחלטה מיום 15.9.2005 השופט ישעיה נעתר לבקשה וביטל את פסק דין מחיקת התביעה והתביעה חזרה למסלולה.

בית המשפט הוסיף וקבע כי דין הבקשה להידחות גם לגופה, בכותבו: "מעבר לנדרש יוער כי דין הבקשה לרשות ערעור להידחות אף לגופה. המבקש טוען כי המשיבה (ענבר – ע' ר') אינה מי שזכתה בפסק הדין על פיו מבקשת היא לפעול נגדו במסגרת ההוצאה לפועל. אולם, בכל הכתבים שהובאו לפני ובהם החוזה שנחתם בין החברות וההחלטות שניתנו בהליכים בין הצדדים, מזוהה החברה תמיד כחברת זלר אבלגון ליסינג בע"מ, זאת, על אף שמספר החברה המופיע הינו כאמור זה השייך לחברת זלר אבלגון שירותים פיננסים בע"מ. כלומר, בה במידה שיכול פירושו של המבקש להיות נכון יכול גם פירושה של המשיבה לעמוד על רגליים איתנות. יתרה מכך, מעיון בפסק הדין ואף לאור החלטת בית המשפט המחוזי לאשר את שינוי שם הזוכה בפסק הדין לענבר ליס ופיננסים בע"מ למדים אנו כי הכוונה בכל ההליכים הייתה אכן לחברת אבלגון ליסינג כשם שטוענת המשיבה. נקבע כבר, אף בהליך פלילי, כי טעות כזו במספר החברה קרובה היא לטעות סופר ואין לראות בה כיורדת לשורש העניין [...] מקל וחומר שכך הוא גם בענייננו". ביום 6.5.2008 הגיש אלישיב בקשה ללשכת ההוצאה לפועל לסגור את תיק ההוצאה לפועל הראשון בצרפו את פסק דין מחיקת התביעה (מחיקה אשר כזכור בוטלה) ורשם ההוצאה לפועל קיבל את בקשתו במובן זה שגרע אותו מתיק ההוצאה לפועל (ראו נספחים 20-19 לתצהיר עדת הנתבעת).

בית משפט זה מפי כבוד השופטת רות לבהר-שרון בהחלטה מיום 6.11.2017, דחה את הבקשה וקבע כי: "יתכן ויש ממש בטענה כי טענות התובע לגבי אי זהות בין החברות כבר הועלו על ידו בהליכים הקודמים, ואולם, לא מצאתי כי טענותיו של התובע הוכרעו לגופן לאחר בירור עובדתי, כך גם בפסק הדין של בית המשפט העליון ברע"א 4841/08 [ההחלטה מ-2008] שהאמור בו הינו בגדר הערת אגב שניתנה לאחר שבית המשפט ציין שדין הבר"ע להידחות". עוד הוסיפה וקבעה, שגם אם נראה שקיים קושי בהוכחת התביעה, יש מקום לברר את הטענות לגופן לאחר שמיעת ראיות והוסיפה שלא ניתן לדחות את טענת המרמה על הסף, שכן ככל שטענה זו תוכח יש בה כדי לשנות את תוצאות ההליך.

עוד ציינה שקיימים מקרים בהם על אף מחדל או רשלנות של המבקש, כאשר יש "אינטרס ציבורי חשוב או עוול פרטני משמעותי, נוטה הכף לעבר פתיחת ההליך הסופי". עוד נקבע באשר לתרמית בפסק דינו של בית המשפט העליון (כבוד ההרכב המשנה לנשיאה חנן מלצר, השופטת ענת ברון, השופט יוסף אלרון) בע"א 8024/17 ב.י.מ חברה לבניה והשקעות (חיפה 1993) בע"מ נ' מדינת ישראל - רשם הקבלנים‏ (16.3.2020) בסעיף 21 כך: "בפסיקה נקבע כי היענות לבקשה לביטול פסק דין עקב טענת מרמה נעשית במשורה, במקרים נדירים ובכפוף לתנאים מחמירים (ראו: ע"א 4958/99 עין גב – קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נה(2) 11, 22 (2000); רע"א 2237 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין, פיסקה 9 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) מ' נאור (08.03.2009) (להלן: עניין וינשטיין). בהמשך, נתנה הפסיקה "סימנים" בתנאים לקבלת בקשה לביטול פסק דין כאמור (לסיכום הדברים עיינו: עניין טורג'מן, פיסקאות 15-12 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל וכן: ת.א. (ת"א) 12584-05-12 מצדה מ.מ. בע"מ נ. מגנוס (24.10.2013), מפי חברתי, השופטת ע' ברון; ע"א 8171/13 מצדה מ.מ. בע"מ נ' מגנוס (22.07.2014), ו-דנ"א 5387/14 מצדה מ.מ. בע"מ נ' מגנוס (31.12.2014)), ואלה יפורטו בתמצית להלן: ראשית, יש צורך בקיומה של אמינות לכאורית.

מכל האמור לעיל עולה, שלמרות תהיות שעולות לגבי התנהלות של הנתבעת ויצירת "תאונה משפטית" כתוצאה מאי הקפדה על התאמה בין שם חברה למספרה במספר מסמכים מהותיים, הרי שלא מצאתי כי התנהלות זו עולה כדי תרמית המחייבת ביטול פסק הדין והליכי ההוצאה לפועל.

סוף דבר אני דוחה את התביעה.

ענייננו בתביעה שהוגשה ביום 10.4.19 בגין ניזקי גוף שנגרמו, כך על פי הנטען, לתובע ביום 28.11.17, במהלך עבודתו באתר בניה, כאשר שהה בחפירה לצורך הטמנת שוחות מבטון, והרגל המייצבת של המשאית עליה המנוף שהניף את השוחה, קרסה, והשוחה נפלה לתוך החפירה בה היה התובע , הפילה אותו וכתוצאה נגרמה לו חבלת מעיכה בירך שמאל.

הפסקת תובענה בהתאם לבקשת תובע לפי תקנה 154 לתקנות, "כמוה כמחיקת תובענה, במובן זה שבשני המקרים ניתן לשוב ולהגיש תובענה חדשה באותה עילה ולא ניתן יהיה לטעון להשתק עילה" (רע"א 3771/12 המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") נ' קבודי, (פורסם בנבו).

מנגד, תנאים שהציב בית המשפט להפסקת התובענה יחולו גם על תובענה חדשה, אם וכאשר זו תוגש (רע"א 7110/13 מלון מרחצאות מוריה ים המלח בע"מ נ' החברה הממשלתית להגנות ים המלח בע"מ (פורסם בנבו); ע"א 9015/12 אישי ישיר חברה לביטוח (1996) בע"מ נ' שאטר (פורסם בנבו).

אינטרס מערכתי זה לניצול נכון של המשאבים המוגבלים אינו כלכלי גרידא, אלא מגלם ושומר על זכותם החוקתית לגישה לערכאות של בעלי הדין כולם.

המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים.

...

אם במהלך הדיון בתובענה הראשונה רכש הנתבע יתרון כלשהו וכל מטרתו של התובע בהפסקת התובענה, היא לגרום לביטולו של אותו יתרון (עניין קבודי, לעיל), או ממצא עובדתי מסויים שנקבע לטובת הנתבע, חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט אשר מסקנותיה אינן נוחות לתובע, או רצון בהחלפת המותב הדן בתיק, או אם בעצם הגשת התביעה מתאפשר לתובע לקבל סעד ביניים אשר פוגע ביריבו פגיעה של ממש (זוסמן, 477), אזי אין להעתר לבקשה (רע"א 7070/14 עזבון המנוח מוחמד מוסטפא יוסף אבו ליל ז"ל ואח' נ' עזבון המנוח שריק עומר אלפהום (פורסם בנבו).

מקום בו ההליכים הגיעו לשלב מסויים, אין לאפשר לתובע שהביא את עניינו לפני בית המשפט ונוכח שאין הדין נוטה לטובתו, להתחמק מבעד לדלת צדדית על מנת למנוע הכרעה (עניין אבו ליל, לעיל).

בשקלול האינטרסים לעיל, אני מורה על הפסקת התביעה בתנאים הבאים: ככל שהתובע יבכר להגיש תובענה חדשה, תוגש זו בתוך 12 חודשים מהיום.

עוד ציינתי, כי מצופה משני הצדדים להביא ראיות לעניין יישום הסכם הביטול, וכל זאת כדלקמן: "טענה הגנה מרכזית של הנתבעות הנה כי נחתם הסכם ביטול ביום 13.4.17 עקב קשיי מימון של התובעת 1. התובעות לעומת כן טוענות כי הסכם הביטול מזויף וכי הוא לא יושם מעולם. קרי, המשאית לא הוחזרה לחזקת הנתבעת 2 וכספים בהתאם להסכם הביטול הנטען לא הושבו. מדובר בסוגיה עובדתית אשר אמורה להיות קלה יחסית להוכחה, ולו לעניין השאלה מי הגורם שהחזיק את המשאית לאחר יום 13.4.17 ועד להעברת המשאית לתפיסת המישטרה והעברתה לאחר מכן לנתבעת 1.

יש לזכור כי לטענת התובעת 2 המשאית היתה בחזקתה שלה במשך מספר חודשים, ולכן לא ברור כלל אילו ראיות נידרשות לה מהתובעת 1 לשם הוכחת טענה זו. סוף דבר: הבקשות להפסקת התובענה נדחות, וכך גם נדחות הבקשות החלופיות למחיקת התובעת 2 כבעלת דין, ולמתן אורכה להגשת ראיות.

...

בנסיבות אלה, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים, מצאתי לקבוע מועד דיון קרוב נוסף, שאליו יוכלו הצדדים להביא ראיות נוספות, כאשר במקביל ניתן סעד ארעי של עיקול בגובה סכום התביעה, בכפוף להפקדת בטוחות בשווי 110,000 ₪.

שקלתי האם יש מקום להיעתר לבקשה באופן חלקי, במובן זה שהפסקת התובענה תותנה בכך שככל שהתובענה תחודש, הצדדים יוותרו כפופים להסדר הדיוני ולצמצום השאלה שבמחלוקת.

גם לבקשה זו לא ראיתי להיעתר.

יש לזכור כי לטענת התובעת 2 המשאית היתה בחזקתה שלה במשך מספר חודשים, ולכן לא ברור כלל אילו ראיות נדרשות לה מהתובעת 1 לשם הוכחת טענה זו. סוף דבר: הבקשות להפסקת התובענה נדחות, וכך גם נדחות הבקשות החלופיות למחיקת התובעת 2 כבעלת דין, ולמתן אורכה להגשת ראיות.

רקע התובעת היתה הבעלים של 4 כלי רכב – 2 משאיות ושתי עגלות – אשר על פי הטענה נגנבו ביום 27.3.2012.

בהחלטה מיום 3.12.19 נמחק הסעד בגין נזקים עקיפים, ניתן פטור מאגרה וההליך הועבר לבית משפט זה תוך שהתובעת נדרשה להגיש כתב תביעה מתוקן.

אכן, התוצאה של חסימת שערי בית המשפט בפניו אינה קלה, אלא שכל תוצאה אחרת תיפגע במשיבות, שהיו זכאיות להניח שהתביעה היתיישנה; תעמוד בנגוד לדיני ההתיישנות ולערכי היסוד שהם מבטאים; תעודד בעלי דין שלא להקפיד על ניהול ענייניהם בבתי המשפט; תיפגע בכלל ציבור המתדיינים שכן עניינים שצריך היה לסיימם מזה זמן ישובו ויתבררו לאחר שנים רבות ויגזלו ממשאבי בית המשפט, ותחבל ביכולתם של בתי המשפט לנהל הליכים ביעילות ובצורה ראויה" (להלן: עניין לוי).

קודם לכן, בת"א (שלום נתניה) 2978/05 אבו סייד מאג'ד נ' מועצה מקומית מגדל אל שמס (7.12.2006, כבוד השופט י. קינר) נקבע, כי: "סעיף 15 לחוק ההתיישנות נועד להקל עם התובע במקרים בהם הגיעה תביעתו הראשונה אל קיצה מטעמים שאינם בשליטתו ולא נוצרו באשמתו, אך אין הוא נועד לחול על תובע שבהתנגדותו ובמחדליו לא מקיים את החלטות בית המשפט ומונע הכרעה עניינית בתביעתו...". מאז ניתן להווכח כי הערכאות הדיוניות בחנו בכל מקרה ומקרה את הנסיבות בהן ההליכים הקודמים נמחקו או הופסקו ואת עוצמת המחדלים הדיוניים של התובע.

אינני סבורה כי ניהול 3 הליכים זהים כנגד בעל דין, אינם מסבים לו נזק ואין צורך להכביר מילים בעיניין זה. יתר על כן, בקשת התובעת כי בית המשפט יתעלם ממחדליה החוזרים ונשנים בניהול הליכי משפט, העולים כדי זילזול בהליכים, ניצולם לרעה ואף חוסר תום לב, וזאת משך שנים, הרבה מעבר לתקופת ההתיישנות הקבועה בדין, ללא טעם ממשי שיצדיק זאת, ודאי תצמיח לה יתרון דיוני-מהותי בדמות הארכת תקופת ההתיישנות, ללא הצדקה וזאת אין לקבל.

...

מעבר לכך, חישוב התקופות השונות מאז האירוע הביטוחי (27.3.2012) עובר למועד הגשת ההליך הראשון (פברואר 2013), עובר למועד שנקבע להגשת הראיות בשאלת הכיסוי הביטוחי (1.12.2015), עובר למועד מחיקת ההליך הראשון (12.6.2017), עובר למועד הגשת ההליך השני (נובמבר 2018) ומחיקתו (29.4.2019) והגשת תביעה זו (18.4.2019), מלמד כי גם פרשנות מיטיבה עם התובעת אשר זוקפת לחובתה רק את התקופה מהמועד שנקבע להגשת הראיות מובילה למסקנה כי תביעתה התיישנה וכי חלפו הרבה מעל 3 שנים מאז ועד הגשת התביעה השניה, אשר משך כל התקופה שהיתה תלויה ועומדת נזקפת לחובת התובעת, שלא לדבר על תביעה זו. שתי הערות לקראת סיום.

" כפי שתואר לעיל, לא ניתן להתחמק מהמסקנה כי פעולותיה של התובעת, וליתר דיוק – מחדליה, בהליכים הקודמים (כמו גם בהליך זה) הובילו להשהיית ההליכים ולהטרדת הנתבעות באופן העולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט.

סוף דבר, אני מקבלת את הבקשה ומורה על דחיית התביעה מחמת התיישנות.