בפני בקשת רשות ערעור שהוגשה על ידי עריית פתח תקווה על החלטת בית משפט השלום בקריות (כב' השופט מוחמד עלי) בת"א 23129-12-19 מיום 11/02/20, במסגרתה נדחתה בקשת עריית פתח תקווה (להלן: "המבקשת") להעביר את הדיון בתובענה מחמת חוסר סמכות מקומית, לבית המשפט המוסמך.
במסגרת בקשת המבקשת להעברת הדיון בתביעה לבית משפט במחוז המרכז, נטען כי התאונה ארעה בפתח תקווה ומקום עסקיה של הנתבעת בפתח תקווה, ועל כן, לא מתקיימת ולו חלופה אחת מבין אלו המנויות בתקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), שיש בה כדי להקנות סמכות מקומית לבית משפט זה.
המשיב טען מנגד כי בדרך כלל קיימת חברת ביטוח שמבטחת את המבקשת, שלה סניפים בכל הארץ, ועובדה זו עשויה לסלול את הדרך להקניית סמכות לבית משפט זה. לפיכך, בתגובה אף נתבקשה הנתבעת למסור את פרטי חברת הביטוח שלה.
...
לגופו של עניין, דין הערעור להתקבל.
על רקע האמור קבע כב' המשנה לנשיא, השופט לוין, כי הגם שעל-פי סדרי הדין נכס המריבה והאירועים שעמדו בבסיס התביעה מצויים באזור שיפוטו של בית משפט אחר, יש להכיר בפרשנות מרחיבה לדיבור "המקום שנועד לקיום ההתחייבות" ככזה שיחול גם על מקום מושבה של התובעת, הנושה.
על יסוד האמור, לבית משפט במחוז זה אין סמכות מקומית לדון בתביעה שעה שמירב הזיקות הגיאוגרפיות מצויות הרחק ממקום מושבו של בית משפט זה, אין מנוס מלהכריע בבקשת המבקשת על פי הדין ולהורות על העברת התביעה לבית משפט שלום במחוז מרכז.
לנוכח כל האמור, ומשאין סמכות מקומית לבית משפט השלום בקריות, סבורני כי דין הערעור להתקבל ואין מנוס מלהורות על העברת התיק מכוח סעיף 79א לחוק בתי משפט לבית המשפט המוסמך – בית משפט השלום בפתח תקווה.