בקשת העברה לבית משפט שלום מחוץ לירושלים בתביעת כליאת שווא

בית משפט השלום בירושלים ת"פ 51440-05-20 מדינת ישראל נ' אבו סיח(אחר/נוסף) בפני כבוד השופטת הבכירה שרון לארי-בבלי בעיניין: מדינת ישראל האמצעות תביעות ירושלים המאשימה עבדאלרחמאן אבו סיח באמצעות ב"כ עו"ד מוחמד חלאילה הנאשם הכרעת דין

בגין מעשיו אלה מיוחסות לו באישום זה עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש-בן זוג, לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין; עבירה של כליאת שוא, לפי סעיף 377 רישא לחוק העונשין; ועבירה של היזק לרכוש במזיד, לפי סעיף 452 לחוק העונשין.

היא תארה כי במהלך הארוע בני משפחתו של הנאשם עמדו מחוץ לדלת ביתם, שאז הם עברו לחדר אחר בבית "איפה שיש מיטה, בחדר הראשון יש רק מזרון, אז הלכנו לחדר השני, ונדמה לי הוא לקח משהו, לא יודעת מה, היה הרבה מכות, לא ידעתי במה הוא הרביץ לי בצלעות, היו לי כתמי דם ואני לא יודעת במה הוא הרביץ לי" (עמ' 13 לפרוט', ש' 6-8).

לאחר מכן, תארה כי הנאשם העביר לה מסרים שנועדו להניא אותה מלפנות למישטרה "אחר כך הוא אמר לי אם את הולכת למישטרה אוי ואבוי לך מתי שאני אצא מהמשטרה אני אראה לך אנחנו נתחשבן" (עמ' 14 לפרוט', ש' 25-26).

נהאד העידה כי בשלב זה ביקשה מן המתלוננת להמתין עם פנייה למישטרה, עד אשר יגיעו יתר בני המשפחה, אולם "לא היה לה סבלנות לחכות למישטרה". נהאד הדגישה בפני חוקר המישטרה כי לא ראתה את הנאשם מכה את המתלוננת, אולם עם הגעתה לבית מישפחת עיסם ראתה "את הבטן, העיניים, הידיים, את כל הדברים האלה אני ראיתי" (עמ' 42 לפרוט', ש' 32).

...

בהקשר זה יצוין עוד כי טענת הנאשם במשטרה, לפיה המתלוננת עזבה את הבית כשהיא נטולת חבלה, אינה מקובלת עליי והיא נעדרת ביסוס או תימוכין.

מסקנה זו נשענת אף על גרסת המתלוננת עצמה שמסרה כבר בתחנת המשטרה, לשאלה האם הייתה לה אפשרות לצאת, כי "היה לי אפשרות אבל לא עשיתי את זה כי אני פחדתי ממנו שירביץ לי אח"כ" (ת/12, ש' 102).

הגם שניתן להסתפק אך בגרסתה זו, אני סבורה כי נוכח מערכת היחסים המורכבת בין הצדדים, כמו גם ההאשמות הבלתי פוסקות ביניהם, נכון היה למאשימה להסתייע בראיות נוספות המעידות על שבירת המיטה.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, הנאשם מורשע בזאת בשתי עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש ועבירה של איומים.

בית משפט השלום בירושלים ת"א 13637-02-19 פלוני נ' עמוס לפני כבוד השופט מוחמד חאג' יחיא התובע פלוני ע"י ב"כ עו"ד משה מל רוזן הנתבע ארנסט אריק עמוס ע"י ב"כ עו"ד אורלי בראונשטיין פסק דין

לאחר שהמערער חזר למסעדת "עוזה", הגיעו שני המתלוננים יחד עם שלושה אנשים נוספים למסעדת "עוזה", על מנת לברר מה אירע קודם לכן, וכדי להביא לכך שבעל מסעדת "עוזה" ואביו "יתנו על כך את הדין". לבקשת המערער, הסכימה הקבוצה להעביר את הויכוח, שניצת מחדש, אל מחוץ למסעדה, כדי שלא להפריע להתנהלותה של המסעדה ולסועדים במקום.

בע"א 6805/99‏ תלמוד תורה הכללי נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה, פ''ד נז(5) 433, 446-445 (2003), היתייחס בית המשפט העליון לממשק בין טענת השהוי לבין תקופת ההתיישנות בהליך אזרחי, כלהלן: "טענת שהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת היתיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה העשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת היתיישנות המוכרת בחוק. היא משנה את נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות התובע לבין ההגנה על זכויות הנתבע, וקבלתה מאפשרת דחיית תביעה על הסף בלא דיון לגופה. קבלתה מרחיבה את מניעת הגישה של בעל-דין לערכאות מעבר למה שהציבו כללי ההתיישנות, והיא יוצרת מחסום נוסף לזכות גישה כאמור, המוכרת כזכות יסוד בעלת חשיבות מיוחדת במדרג זכויות האדם..." באותו עניין קבע בית המשפט מה הם התנאים להחלת השהוי בדין האזרחי: "שהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השפוטי (רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד [11]; D.W. Oughton, J.P. Lowry, R.M. Merkin Limitation of Actions [60], at p. 23). לצורך טענת שהוי נידרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שהוי שניגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע (ע"א 403/63 תמיר נ' שמאלי [12], בעמ' 53; ע"א 410/87 עזבון המנוחה רבקה ליברמן ז"ל ע"י יורשיה נ' יונגר (...). הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שהוי מוטל על הטוען לכך, קרי הנתבע (ע"א 206/75 סלון 100 בע"מ נ' פנטריסה בע"מ [14]; פרשת ליברמן [13], בעמ' 756; ע"א 167/51 ברסקי נ' סגל [15]; ע"א 118/75 עיזבון מחמד שריידי נ' מנסור [16], בעמ' 664; ע"א 554/84 החברה לשכון עממי בע"מ נ' מימון [17], בעמ' 810; ע"א 109/87 חוות מקורה בע"מ נ' חסן [18]; ע"א 5634/90 פינטו נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים [19])" אכן, הארוע היתרחש ביום 8.3.2012.

לצד זאת, בל נשכח שהתובע עבר ארוע דקירה חמור בגינו נכלא הנתבע למשך מספר שנים.

...

לאחר שהצדדים כבר יצאו אל הרחבה ובעודם שם, כך קבע בית המשפט המחוזי: "שוכנעתי כי הנאשם ביקש לסיים את הוויכוח תוך בקשת סליחה" (פסקה 30), ובהמשך, ביחס לתיאור התובע (המתלונן שם) לפיו אחז בנתבע (הנאשם שם) שיגעון פתאומי בעודם ברחבה, קבע בית המשפט: "אני מסיק כי לא שיגעון פתאומי הוא שאחז בנאשם, ללא כל סיבה המניחה את הדעת, כי אם המכות שחטף; והגם שמכות אלו אינן מקימות הצדק חוקי להביא סכין לזירה ולעשות בה שימוש, הרי שיש בהן, על פני הדברים, כדי לספק הסבר מדוע פעל הנאשם כפי שפעל" (פסקה 30) (ההדגשה בקו תחתון אינה במקור).

בהינתן הקביעות לעיל שבהכרעת הדין וגם לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בסיכומיהם, סבורני כי נסיבות המקרה מצדיקות השתת אשם תורם על התובע לפי סעיף 65 המוזכר, ומבלי להמעיט מחומרת התנהגותו – החמורה ביותר – של הנתבע.

סיכום התביעה מתקבלת כמפורט לעיל.

בית המשפט המחוזי בתל אביב -יפו ת"א 22065-11-17 ששו ואח' נ' שגרירות הרפובליקה העממית של סין בישראל ואח' מספר בקשה:44 לפני כבוד השופטת עינת רביד תובעים 1. שלמה ששו 2. אסתר עמר נתבעת צדדי ג' שגרירות הרפובליקה העממית של סין בישראל 1. חווה שטרן בע"מ 2. חווה (אווה) שטרן החלטה

טענה נוספת של התובעים כי החסינות דיפלומטית אינה חלה על היתנהלות בתחום המשפט הפרטי, ובייחוד נוכח טענת השגרירות כי פעילות מר יאנג נעשתה תוך חריגה מסמכותו, לעניין זה מפנים התובעים להחלטת בית המשפט המחוזי בעיניין בש"א (מחוזי ירושלים) 4262/04 United Nations Truce Supervision Organization נ' ראובן פאול סיראגניאן, תשסג(2) 645 (2005) (להלן: עניין סיראגניאן).

בעיניין שלום אליו הפנו התובעים, ובשונה מהמקרה הנידון, קבע בית המשפט כי היות והמדובר בפעולה פרטית (שם הועלו נגד השגריר טענות לתקיפה וכליאת שוא של המערערת) להבדיל מפעולה רישמית של השגריר בעת עבודתו, חסינותו מסתיימת בעת סיום תפקידו.

בהבהרה צוין כי אין בהעברת האיגרת כדי התייצבות או עמדה של היועמ"ש, אלא במסר רשמי של ממשלת סין, אשר הועבר באמצעות משרד החוץ.

התובעים הגישו תשובתם לבקשה ועתרו להוצאת האיגרת ומכתב משרד החוץ מתיק בית המשפט, היתנהלות המהוה ניסיון פסול לעשות בהם שימוש לצורך "מעקף ראייתי חמור". נוכח היתנגדות התובעים, ובשים לב כי השגרירות או צדדי ג' לא השיבו לבקשה, ואף מטעמי הבקשה, אני מורה על הוצאת האיגרת וכן מכתבו של משרד החוץ מתיק בית המשפט.

...

בנסיבות אלו, ועל מנת לחשוף את שקריה אין מנוס מהעדה של עדי השגרירות, בהתאם למספר חלופות.

על כן אני קובעת כי לא ניתן לחייב את עדי השגרירות ליתן עדות, ובנסיבות אלו אף אין מקום לדון בחלופות החקירה שהוצעו על ידי התובעים בבקשתם.

התובעים הגישו תשובתם לבקשה ועתרו להוצאת האיגרת ומכתב משרד החוץ מתיק בית המשפט, התנהלות המהווה ניסיון פסול לעשות בהם שימוש לצורך "מעקף ראייתי חמור". נוכח התנגדות התובעים, ובשים לב כי השגרירות או צדדי ג' לא השיבו לבקשה, ואף מטעמי הבקשה, אני מורה על הוצאת האיגרת וכן מכתבו של משרד החוץ מתיק בית המשפט.

סוף דבר בקשת התובעים לזימון עדי השגרירות נדחית.

בית משפט השלום בתל אביב -יפו עש"א 48784-08-23 הראל נ' עמנואל לפני כבוד השופט רז נבון המערער: אליהו הראל ע"י ב"כ עו"ד דרור אוסי המשיב: יאיר עמנואל ע"י ב"כ עו"ד טל עזרא פסק דין

רקע עובדתי וההחלטה שעליה הוגש העירעור: במסגרת ת.א. 30930-02-19, הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים תביעה כספית כנגד החייב וכנגד נתבעים נוספים.

כך שעל פניו אין מדובר במצב בו המבקש "נכלא" בגבולות ישראל מבלי שהכין עצמו גם למצב בו יישאר צו איסור היציאה על כנו.

שביעית, עוד נתתי דעתי לכך שאף כאשר חייב הוא אזרח ישראלי שהוא תושב חוץ, הרי מתייחסים למועד עזיבתו את הארץ, מתייחסים לשאלה האם עזב את ישראל לאחר יצירת החוב וכן מתייחסים למצב בו אזרח ישראל מוצא "מיסתור בחו"ל" מפני חובותיו בישראל.

בהתאם, ניתנה על ידי החלטה נוספת ביום 21 באוגוסט 2023 המורה למבקש להשלים מסמכים ומידע כדלקמן: "החלטת כב' השופט ברקאי הועברה לעיוני. ככל שחרף הבעייתיות עליה עמד כב' השופט ברקאי, עומד החייב על עירעורו (ואינני מחווה דיעה לכאן או לכאן), יתכבד וימציא לזוכה את כתב העירעור וההחלטות שניתנו במסירה אישית עד ליום 22 באוגוסט 2023 בשעה 12:00 ובהתאם יגיש אסמכתא לתיק בדבר המסירה.

כך, עולה מעניינו של תיק ההוצל"פ מושא ערעור זה (שהנו פועל יוצא של הסכם פשרה שנערך בין צדדים להליך בבית המשפט המחוזי בירושלים בשנת 2021), וכך גם עולה מתיק הוצל"פ מספר 509321-02-17 שננקט כנגד החייב (מדובר במסמכים שהוא עצמו צרף) על ידי זוכה אחר, וגם בגדריו התבקש צו עיכוב יציאה מן הארץ כנגד החייב.

מעת שקם בית המשפט המחוזי מכיסאו עם מתן פסק הדין, הרי שמי שאמונה על הטלת צוים ומיגבלות לרבות כאלה שהסכימו עליהם הצדדים היא לישכת ההוצל"פ, ומכאן שיש והחלטת כב' הרשמת עולה גם כדי יישום פסק דין חלוט של בית המשפט המחוזי בירושלים.

...

אין למסקנה זו על מה להיסמך.

לא הובהר מדוע בני משפחתו בישראל אינם מסוגלים לסייע או להעמיד ערבות (והאם קיימת לו משפחה בישראל מעבר לשני ילדיו) והמסקנה המתבקשת היא, כי לא הוכח גם שהתנאים שנקבעו על ידי כב' הרשמת אינם סבירים בנסיבות העניין.

סוף דבר- הערעור נדחה.

בית משפט השלום בירושלים ת"א 18597-03-18 פלוני נ' מדינת ישראל ת"א 11710-02-17 פלוני נ' מדינת ישראל בפני כבוד השופט הבכיר נאיל מהנא התובע פלוני הנתבעת מדינת ישראל פסק דין

התובע שהה במספר בתי כלא, והאירועים הנטענים ארעו בעת שהיה כלוא החל מתאריך 02.06.15, תחילה בכלא ניצן ולאחר מכן הועבר לכלא אשל.

התביעה הראשונה, הוגשה נגד שירות בתי הסוהר ונגד אסיר אחר, עומר קאזז, אשר כנגדו ניתן פסק דין בהיעדר הגנה ביום 22.04.18 (ת"א 11710-02-17); התביעה השנייה, הוגשה נגד שירות בתי הסוהר (ת"א 18597-03-18).

עוד נפסק כי "הכל יודעים כי כלא הוא מטבעו מקום מועד לאלימות. קיים בו רכוז של אנשים אלימים מלכתחילה ובשל כך נכלאו. לכך יש להוסיף את המתח המתלווה בהכרח לתנאי החיים בבית הסוהר, שיש בו כדי להגביר סכנה של אלימות. המתח ותנאי החיים המיוחדים בכלא יוצרים סיכון של התפרצות פתע, לפעמים בשל עניין של מה בכך, ואת אלה קשה לצפות. יש גם "חשבונות" שעבריינים מביאים איתם מן החוץ ואם כי שילטונות הכלא מודעים לנושא, לא תמיד יש בידם את המידע הדרוש למניעת מעשי אלימות" (ראו: עניין נגר, עמ' 497).

(2) לא ניתן לשבצו בתא ללא עישון, יפנה האסיר בבקשה למפקד ביס"ר. לא נמצא תא מתאים, יוכל להגיש בקשה להעברה מבית הסוהר.

...

בידוד עוד ובנוסף, אציין כי הגעתי למסקנה כי גם דין טענות התובע לגבי כך שהוחזק בבידוד מבלי שנשפט והורשע בדין משמעתי, דינם להידחות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי דין התביעה כנגד שירות בתי הסוהר להידחות, התובע לא עמד בנטל השכנוע המוטל עליו, לגבי כל האירועים הנטענים, ולא הוכחה רשלנות של הנתבעת כלפיו.

לאור התוצאה אליה הגעתי הנני מחייב את התובע בתשלום הוצאות לנתבעת בסך של 15,000 ₪, כאשר ההפקדה בסך של 10,000 ₪ תועבר על ידי המזכירות לידי הנתבעת ואילו היתרה בסך של 5,000 ₪ תשולם על ידי התובע בתוך 30 ימים.