ביום 15.1.17 הוועדה בדקה שוב את התובעת, מצאה כי מצבה התייצב, וקבעה כי לתובעת "... לא נותרה נכות יציבה אורתופדית או נוירולוגית כתוצאה מהתאונה הנדונה".
התובעת הגישה ערר על קביעה זו. ביום 23.2.17 הועדה לעררים במל"ל בדקה את התובעת ומצאה כי "כוח גס שמורים בגפיים עליונים. הקף זרועות – 1 ס"מ בצד ימין. הפעלת כתף ימין: הרמת יד עד גובה השכם, תנועה סיבובית חיצונית ופנימית מלווה בכאבים".
הועדה לעררים קבעה כי "לנוכח בדיקה גופנית ובדיקות דימות הועדה מקבלת את הערר וקובעת 15% לפי תקנה 414ב לתקנות המל"ל בגין הגבלה בהרמת יד ימין עד גובה השכם".
עד כאן לקביעת הנכות של התובעת במל"ל.
לאחר הגשת התביעה, ובד בד עם הגשת כתב ההגנה, הנתבעים הגישו בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל. בהחלטה מיום 18.3.18, שניתנה על ידי המותב הקודם שדן בתביעה (כבוד השופטת א' דגן), התקבלה בקשה זו של הנתבעים, משנמצא כי בפני הועדות במל"ל לא עמד מלוא התעוד מעברה הרפואי של התובעת.
במצב דברים זה, משהתקבלה בקשה להבאת ראיות לסתור ומונה מומחה, אופן הדיון בתביעה למעשה עובר מן המסלול של נכות על פי דין בהתאם לסעיף 6ב לחוק הפיצויים, אל מסלול של קביעת נכות בהתאם לסעיף 6א לחוק הפיצויים, ונכותה הרפואית של התובעת נקבעת אך ורק לאור חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט.
...
דין טענות התובעת בהקשר זה להידחות.
כמו כן, לא נטען וממילא לא הוכח כי התובעת מדווחת על העסקתה כדין למל"ל. יוצא, אפוא, כי פרט לעדויות בני משפחתה והגב' ח'ליל עצמה על ההעסקה, התובעת לא הגישה כל ראיה אובייקטיבית, חיצונית, שיהא בה ללמד על אמיתות הטענה בדבר ההעסקה.
סוף דבר - אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת פיצוי בסך של 29,280 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ וכן החזר סכום האגרה ששולם.
