בבית המשפט העליון
בש"פ 2491/21
בש"פ 2597/21
לפני:
כבוד השופט י' אלרון
המבקשת ב-בש"פ 2491/21 והמשיבה ב-בש"פ 2597/21:
מדינת ישראל
נ ג ד
המשיב ב-בש"פ 2491/21 והמבקש ב-בש"פ 2597/21:
פלוני
בקשה רביעית להארכת מעצר לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996; וערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים ב-מ"ת 43780-10-19 מיום 6.4.2021 שניתנה על ידי כב' השופט אלכסנדר רון
תאריך הישיבה: ז' באייר התשפ"א (19.4.2021)
בשם המבקשת ב-בש"פ 2491/21
והמשיבה ב-בש"פ 2597/21: עו"ד יובל קידר
בשם המשיב ב-בש"פ 2491/21
והמבקש ב-בש"פ 2597/21: עו"ד מיכל קורן; עו"ד סיוון כהן
][]החלטה
עוד צוין, כי באות כוחו הנוכחיות של העורר הודיעו כי נטלו על עצמן את ייצוג העורר בתיק ביום 21.2.2021, ובשלב זה קבוע מועד לדיון ליום 20.4.2021 לבירור הסכמה בדבר עובדות וראיות לפי סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב–1982, וכן קבועים שני דיוני הוכחות לימים 5.5.2021 ו-7.6.2021.
...
זאת, בשים לב לתסקירי המעצר השליליים שניתנו בעניינו של העורר, אשר בגדרם העריך שירות המבחן כי קיים "סיכון גבוה להישנות ביצוע עבירות דומות" שיוחסו לו.
העורר הגיש תחילה ערר על החלטת בית המשפט המחוזי לבית משפט זה (השופטת ע' ברון), אולם במהלך הדיון חזר בו מטענותיו והערר נדחה (בש"פ 2293/20 פלוני נ' מדינת ישראל (31.3.2020)).
לאחר שעיינתי בערר ובבקשת המדינה, ושמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת המדינה להארכת מעצרו של העורר להתקבל; ואילו דין הערר להידחות.
למעשה, דומה כי ההפך הוא הנכון: מתסקירי המעצר המשלימים ומהחלטת בית המשפט המחוזי באשר לשחרור באי כוחו הקודמים של העורר מייצוג, מתגבשת תמונה שלפיה ככל שחלף הזמן התחדדה המסקנה כי נשקפת מהעורר מסוכנות משמעותית יותר, אשר באה לידי ביטוי באיומים כלפי המתלוננות ובאי כוחו – באופן הממחיש אף את החשש להישנות עבירות מצידו.
אשר על כן, הערר נדחה, ואילו בקשת המדינה להארכת מעצרו כאמור בפסקה 1 לעיל – מתקבלת.