בקשת המדינה לדחיית תביעת אסיר בדבר דיאטה מטבולית

במסגרת התלונה נרשם, כי: "האסיר זומן אלי למשרד על מנת למסור לו כי מהיום יקבל דיאטה מטבולית ע"פ הנחיות שב"ס ובתגובה האסיר החל להיתלהם וצעק לעברי כי "כל זה באשמתך את הערת את השדים, את אשמה בכל". בעקבות התלונה, הועמד התובע ביום 26 ביוני 2018, לדין משמעתי לפני סגן מפקד הכלא סגן גונדר דוב רייבר (להלן: "סג"ד רייבר").

ביום 18 ביולי 2018, דחתה היועצת המשפטית של מחוז צפון בשב"ס את בקשתו של התובע- קבעה כי לא נפל פגם בהליך המשמעתי, וציינה כי בהתאם להוראות פקודות נציבות שירות בתי הסוהר שמספרה 04.13.00 דין משמעתי לאסירים, שיפוט משמעתי אינו מונע במקביל נקיטה בנפרד של הליך מניעת טובת הנאה, בהתאם לפקודת נציבות שב"ס (להלן: "פקנ"צ") 04.17.00.

סעיף 62א' לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש] התשל"ב 1971 (להלן: "הפקודה") מסדיר את מהות עתירות אסירים לבית המשפט המחוזי, לאמור: "א) אסיר רשאי להגיש לבית המשפט המחוזי שבאיזור שיפוטו נמצא בית הסוהר שבו הוא מוחזק (להלן בסימן זה – בית המשפט) עתירה נגד רשויות המדינה ואנשים הממלאים תפקידים על-פי דין בכל ענין הנוגע למאסרו או למעצרו (להלן בסימן זה – עתירה)". ודוק: ברע"ב 5898/10 מחמוד מג'אדבה נ' שירות בתי הסוהר (23.11.10) עמד בית המשפט העליון על כך, כי: "עתירות אסיר נועדו לאפשר הפעלת ביקורת שיפוטית על החלטת הרשות המינהלית," וכי: "אסיר הרואה עצמו נפגע מהחלטת הרשות בעיניינו, רשאי לעתור לבית המשפט ולהעמיד את ההחלטה לבקורת שיפוטית". מטעמים השמורים עמו נימנע התובע מלהביא את עניינו לבית המשפט המחוזי כעתירת אסיר לצורך ביקורת שיפוטית על המעשה המנהלי, ובחר להביא את הדברים לבית משפט השלום במסגרת תביעה אזרחית כספית.

...

לגוף הדברים סברה הנתבעת, כי לנתבעות 2-3 אין ככל יריבות; כי דין טענותיו של התובע בדבר פגמים בהליך להידחות; כי לא התקיים כל הליך שיפוט כפול שכן פקנ"צ מאפשרות נקיטת הליך שלילת טובות הנאה לצד ההליך המשמעתי וכי כל הטענות התוקפות את ההליך המשמעתי לא יכולות להישמע בתביעה אזרחית לפיצויים.

דין טענה זו להידחות.

לאחר שעיינתי בטענות סברתי, כי דינן להידחות וכי התובע לא התאים את נטל הראיה הנדרש במשפט אזרחי, כדי להוכיח כי המדינה התרשלה; פעלה שלא כדין; בחוסר סמכות או בחוסר סבירות באופן המקים לו עילת פיצוי כלשהי.

סוף דבר: דין התביעה להידחות.

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט רז נבון) מיום 24.06.2019 בתא"מ 45868-10-18 בו נדחתה תביעת המערער ומשיבות 2 ו-3, והם חויבו יחד ולחוד בהוצאות ההליך בסך 2,500 ₪, בתוספת הפרישי הצמדה וריבית כדין במידה וישולמו לאחר יותר מ-30 ימים מיום מתן פסק הדין.

בדו"ח נכתב כי באותה השיחה שנתקיימה ביום 11.06.2018 הודיעה עוזרת מנהלת האגף למערער כי יקבל דיאטה מטבולית ובתגובה, המערער החל להיתלהם ולצעוק לעברה.

בית משפט קמא פסק כי המערער לא הרים את נטל הראיה הנידרש בכדי להוכיח כי המדינה התרשלה, פעלה שלא כדין, בחוסר סמכות או בחוסר סבירות, וכמו כן, התרשם בית משפט קמא שלא הוכח נזק המזכה את המערער בפצוי.

לבסוף, ביקשה המשיבה 1 לדחות את העירעור, ולחייב את המערער בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין העירעור להידחות.

לכך יפים הדברים הבאים, אשר נקבעו בעתירת המערער לבג"ץ בעיניינו: "באשר ליחס שבין הדין המשמעתי ובין הדין הפלילי, המוסדר בנוהל משטרת ישראל, הרי שהעותר לא הניח כל תשתית עובדתית הרלוואנטית לעניינו ולא פירט האם הועמד לדין משמעתי ופלילי במקביל ובאילו נסיבות, ולו מטעם זה אין מקום לקבל את טענתו. באשר ליחס שבין פקנ"צ 04.13.00 העוסקת בדין משמעתי ובין פקנ"צ 04.17.00 העוסקת בטובות הנאה, הרי שאין מניעה שבגין מעשה אחד של אסיר יוטל מצד אחד עונש משמעתי ומצד שני תשלל ממנו טובת הנאה או תמנע הענקתה. מדובר בשני הליכים שונים במהותם ובתכליתם. בעוד שההליך המשמעתי מכוון לענישה משמעתית בעקבות עבירות בית סוהר שבוצעו (המפורטות בסעיף 56 לפקודת בתי הסוהר), ההליך העוסק בטובות הנאה הוא מנהלי במהותו ואיננו עוסק בענישה כי אם בשלילה או מניעה של טובות הנאה מקום שבו האסיר לא עומד בתנאים לקבלתן. לא מדובר איפוא בענישה אלא באי מתן 'פריביליגיות', שממילא אינן מוקנות לאסיר באופן 'אוטומאטי', אלא ניתנות לו רק אם היתנהגותו נימצאת מתאימה לכך. מכאן ששלילת טובות הנאה או מניעתן איננה מובילה לענישה כפולה הפסולה על-פי סעיף 62 לחוק הסדר הדין הפלילי. ענישה משמעתית לחוד ושלילת טובת הנאה או מניעתה לחוד. עיקרון זה מעוגן במפורש בסעיף 11 לפקנ"צ 04.13.00 הקובע כי שיפוט משמעתי של אסיר אינו מונע במקביל נקיטה בנפרד של הליך מניעת טובות הנאה. היות שהעותר לא הצביע על אף מקור חוקי רלוואנטי, ואף לא מצאתי כזה, שמעיד כי נפל פגם בפקודות הנציבות שנקבעו על-ידי המשיב 1, אין עילה להתערבותו של בית משפט זה ודין העתירה להדחות על הסף." (בג"ץ מולדבסקי נ' שב"ס, ההדגשות אינן במקור – ש.ד.).

...

עוד סברה המשיבה כי למשיבות 2 ו-3 אין יריבות, וכי לא התקיים הליך שיפוט כפול וטענות המערער אודות פגמים בהליך סופן להידחות.

לכך יפים הדברים הבאים, אשר נקבעו בעתירת המערער לבג"ץ בעניינו: "באשר ליחס שבין הדין המשמעתי ובין הדין הפלילי, המוסדר בנוהל משטרת ישראל, הרי שהעותר לא הניח כל תשתית עובדתית הרלוונטית לעניינו ולא פירט האם הועמד לדין משמעתי ופלילי במקביל ובאילו נסיבות, ולו מטעם זה אין מקום לקבל את טענתו. באשר ליחס שבין פקנ"צ 04.13.00 העוסקת בדין משמעתי ובין פקנ"צ 04.17.00 העוסקת בטובות הנאה, הרי שאין מניעה שבגין מעשה אחד של אסיר יוטל מצד אחד עונש משמעתי ומצד שני תישלל ממנו טובת הנאה או תימנע הענקתה. מדובר בשני הליכים שונים במהותם ובתכליתם. בעוד שההליך המשמעתי מכוון לענישה משמעתית בעקבות עבירות בית סוהר שבוצעו (המפורטות בסעיף 56 לפקודת בתי הסוהר), ההליך העוסק בטובות הנאה הוא מינהלי במהותו ואיננו עוסק בענישה כי אם בשלילה או מניעה של טובות הנאה מקום שבו האסיר לא עומד בתנאים לקבלתן. לא מדובר אפוא בענישה אלא באי מתן 'פריביליגיות', שממילא אינן מוקנות לאסיר באופן 'אוטומטי', אלא ניתנות לו רק אם התנהגותו נמצאת מתאימה לכך. מכאן ששלילת טובות הנאה או מניעתן איננה מובילה לענישה כפולה הפסולה על-פי סעיף 62 לחוק הסדר הדין הפלילי. ענישה משמעתית לחוד ושלילת טובת הנאה או מניעתה לחוד. עקרון זה מעוגן במפורש בסעיף 11 לפקנ"צ 04.13.00 הקובע כי שיפוט משמעתי של אסיר אינו מונע במקביל נקיטה בנפרד של הליך מניעת טובות הנאה. היות שהעותר לא הצביע על אף מקור חוקי רלוונטי, ואף לא מצאתי כזה, שמעיד כי נפל פגם בפקודות הנציבות שנקבעו על-ידי המשיב 1, אין עילה להתערבותו של בית משפט זה ודין העתירה להידחות על הסף." (בג"ץ מולדבסקי נ' שב"ס, ההדגשות אינן במקור – ש.ד.).

לאור האמור לעיל, הערעור נדחה.

המערער ישלם למשיבה 1 הוצאות הערעור ושכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ₪ כולל מע"מ. סכום זה נפסק תוך התחשבות במצבו הכלכלי של המערער.

בית משפט לתביעות קטנות בבאר שבע ת"ק 40356-06-20 רודין(אסיר) נ' שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר - זימונים בפני השופט מנחם שח"ק תובע אלכסנדר רודין (אסיר), ת.ז. 303520340 נתבעת מדינת ישראל - שירות בתי הסוהר פסק דין

במועדים הרלוואנטיים לתביעה התובע נושא בעונשו במסגרת בבית הסוהר אשל, המנוהל ע"י הנתבעת (להלן גם: "שב"ס"), מאז החל בריצוי מאסרו, טען התובע בפני שב"ס פעמים רבות כי הוא מקפיד על דיאטה ייחודית, של פירות בלבד, ובקש כי זו תסופק לו ע"י שב"ס. לטענת התובע, עד ליום 19.01.2020 שב"ס נימנע מלתת לו את אספקת המזון הנדרשת ע"פ דין ומכוח נהלי השב"ס. בפירוט, טען התובע כי תפריט המזון לאסירים כולל פירות במשקל 180 גרם ליום, וכן 69% כיכר לחם, כאשר בארוחת הבוקר של כל יום יש לספק לחם טרי.

בפרט נסקרו בדיקות דם שנעשו ואשר הצביעו על כך כי הדיאטה שעליה מבקש התובע להקפיד מזיקה לו בריאותית, פגישה עם דיאטן לצורך עריכת תפריט פרטני שהתובע סרב תחילה להישתתף בה, ולבסוף תפריט מטבולי, מותאם לתובע, שנקבע בהמלצת הדיאטן.

עובדה זו לבדה, ספק אם היה בה כדי להצדיק את דחיית התובענה, בהיתחשב בעובדה שעסקינן באסיר, כשמטבע הדברים ניתן להניח כי קיים עבורו קושי לצרף ראיות ועדויות נוספות בעיניין תנאי שהייתו בבית הסוהר.

...

התובע הגיש תביעה קטנה זו ביום 16.06.2020, ובה טען כי התנהלות שב"ס היא בגדר הפרת חובה חקוקה, מכח סע' 63(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כאשר החובה שנטען כי הופרה היא, בלשון התובע - פקודת בתי הסוהר "לוחות מזון לאסירים". שב"ס טען בכתב הגנתו כי יש לדחות את התביעה על הסף, ולחילופין לגופה.

דיון לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דין התובענה להידחות.

עם זאת, דין התובענה להידחות לגופה, משום שלא עלה בידי התובע להוכיחה די הצורך.

בשולי הדברים, יוער כי הנתבעת לא טענה כי פסקי הדין בעתירות האסיר שהגיש התובע הם בגדר מעשה בית דין וכי יש לסלק את התביעה בשל כך. משכך, לא דנתי בטענה זו. התביעה נדחית.

רקע מונחת בפניי בקשת המדינה – הנתבעת להורות על דחיית תביעה זו של המשיב- אסיר המרצה עונש מאסר.

מהותה של תביעה זו הנסמכת כאמור על אותן שלוש העתירות, הנה להורות למדינה לפצות את המשיב בגין ההוצאות שנגרמו לו במסגרת העתירה הנוגעת לקבלת נתונים מאת המדינה על פי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 שנדונה במסגרת העתירה הראשונה בתע"מ 40551-09-17 שנדחתה כאמור; כן עתר המשיב במסגרת תביעה זו לפצותו בגין עוגמת הנפש שלטענתו נגרמה לו בגין מידע שגוי ומופרך שמסרה המדינה במסגרת העתירה השנייה בתע"מ 11037-10-18 שבה עתר המשיב לקבלת תפריטי מזון מלאים בהתאם לתפריט הדיאטה המטבולית שלו, עתירה אשר כאמור נדחה לרבות על ידי בית המשפט העליון בעירעור שהגיש המשיב על פסק הדין ולסיום, לפצותו בגין ההוצאות שנגרמו לו במסגרת עתירתו בתע"מ 10471-11-18 לקבל לידיו מאת המדינה את "לוחות המזון " שעל פיהם הוא היה אמור לקבל את מזונו, עתירה שהתקבלה חלקית זאת לאחר שהמדינה הסכימה למסור בידי המשיב את התפריטים הפנימיים ( להבדיל מ"לוחות המזון" להם הוא עתר הכוללים פירוט רב יותר).

משכך הם פני הדברים, דין בקשה זו להיתקבל ועל כן אני מורה על דחיית התביעה על הסף.

...

אין לאפשר זאת ועל בית המשפט להביא בחשבון לא רק את זכויות האסיר כאמור כי אם גם את עלויות ההתדיינות הכרוכות בכך אשר מוטלות בסופו של יום על הציבור, לא אחת, על חשבון התדיינויות שכן יש מקום לדון בהן.

כך בהדגשה נדון עניינו הספציפי של המשיב לפסיקת הוצאות לטובתו במסגרת עת"מ 10471-11-18 שם דחה בית משפט קמא את בקשתו זו , וכך נדון עניינו בעת"מ 11037-10-18 שם קבע בית המשפט כי עמדת גורמי המקצוע של השב"ס בדבר פרסום לוחות מזון מפורטים מקובלת עליו.

משכך הם פני הדברים, דין בקשה זו להתקבל ועל כן אני מורה על דחיית התביעה על הסף.